איזה בושה, אצל כולם הגינה כבר מסודרת, ורק אצלנו כמו קטם בעין. היינו גם בעצמנו עושים, אבל יש לי דלקת פרקים תוקפת, ואמא שלי עם הגב שבור.
דניאל, אני למה באתי שיחקתי בכיפה ביד אולי תעזרו לנו אני ואמא שלך להוציא את תפוחי האדמה? בושה כזאת, אצל כולם כבר מזמן הגינה נקייה, אנחנו כמו יוצאי דופן. היינו גם בעצמנו, אבל אני בקושי מצליח להזיז את הידיים, ואמא שלך שבורה מהגב.
דניאל גרב מגפי עבודה וזרק מין:
כמה כבר שתלתם? לא נראה שאתם רעבים. היום, אבא, לא יוצא לי, אני צריך לנסוע לתל אביב.
האבא רצה כבר להעיר משהו חד, אבל גנח ביד ויצא.
בחצר תפס את המזלג והתחיל לצלוע לגינה.
רבקה, שרק לפני רגע כרכה מטפחת צמר על הגב החולה, מיהרה אחריו.
נו, יוסי, הילדים יבואו?
הוא רטן בקוצר רוח:
כן כן, חכי… תקחי דלי ותתחילי לאסוף. ילדת חמישה, לאף אחד אין זמן לעזור להורים. תזוזי, זקנה, עד הערב לפחות משהו נסיים.
בינתיים נעמה, אשתו של דניאל, הציקה לו:
מה זה, כולכם כאלה. כל אחד לעצמו, לא מסוגלים אפילו לעזור להורים, איזה בושה. אם ההורים שלי היו בין החיים, הייתי עפה אליהם גם על כנפיים נאנחה.
דניאל חיבק אותה ברכות:
באמת, לא יצא יפה. חיים קרוב, אבל בקושי מתראים. מה דעתך, אני אקח יום חופש מהעבודה, ואת תדברי עם כולם?
נעמה מיד התיישבה עם הפלאפון ופתחה את אנשי הקשר.
מה זה לא יכולים? עבודה? לכולם יש עבודה, אז מה? תבקשו יום חופש. לא מתביישים, ההורים מתאמצים, ואתם לא יכולים לקום מהספה. אין למי להשאיר ילדים? אז תביאו אותם איתכם, עדיף בטבע מאשר מול מסך. מחכים לכם כולם!
עם קצת שכנועים והרבה עקשנות הגיעה אל כולם.
ובינתיים יוסי התיישב לנוח.
נו רבקה, כנראה נחפור כאן תפוחי אדמה עד שירד גשם. ולמה בכלל כל כך הרבה? ואת תמיד “מה אם הילדים לא יספיק להם”. ואיפה הם עכשיו? אפילו אצבע לא מוכנים להניע. פעם, זוכרת? כל המשפחה נרתמה, בצהריים כבר היינו מסיימים. איזה ימים היו…
רבקה שיענה אוזן:
יוסי, אתה שומע, מישהו נכנס לחצר? לך לבדוק.
יוסי דידה לכיוון השער. מיד נשמעו צחוק וצעקות. רבקה, אוחזת בגב, הלכה לשם גם היא.
השם ישמור! כמה אנשים! גם הילדים, גם הנכדים הגיעו. איזו שמחה.
נו, אבא, תראה לנו איפה המעדרים, איפה המזלג, איפה הדליים? פיקד דניאל.
האב מחה דמעה, ענה בגסות מחויכת:
במקום הרגיל, שכחת כבר?
וכך, אחד חופר, אחד אוסף, אחד סוחב לסכך תחת הגג לייבוש. את רבקה שלחו לנוח בבית.
הכלות קיפלו שרוולים, עומדות לבשל לכולם. אבל רבקה לא מסוגלת לנוח פה תכוון, שם תעיר. קשה בלי ניהול של בעלת הבית.
ובחוץ צחוקים, שמחה.
דניאל, אתה זוכר איך בילדות זרקת לי תפוח אדמה לראש? קח החזרה! צחק אייל.
הסבא גיחך:
מה נהיה אתכם, משחקים? מכל החבר’ה האלה, כבר כמעט כולכם הורים, מתנהגים כמו ילדים.
סוף סוף, הגינה חפורה, עשבים בערימה מסודרת, התפוחי אדמה מתייבשים מתחת לסכך. הגיע זמן ארוחה.
פירסו שולחן ענק בחצר. צוחקים, נזכרים בילדות.
רבקה פה ושם מורחת דמעה מהתרגשות. ילדים טובים. שכנים עוברים, מברכים, משבחים, ויש מי שנזכר בעצב שלו שכבר הרבה זמן לא ביקרו אותם.
נעמה שאלה בשקט:
מה אמרת בעבודה?
דניאל הניח לה יד על כתף:
אמרתי שההורים צריכים עזרה. מיד אישרו לי חופשה, אמרו לעזור להורים זה מצווה.
במרוץ החיים, אל תשכחו את ההורים. לפעמים יהיה להם לא נעים לבקש ולדרוש עזרה, אבל הם תמיד ישמחו בביקור של הילדים.
