יצאתי עם גבר במשך שנה וחצי הוא בן 54, ואני בת 48. קרא לו עמית. הכרנו באתר היכרויות. זה התחיל די רומנטי: את הפגישה הראשונה עשינו בבית קפה קטן ברחוב דיזנגוף, ובפגישה השלישית הוא הגיע עם עוגה שהזמין במיוחד ליום ההולדת שלי. על העוגה הייתה כתובה ברכה: “לנעמה מהאדם ששמח שנולדת”. אז הכרנו בקושי שלושה שבועות.
עמית היה נראה נדיב, אך לא מתהדר בזה. לפעמים היה מביא לי פרחים סתם כך. הציע שניסע יחד לים המלח לשנות אווירה. פעם תיקן לי את הברז במקלחת, וגם שילם על תיקונים בבית של אמא שלי. הייתה לו סדנה לתיקון מכשירי חשמל, והוא גר לבד.
את המשפחה שלי, נעמה. הוא אמר באיזשהו ערב, בערך אחרי שמונה חודשים. יש לי בן גדול, גרושתי עברה מזמן לצפון. ואת את כל מה שיש לי.
האמנתי לו. איך אפשר שלא להאמין לאיש שאומר מילים חמות, מביא עוגות עם הקדשות, ומגיע לתקן ברז באמצע השבוע?
שלושה שבועות של שקט: ככה נשמעת בגידה בלי צעקה אחת
כשנכנסתי לאשפוז בבית חולים איכילוב לשלושה שבועות, בהתחלה לא נעלבתי. הבנתי יש לו סדנה, עבודה, לקוחות קבועים. בשבוע השני כבר התחיל להטריד אותי שלא מגיע. בשבוע השלישי נפל לי האסימון הוא לא יבוא.
בחדר הייתה איתי רות, אישה בת 70. בכל שבת בעלה היה מביא לה פרחים. באחד הימים היא שאלה:
נעמה, מתי הבנזוג שלך יבוא? עוד לא ראיתי אותו.
הוא עמוס מאוד בעבודה, עניתי.
היא הסתכלה עליי מעל למשקפיים ולחשה:
לכולם יש עבודה, יקירה. בעלי גם עובד, ועדיין לוקח שלושה אוטובוסים מראשל”צ, עם הגב הכואב, רק כדי להיות לידי. אי אפשר שלא לבוא. אם גבר באמת רוצה לא אפשרי לא לבוא. אם זה אפשרי בשבילו לא לבוא, אז זה גם אפשרי בשבילו לא להישאר.
זכרתי את המשפט הזה הרבה זמן. הוא היה מדויק יותר מכל פסיכולוג.
שחררו אותי ביום רביעי. בערב עמית התקשר:
נעמה, שוחררת? מה את אומרת שאקפוץ אלייך בשבת?
בשבת. בעוד שלושה ימים. רק עכשיו חזרתי הביתה אחרי ניתוח, והוא דיבר כאילו מדובר בסרט במוצ”ש.
לא, עמית. היום.
הוא הגיע אחרי שעתיים עם פרחים, פירות ופנים מלאות אשמה. ישבנו במטבח. ישר ניגשתי לעניין:
עמית, למה לא באת אפילו פעם אחת?
נעמה, הרי דיברתי איתך כל יום!
נכון. אבל זה רק טלפון. שלושה שבועות. עשרים ואחד יום. הייתי אחרי ניתוח, בהרדמה, עם תפרים, חום כמעט שלושים ותשע. חיכיתי לך. ואתה רק התקשרת לשאול “מה נשמע”.
תכננתי לבוא, באמת. אבל היה לחץ מטורף בסדנה שני פרויקטים גדולים, אחד העובדים עזב, הייתי לבד על הכול. פשוט לא היה לי זמן.
במשך שלושה שבועות? אפילו שעה? בית החולים פתוח עד שמונה בערב. זה ארבעים דקות נסיעה. לא מצאת אפילו שעה במשך עשרים ואחד יום?
את לא מבינה איך זה הרגיש. דאגתי לך, באמת. אבל לא יכולתי להזניח את הסדנה.
לא יכולת… או שלא רצית?
הוא שתק. ודווקא בשתיקה הזו, פתאום ראיתי את מה שלא רציתי לראות שנה וחצי: בשביל עמית, “לדאוג” ו”לבוא” אלה שתי פעולות שונות. הראשונה אצלו מחליפה את השנייה.
את שומעת, נעמה, לחש לבסוף, אני פשוט לא יודע להיות ליד מישהו בבית חולים. לא יכול. אמא שלי מתה שם, ומאז לא הייתי באף מוסד רפואי. כשתקשרת ואמרת שהאשפזו אותך… רציתי לבוא, כל פעם דחיתי למחר. ואז שוב למחרת. וימים הפכו לשבועות.
הנה זה המשפט שגורם לידיים לאבד תחושה. לא “לא רציתי”. לא “לא אהבתי”. לא “לא היה לי זמן”. אלא “אני לא יודע להיות כשקשה”.
עמית, דיברתי לאט. שנה וחצי היית איתי כשכיף. כשיש עוגות, קפה, ים המלח, תיקונים קטנים, עזרה לאמא. כשהייתי בריאה, שמחה, ורצית רק חברה. אבל כשהיה לי קשה אמיתי לא היית לידי. התקשרת, זה כן. אבל שיחת טלפון זה לא כמו להגיע. לדאוג זה לא להיות.
אני יודע שטעיתי.
אתה לא אשם, עמית. אתה פשוט כזה. וזה אפילו גרוע מאשמה, כי אשמה עוד אפשר לתקן. אופי לא.
זר מהבעל של רות והחלטה, שנולדה בחדר אשפוז
באותו ערב הוא הלך. ישבתי במטבח, שתיתי תה ונזכרתי ברות ובעלה עם הגב החולה והפרחים כל שבת. הוא לא אמר “את המשפחה שלי” הוא פשוט בא. כי עבורו בלתי אפשרי לא לבוא.
ולעמית זה היה אפשרי. עשרים ואחד ימים ברצף אפשרי. ובמילה “אפשרי”, יש כבר את כל מה שצריך לדעת על הקשר הזה.
שבוע אחר כך עמית שלח הודעה ארוכה. הייתה בה התנצלות, הבטחות להשתנות, מילים על אהבה, ועל זה שפחד טרף אותו. קראתי הכול ולא הרגשתי שום חום.
כי מילים בלעדי מעשים הן כמו טפטים בלי קיר אולי יפות, אבל אי אפשר לחיות בזה.
לא עניתי. לא ממקום של כעס או נקמה, אלא כי הבנתי. אני צריכה גבר שיבוא. לא כזה שמסתפק בשיחה. כזה שיפתח את הדלת עם תפוזים, ולא יתקשר בערב סתם כדי להעביר תחושה שהוא דואג. מי שבשבילו בלתי אפשרי לא להגיע.
הצלקת החלימה לאיטה. אמא אמרה שאני נראית אפילו יותר טוב משהייתי לפני הניתוח. אולי, כי ניקו אצלי לא רק את מה שהיה בבטן.
וסוף סוף, שאלה שאני יודע שנוגעת להרבה:
נשים האם קרה לכן שגם לכם היה אחד ש”דאג” מרחוק, התקשר, שלח הודעות, אבל לא הגיע כשהיה קשה? סלחתן או עזבתן?
גברים תהיו כנים. אתם כאלה שלא יכולים שלא לבוא או שמספיק לכם לשלוח הודעה במקום לעשות את הצעד?
“אני לא יודע להיות כשקשה” זו הצדקה… או גזר דין למערכת יחסים?
הבנתי: אני צריך אדם שלא יכול שלא להיות שם בשבילי. זו לא שאלה של מילים אלא של מעשים.
