הכול התחיל כשקיבלתי טלפון מהשכנה של אמא שלי.

הכל התחיל כשקיבלתי שיחה מהשכנה של אמא שלי.
שירה, שלום.
שלום, רות פרידמן, עניתי לה מופתע.
מה שלומך? איך הילדים? היא המשיכה.
הכל בסדר, תודה, עניתי והתחלתי להתרגש קצת.
לא נראה לי שרות טלפנה סתם כך לשאול מה שלומנו. האינטואיציה שלי לא הטעתה אותי.
שירה, ממתי לא ביקרת אצל אמא שלך?
גל של אשמה שטף אותי. נשפתי בכבדות. אנחנו כבר מזמן גרים בנפרד, ומאז שהבן שלי התחיל בית ספר אני רץ כל היום כמו מטורף.
בבוקר להכין לכולם ארוחת בוקר, לארגן את הילד ולשלוח אותו לבית הספר, אחר כך יום שלם בעבודה. ואז בריצה לסופר, וקופץ מהר הביתה. בבית כבר צריך להתחיל לבשל ארוחת ערב, להאכיל את המשפחה, לשטוף כלים, לבדוק שיעורי בית… בקיצור בערב אני סחוט כמו תפוז. איזה ביקורים עכשיו… וסופי השבוע גם תפוסים
צריך לנקות את הבית, לכבס, לגהץ, קצת לנוח… ממש לעיתים נדירות הגענו לבקר את אמא, לא אכחיש.
מזמן, רות פרידמן, הודיתי בכנות. כל פעם מתכנן ופשוט אין זמן. דווקא בשבת התכוונתי להגיע…
ושמת לב למשהו מוזר אצל אמא? ביררה בעדינות.
למה את מתכוונת? שאלתי קצת מודאג.
נו, משהו לא רגיל בהתנהגות שלה? אולי היא מתנהגת אחרת?
לא, נלחצתי בליבי, שום דבר מיוחד. ולמה את שואלת?
אויש, שירה, אני אפילו לא יודעת איך לומר… גמגמה רות פרידמן. אולי זה לא ענייני…
מה קרה?! כמעט צעקתי לטלפון, והדמיון שלי כבר רץ לתמונות מפחידות.
אמא שלך, השתגעה לעת זקנה, פלטה השכנה.
נו באמת! התרגזתי. מה גורם לך להגיד דבר כזה?
יש לה גבר חדש, זה מה! יש לה רומן!
לא יתכן! פרצתי בצחוק נרגע. אמא די מזמן עברה את השבעים, איזה רומנים עכשיו…
את לא מבינה כלום, ילדתי, נעלבה רות. אני ראיתי בעיניים שלי!
מאהב?!
לא, את אמא שלך! היא סיפרה לי הכל! התחילה לרוץ בדיבור. תשמעי רגע.
נפגשנו אתמול ברחוב. רצה, לא ראתה אותי מרוב מהירות, הייתי צריכה לקרוא לה. היא אמרה לי: “סליחה רות, אני ממש ממהרת, צריכה לקנות דגים. מה נראה לך עדיף בורי או מוסר?” נדהמתי. “רבקה,” אמרתי לה, “את הרי לא אוהבת דגים”. היא ענתה: “זה לא בשבילי, זה בשביל אליצור. הוא ממש זולל דגים!” והיתה כל כך קורנת מאושרת. מבינה עכשיו?
אולי… התלבטתי, אולי זה סתם מכר, וחיפשתי בראש איזשהו אליצור מהחברים של אמא, אבל שום שם כזה לא קפץ לי.
מאכר! עזבי אותך! זו רומנטיקה! קבעה רות בנחישות.
והיא עוד אספה אותו מהרחוב! עכשיו אליצור הזה גר אצלה בדירה, את מבינה? אולי הוא חסר בית, עבריין, אלכוהוליסט, אלוהים יודע מה. את יודעת איך יש כל מיני טיפוסים היום…
בכלל, מתי ראית בחור נורמלי שסתם שוכב ברחוב?!
המומה לגמרי, שתקתי לדקה. רות לא הפסיקה:
כן, כן, נכון! רבקה סיפרה לי: “הולכת ברחוב, רואה אותו שוכב רטוב בשלולית, רק העיניים שלו בוהקות. כשראה אותי, התרומם בגאווה, התקשט, התיישר. ממש גבר גבר.
לקחתי אותו מיד הביתה, ניקיתי, רחצתי איזה חתיך הוא התגלה…” אז שירה, אני אומרת תבדקי דחוף מה קורה שם.
תודה, גמגמתי וסיימתי את השיחה.
המומה, לא הצלחתי לחשוב. רעד קל פשט בי. רק דמיינתי לעצמי את אמא שלי גוררת איזה שיכור מעפן אליה לדירה… איכס… חיכיתי בקוצר רוח שבעלי יחזור.
יש לאמא שלי מאהב, זרקתי ישר כשנכנס.
קוראים לו אליצור, וסיפרתי את כל מה ששמעתי.
הוא פתח עיניים, עיכל, ואז הפציע:
אולי זה סתם רות עם שיגעונות שלה. התקשרת לאמא?
לא, הודיתי.
אז תתקשרי. בטח זו סתם טעות. יהיה בסדר.
בתקווה שמדובר בטעות חייגתי ומיד שמתי על רמקול.
שלום, אמרתי כששמעתי את הקול של אמא.
אה, שירה! מה שלומך?
אמא, נזהרתי, את לבד?
לא, צחקה בשמחה, אני עם אליצור.
הלב שלי צנח. זאת אומרת, הכל נכון!
מאיפה הוא הופיע? שאלתי, מנסה לא לרעוד.
אוהו, סיפור שלם… החלה לספר בלי שמץ מבוכה. מצאתי אותו ברחוב. רטוב כזה, מסכן, חסר אונים. לא הייתי יכולה לעבור. נהייתי מלאה ברחמים כמעט בכיתי. עכשיו לא משעמם לי. יש גבר בבית, לטוב ולרע!
את צריכה לראות אותו היא גיחכה.
התיישבתי חסר אונים על כיסא. אולי באמת אמא ירדה מדעתה?
אמא, לא עושים ככה, אספתי אומץ. להכניס כל אחד הביתה… תוציאי אותו!
שירה, את לא מתבייש? אנחנו אחראים על מי שאימצנו, זכור לך? ובכלל, כמעט לא מבקרים אותי ואני לבד. עכשיו חזר לי הטעם לחיים.
אני כבר לא מרגישה לבד. אליצור נשאר, גמרנו! וניתקה.
בעלי קם מיד נחוש:
זה לא יכול להישאר ככה! תתלבש, נוסעים לאמא שלך!
התחלתי להתרוצץ בדירה בלחץ, הוא גם התרוצץ סביבי.
אמא שלך טובה לב ומתוקה מדי כל אחד יכול לעבוד עליה. ואולי זה נוכל?
רוצה לגור בדירה שלה, החלאה הזה! אליצור, אני כבר אראה מי זה
חצי שעה נסיעה מטורפת בתל אביב, אנחנו מתייצבים ליד הבית של אמא. בעלי פותח את הבאגז’, מוציא מוט ברזל ומסתכל במחשבה.
זה בשביל מה?! נבהלתי.
אי אפשר לדעת, הסביר בקצרה. אם אליצור לא ירצה לצאת לבד…
בלי אלימות! התחננתי ומיד דמיינתי סצנה נוראית.
ברגע שנכנסנו, הוא צעק:
איפה הוא?!
הוא ישן בסלון בכורסה, ענתה אמא בפשטות. מה קרה? לא ציפיתי לכם
אבל בעלי כבר נכנס לסלון, ואני אחריו.
בכורסה של אמא, בשיא החוצפה, התיישב… חתול ג׳ינג׳י ענק!
כשראה אותנו מתפרצים, התיישב בנחת, קיפל רגליים מתחתיו, וסגר בעניבת זנב ג׳ינג׳י פרוותי.
תכירו, זה אליצור שלי, אמרה אמא.
אבל זה חתול! קראנו ביחד בפליאה.
ברור שזה חתול. מה חשבתם? פרצה בצחוק למראה ההבעות שלנו.