בננות לסבתא
ואל תשכחי להביא בננות לסבתא מרים! רק קטנות, כמו שהיא אוהבת! בפעם שעברה קנית משהו שלא יודע בכלל מה זה! תמר! איך אפשר ככה? כל כך קשה לעשות מה שמבקשים ממך?!
אני, תמר הדר רז, מנהלת חשבונות ראשית בחברה גדולה, אמא לשני ילדים ואישה די מאושרת, נאנחתי קלות והנהנתי באוויר, אפילו שידעתי שאמא בכלל לא רואה אותי כרגע. זה כבר מזמן לא משנה ברגע שהיא נותנת הוראות, היא תמיד יודעת בדיוק איך אגיב.
ובלי להנהן! תעשי, תמר! אני מכירה אותך! תמיד בעננים… תמר, הגיע הזמן שתתבגרי!
פעם שנייה כבר לא הנהנתי. אמרתי פשוט: “בסדר, אמא”, וניתקתי.
להתבגר… בטח. כי ברור. ארבעים וקצת, זה לא מספיק בכלל.
עוד חצי שעה עד סוף יום העבודה, וניסיתי להתרכז בדו”ח. זה הלך לא משהו. המחשבות התרוצצו לכל הכיוונים, ורובן לא משהו. אמא תמיד אמרה אני ילדה טובה.
תמרי שלנו חכמה! ילדה טובה וטובה!
זה היה מתוק בגן, עם סרטים בשיער וחצאית מסתובבת, נסיכה קטנה. דווקא לא, כי מהגן לקחו אמא ילדה עם קוצים.
תמר! מה זה על הראש שלך?
קן! ככה שרה המחנכת אמרה. הציעה לעמוד שקט אולי ציפורים יגיעו עם גוזלים לקן. לפחות שיהיה שימוש לתספורת שלי, לא?
ואיפה הסרטים?
אחד דני לקח. היה צריך חבל לעוגן. ודעי לך שיש לו סירה אמיתית? אבא שלו בנה! המורה הראתה איך היא שוחה באמבטיה!
והסרט השני?
אין לי מושג… ענבר ביקשה, איבדה. אמא, למה יש רוח?
תמר!
מה?!
עזבי אותי עם השטויות האלה! כואב לי הראש!
שקלתי בשקט כל הדרך הביתה אולי באמת כואב לה? אולי הראש שלה לעולם לא יחזור להיות בסדר וצריך פשוט לזרוק אותו, כמו הקליפות בביצה שהיא זורקת כשהיא מכינה חביתה?
הדמיון שלי התרוצץ מהר מהמציאות וכבר באמצע הדרך התחלתי להתייפח, בסוף התפרצתי בבכי עבה, שדווקא הצליח להוציא את אמא מדעתה.
תמר! מה זה הקונצרט הזה?!
להסביר מה עובר עלי לא היה אפשר היה לי פשוט כל כך עצוב על אמא, על הראש שלה, על מצב הרוח הדפוק, שחוץ מלבכות חזק כמו הכלבה של השכן, כלום לא נראה לי מתאים.
הכלבה, בלית, הייתה טיפשה במיוחד. יללה על כל דבר, אבל טרגדיה אמיתית הייתה רק כשבעליה, יוסי השרברב מהבניין, היה נופל לשתייה. אז היא הייתה בוכה ימים שלמים, מטריפה את כולם. הילדים ניסו לשכנע את ההורים לקחת אותה ממנו, אבל כלום בסוף כלבה נשארה יחד איתו. רק פעם אחת, באחד מהקריזים שלו, נדם פתאום קולה בצליל צורם וקר, וכולם בבניין ידעו שהפעם נפל דבר.
ליווינו את יוסי כמו משפחה, הוא היה בנאדם טוב שתמיד עזר. אבל “חסר אופי”, כמו שאמא אמרה.
מאז בלית פשוט ישבה ליד הכניסה, לא זזה, מסתכלת אחרי כולם. אחרי שאמא לא שלחה אותי לגן, כי הייתה לי ביקורת אצל רופאת שיניים, ליטפתי אותה. היא אפילו לא זזה למרות שתמיד קפצה לקבל ליטוף. אמא משכה אותי ביד, והמשכנו. וכשחזרנו מהבדיקה, היא עדיין ישבה שם, לא זזה. הייתי יכולה להישבע, כמו שדני לימד, שהכלבה בוכה.
אמא, למה לא רואים דמעות?
לא ידעתי מה יש במילים הפשוטות האלה, אבל אמא רעדה קלות, התיישבה לידה וליטפה בשקט.
בלית… מתוקה… בואי. הוא לא יחזור…
הבינה? לא יודעת. אבל אמא הרימה אותה, ואז פנתה אלי:
בואי, ניקח אותה הביתה.
וככה הפכה בלית לכלבה שלי. היא חיה המון שנים יותר משידעתי. לימודים, חתונה, ובלית נשארה. אף פעם יותר לא הייתה בוכה, רק הייתה בשקט, מטופלת ומצוחצחת, יוצאת איתי או עם ההורים, אבל קול לא השמיעה עד יומה האחרון. כשהלכה, נשמה עמוק ונרדמה עם האף בתוך היד הרטובה שלי. מאז לא היה לי כלב. גם כשהילדים ביקשו לא הצלחתי, זוכרת את עיניה של בלית, מלאות חוכמה ועצב מסוג אחר.
אבל את רוב הזמן, הייתי ילדה מאושרת. היה לי הכל אבא, אמא, שתי סבתות, ארנב תפור בחור, ופנקייקים עם שמנת ביתית בשבת. וגם את בית הקיץ של סבתא דבורה, אמא של אבא, שביקרנו שם לעיתים רחוקות עם אמא, ולמה לא הבנתי, כי “אין מספרים סודות לילדים”, במיוחד כאלו.
הכי אהבתי את הטיולים לים עם סבתא מרים, שאיתה הכל היה מותר כל שאלה התקבלה ברצון, מסתירה מעט מבטי המבוגר. אמא לפעמים כעסה:
אלוהים, אמא! למה? תמר עוד ילדה! את חושבת שהיא מבינה בכלל?
את הבנת יפה מאוד, את הכל. ותמר טיפה בך…
הייתי צוחקת בקול, רואה איך אמא מתרגזת ולא מצליחה לענות, וחושבת שהמון דברים עדיין רחוקים ממני, כמו שילדים נוצרים. ועדיין, היה שווה להקשיב לסבתא מרים.
היו גם לא מעט עניינים שרק אחרי שנים הבנתי. הרי ניסו להסתיר ממני את המריבות, אבל מאחורי דלת סגורה היו שיחות שקטות ובכי של אמא. בביקורים אצל סבתא דבורה הורגשה מתיחות, ואני רק רציתי למטבח, כדי להכין עוגת דובדבנים עם סבתא.
אמא, בואי! סבתא תלמד אותך! תכיני כזו בבית!
ואמא רק הנידה בראשה, לא.
כשהתגרשו הייתי בת עשר. החגיגה שאמא ארגנה לי ולחברות הייתה בשיאה, כשלפתע נשמעה דלת כניסה טרוקה ואמא אמרה:
זהו…
בלית הבינה יותר טוב ממני, נצמדה לאמא ללטיפה ואני ברחתי לסלון. אחרי כמה דקות חזרתי והן עדיין עמדו יחד, מבט נעוץ בנקודה רחוקה.
מאוחר יותר, אחרי שכולם הלכו, אמא הגישה לי כף ואמרה:
טעים? ברור שטעים! ועזבי דיאטות והכל גם לנו יהיה פעם שמח!
מה היה אותו שמח לא ידעתי אף פעם. כי אחרי שהמזונות מאבא הספיקו בקושי להחליף בגד, שמחות היו נדירות. רק חנוכה, ראש השנה ויום הולדת שלי נותרו. את שלה, אמא כבר לא חגגה.
סבתא מרים נהגה לומר, גם כששמעתי, שאמא חייבת לבנות בשבילה את החיים. אמא תמיד ענתה:
“מספיק לי. די.”
כשגדלתי תהיתי ואולי אמא הייתה יכולה שוב לאהוב, עוד פעם להתחתן, לתת לעצמה סיכוי לאושר. דמיינתי לפעמים שיש לי אח, ואמא מחייכת במקום מתלוננת על מיגרנות.
אבל בפועל, אמא נשארה עצובה, הולכת ונסגרת. הייתי צריכה הרבה כוחות לא לענות לה, אבל פעם בתיכון, פתאום התערבה בלית, רק הציגה שיניים קטנות, זה הספיק להפסקת ריב.
פעם אחת נשכה אותי ממש, עד שהוצאתי צעקה. מהר מאוד עזבה והלכה. נשארו רק נקודות קטנות על העור זיכרון מוחשי על מה שמיידעים כלב וילד עקשן.
סבתא הסבירה לא מעט. היא לא חסכה ממני:
כל אישה נהיית קשה כשהלב ריק.
אבל אנחנו אוהבות אותה…
תמרי, זה לא אותו דבר. האמא שלך צריכה גבר. רק איתו היא יכולה להרגיש מה שחסרה. נבין את זה כשנתבגר.
גם את היית ככה, סבתא?
כן, אהובה. אחרי שסבא אבשלום מת, הייתי עוד צעירה. היו רומנים, היה פרחים, אבל אף פעם לא מישהו במקום סבא. אדם אחד לכל החיים, ככה זה היה לי.
הכרתי את בעלי, עידן, בדיוק כמו שסבתא ניבאה. רצה הגורל ובמסדרון בדרך למבחן ראשון התנגשתי פתאום בבחור שנראה קצת מבולבל. לא ראיתי אפילו את הפרצוף, רק ידי חזקה תפסה אותי:
גברת, את עפה פה במסדרון. תני לי לפחות פלאפון לפני שעוד תאופי רצפה מהנפילה…
כמובן, לא נתתי. אבל כשהסתיים המבחן, הוא חיכה לי ליד הדלת.
עכשיו את לא ממהרת?
המשכנו שלוש שנים עד שהתחתנו. גרנו אצל אמא, אבל גם לה לא היה פשוט.
מקצוע של עידן הזה… מה זה? יושב מול מחשב, עוד מעט יגדל פה פיל. אני דואגת לך…
לקח שנים לשכנע, אבל בסוף היא קיבלה אותו לתוכה.
כבר גרנו אז בדירה משל עצמנו, עידן הקים סטארט-אפ והיה קבור שעות, אני התרוצצתי בין דירות ללקוחות, הרגליים מחזיקות אותנו. הסבתות חילקו ביניהן את הילדים ברוך השם שבריאותן איתנו.
התחלתי להרגיש שמשהו משתנה כשניסיתי לשכנע את אמא לעבור אלינו, במיוחד כשהיא כבר לא זוכרת כלום:
תמר, מה פתאום את מאחרת? הלכתי, יש לי עוד מה להספיק! תתחשבי לפעם הבאה.
נסיעה לרופא שגרה, שעה קלה, אבל אמא כבר חיה בלו”ז אחר, מתבלבלת בין ימים ולילות. לא הסכימה להיבדק.
למה צריך? תחשבי מה הסבתא מרים עושה. לה באמת צריך רופאים.
בסוף בעזרתו של אבא הבאתי רופאה הבית.
החדשות לא משמחות. את עומדת בפני תקופה לא קלה.
לא קל להאמין אמא שלי! כל כך צעירה, פתאום הידרדרות בזיכרון ובבריאות.
כבר לא היה טעם לשאול “למה”. היה צריך פשוט למשוך זמן, לנסות להקל בכל דרך.
עידן השקיע, ועברנו לבית פרטי בפרברים. עבדנו קשה, לקחנו הלוואות. הוא הרגיע:
נסתדר, החשוב שנהיה כולנו יחד.
הלב שלי רעד כי מאז כבר לא ידעתי שקט.
אמא שוב רוצה “לחזור הביתה”, וקשה להזכיר לה שהחדר שלה ממש כאן.
למה את מתעקשת שאלך לישון באורחים שלכם?
למחר את עוזרת לי, אמא. הנכדים פה, סבתא מרים לא מרגישה טוב…
טוב, אבל אל תתרגלי! יש לי גם חיים.
אם לא סבתא מרים, שהייתה נשארת איתה, כבר מזמן הייתי קורסת.
היא תזכור משהו בכלל?
הרבה. דוקא מלפני שנים. ואני מבינה שכמה מעט זמן נתתי לה בילדות. פעם, בקושי רואים עבודה, בית, ילדים… עם הנכדים, כאילו זכיתי לתקן.
כשהגיעה השעה והסבתא עזבה אותנו, רק בקשה:
תשמרי עליה, תמרי. אין לי כבר כוחות…
הבטחתי, למרות שרעדתי כולי מהפחד. נשארתי במשמרת לבד, והימים עברו יותר מורכבים מכל דבר. כבר לא קוראים לה אמא, היא כמו ילדה קטנה. אני בולעת בכי בלילה, מודעת שכל רגע איתה משמעותי. לדעת לשחרר ולחבק.
דברים פשוטים כמו תזכורת לבננות הפכו עולם.
הבוקר, שוב אוספת את הילדים, קונה את הבננות הקטנות של סבתא מרים.
כי אמא, כשתראה את האשכול, אולי באמת תאמין שסבתא עוד כאן. צריך רק עוד כמה צעדים במסדרון, לא להתייחס למבטה של המטפלת, לפתוח את הדלת אל הסלון ולראות את הכורסה הישנה לא מתאימה לעיצוב, אבל תשאר פה כל עוד הזיכרון חי. לשמוע את הקול שלה:
תמר! אי אפשר כבר לנקות את הריפוד? אמרתי לך בננות? סבתא תכף באה. היא ביקשה.
כמובן, אמא. שבו, אכין לך תה.
והמקום ייתפס. עדיין יש זמן עוד לנשק ידיים חמות, לתפוס מבט חמור אבל מלא רוך, ולחייך כשהיא שוב שואלת:
תמר, מה יש לך בשיער? איפה המברשת? תביאי, נשרק לך! יא, כבר מאוחר מדי… צריך לישון! מה את רוצה מחר לארוחת בוקר? דייסת סולת או פנקייקים?
