יומן אישי, יום ראשון, 12 ביוני
היום אני כותבת על מה שאף פעם לא עוזב אותי באמת. זו לא רק חתיכת זיכרון זה סיפור על בגידה, קורבן ענק, ומשפט צדק שהחיים עצמם מביאים. לפעמים נדמה לי שמי שזורק צללים מקבל אותם חזרה בריבוע.
*סצנה 1: דרך מאובקת ולב שבור*
הכול התחיל בשוליים של דרך ישנה בפרברי באר שבע. אמי, אלומה, עמדה עם עיניים יבשות, מושיטה מזוודה בלויה לסבא מרדכי. לצידי, כילדה בת שש, עדיין זוכרת איך הדמעות הציפו אותי הן לא הפסיקו לרדת.
“אני לא יכולה עוד לרדוף אחרי החלומות שלי כשאת משמשת לי לעוגן”, אמרה בקור, בקול מת. “עכשיו את אצלו, אצל אבא”.
היא הסתובבה והלכה משם מבלי להביט לאחור. נשארתי, פעורת פה, צמודה לסבא מרדכי שחיבק אותי חזק, כי אחרים כבר לא נשארו.
*סצנה 2: הכף האחרונה של המרק*
השנים חלפו לאט, כל יום נדמה היה כבד מקודמו. גרנו בצריף קטן בירוחם. בחורף, הקור צרב לנו את העצמות. על השולחן קערת מרק מנוזל כמעט בלי טעם. לפחות משהו.
“סבא, גם אתה צריך לאכול” לחשתי.
הוא חייך אלי, למרות שבטנו הרעבה לא נתנה לו מנוחה. “אכלתי כבר בזמן שהכנתי לך. תאכלי, ילדתי. תקחי כוח את עוד תשני את העולם”.
בלילה ההוא הלך לישון רעב, אבל במבטו עוד היה זיק תקווה.
*סצנה 3: חוב של כבוד*
עברו עשרים וחמש שנה. דירה ענקית בקומה עשרים ושתיים בתל אביב והפעם, אני הדואגת לסבא שלי, שכבר קשור לכיסא גלגלים. אני מגלחת בעדינות את פניו המזוקנות, ידי יציבה.
“נתת לי הכול, דווקא כשלא היה לך כלום. עכשיו תורי להחזיר”, לחשתי לו, ונשמתי עמוק את כל מה שלא צריך להיאמר במילים.
*סצנה 4: רפאים מן העבר*
פתאום צלצל האינטרקום. מאבטח דיבר טון שקט וחסר רגש.
“גברת, יש כאן אישה בשער. אומרת שהיא אמך. טוענת שנשארה בלי שקל אחד ובלי מקום לישון”.
קפאתי. הסכין נעצרה רגע לפני הפנים של סבא. הוא הרים אלי עיניים מלאות עצב. בחדר השתתק הכול, רק הדופק הלם לי בראש. כעס לבן וקר התעורר בי.
*סיום הסיפור*
הנחתי את הסכין בזהירות, ופסעתי אל האינטרקום. הקול שלי היה פלדה.
“תגיד לה כך” נעצרתי, מביטה בעינית המצלמה כאילו אוכל לחדור דרכה אל עיניה.
“תגיד לה שהעוגן הזה, אותו עוגן שהיא זנחה, הוא כבד מדי כדי להחזיר אותה אל חיי. אין לי אם יש לי רק סבא מרדכי. תן לה מאה שקלים לנסיעה חזרה לאותה דרך ישנה שערכה הפנים אל החלומות שלה. שתחפש אותם שם”.
לחצתי על כפתור הניתוק. זהו אין דרך חזרה.
כי קרמה זו לא סיסמה היא רק הד של כל מה שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות לאחרים.
ואם זו הייתם אתם הייתם סולחים או משאירים את הדלת סגורה לנצח?
