תקשיבי, את לא תאמיני מה קרה לי. בשש בבוקר, הבעל שלי פשוט הרים אותי מהמיטה והעיף אותי החוצה. בהתחלה חשבתי שנפל поשטו випадково, אבל כבר למחרת זה חזר על עצמו. כל הסיפור הזה התחיל אחרי שביקרנו אצל אמא שלו במושב.
אנחנו נשואים רק חצי שנה, אבל אחרי המקרה הזה, כבר לא הייתה לי ברירה ידעתי שאני חייבת להתגרש. הסיבה שהוא התנהג איתי ככה פשוט השאירה אותי בהלם. אני רוצה לספר לך הכל, כי זה באמת מטורף.
אני גדלתי בעיר ותמיד הייתי מסוגלת לקום מאוחר. עכשיו אני עובדת עם חברה בינלאומית, אז רוב הזמן אני עובדת בלילות את מכירה כשפה בוקר, שם ערב, ולהפך, אז יוצא לי ללכת לישון מאוחר לעבוד גם כשהשאר ישנים.
הבעל שלי, איליה, בא מהמושב, ושם כולם מתעוררים מוקדם. גם אחרי שעבר לתל אביב, לא ויתר על ההרגלים האלה קם תמיד בשש בבוקר, ודורש חביתה וקפה ישר עם הזריחה.
כשהכרנו, הוא הודיע לי: “ארוחת בוקר אצלי תמיד בשבע.” צחקתי, כי זה נראה לי בקטנה. חשבתי שגם אם אני עובדת בלילות, אוכל להרשות לעצמי תנומה בצהריים.
בחצי שנה ראשונה הכל עבד סבבה השתדלתי לזרום איתו כשהייתי ערה, ולרוב הסתדרנו. באמת הרגשתי שטוב לנו ביחד.
אבל אז, הכל התהפך אחרי שנסענו לבקר את אמא שלו במושב ליד חדרה. היא גרה בבית ישן, כזה שהכל בו ביתי וחמים, ויש שם ניחוחות של עוגיות ותה בערב. חשבתי שמחכה לי סופש חלומי סוף סוף להרגיש משפחתיות אמיתית. בפועל, זה היה ממש ההפך.
עוד באותו יום הגעתי לקלוט שלא הולכת להיות כאן אידיליה. כל הזמן היא מצאה מה להעיר לי, ולמחרת בבוקר התחילו הצרות האמיתיות.
בזמן שישנתי, שמעתי אותה בארוחת הבוקר אומרת: “צריך להעיר אותה כמו שנהוג אצלנו,” בזמן שאני עדיין במיטה. לא ידעתי בכלל שהבעל שלי לוקח ממנה עצות בעניין הזה ומחליט לחנך אותי לקום מוקדם כמו במושב.
פעם ראשונה שפשוט הוציא אותי מהמיטה בכוח הייתי בהלם.
“מה אתה עושה?!” שאלתי אותו, עצבנית וגם קצת מפוחדת.
“את לא שומעת שעון”, הוא אמר בשיא הקור רוח: “אמא אומרת שזה הדרך הכי טובה.”
“אני עובדת בלילות. אני חייבת שינה כדי בכלל לתפקד!” ניסיתי להסביר.
“אצלנו במשפחה זה ככה”, הוא אמר, כאילו זה פותר הכל.
למחרת שוב אותו תרגיל. כבר הרגשתי שהוא ואמא שלו עושים עליי ניסוי. לא הבנתי איך מישהו שהתחתנתי איתו – תוך שנייה שינה גישה כי אמא שלו אמרה.
כשחזרנו לתל אביב, הוא חזר על אותה מנטרה “אמא יודעת הכי טוב.” העקשנות שלו פשוט חיסלה לי את הסבלנות. הבנתי שבינינו אין חיבור ורק נהיינו זרים.
אז עכשיו אני בדיוק באה לארוז את כל המסמכים של הגירושין. בגלל עקשנות, בגלל הרגלים, הלב שלי פשוט לא יכול יותר.
מה את אומרת? הייתי מגיבה אחרת? או אולי אני באמת תגובתית מדי? קשה לי לדעת, אבל מבואסת שהתחתנתי עם מישהו שנשאר ילד של אמא.
