בגיל השלישי נזכרו הילדים שיש להם אמא, אבל אני לעולם לא אשכח איך הם התנהגו אלי
כשהבעל עזב והלך אל צעירה ממנו, הילדים מיד בחרו בצידו הרי כולם העריכו אותו, מנכל מכובד של חברה גדולה. שנים הם בקושי זכרו שיש להם אמא, ונשארתי לבד לגמרי. לא מזמן הוא נפטר, ואז התברר שכל הנכסים שלו עברו אוטומטית לאשתו הצעירה.
ופתאום הפתעה! הילדים שלי גילו שיש להם אמא. בימים אלה הם מבקרים תכופות, אבל אני הרי יודעת למה… לאחרונה הבת שלי התחילה לזרוק רמזים: אולי כדאי כבר להתחיל לחשוב על העתיד, אולי זמן לדבר על צוואה. אף אחד מהם לא מעלה בדעתו את ההפתעה שחיכיתי איתה בסבלנות. הם יגלו הכול אחרי מאה ועשרים שלי.
בגיל השלישי נזכרו הילדים שיש להם אמא, אבל אני לעולם לא אשכח איך הם התנהגו אלי
השנים עברו ואני הרגשתי כמו תל אביבית בודדה באמצע המדבר. הילדים שלי תמיד הסתכלו עלי כאילו אני איזה שכנה מוזרה, מדברים איתי כמו עם תיירת.
ברגע שהתגרשתי מהבעל, זה ממש סיים את הקשר בינינו. הם הלכו איתו איש מצליח, של כולם נושאים אליו עיניים, מנהל עם טלפונים חשובים יותר מאמא. בשורה התחתונה, להיות איתו תמיד נראה יותר משתלם. ואני? נשארתי לבד לא רק גרושה, אלא גם אמא בלתי נראית.
הילדים ממש חיו את החיים עם אבא החדש שמעתי דרך מכרים איך הם נוסעים איתו ואשתו הצעירה ליוון, אוכלים דגים בתל אביב על חשבונו, מתכננים עתיד. ואני יושבת לי בשקט בדירה שלי ברמת גן, כל סיפור כזה דוקר לי את הלב כמו קוץ בתמרור.
באיזשהו שלב הבנתי חייבים להתחיל לחיות בשביל עצמי. אז טסתי לשנה לאוסטרליה, עבדתי, פעם ראשונה הרגשתי חופשית באמת. כשחזרתי לארץ, שיפצתי את כל הדירה, קניתי רהיטים שלא רועשים כשנשענים, החלפתי מקרר וטלוויזיה לדגמים שעובדים, ואפילו נשאר לי סכום יפה שקטן לפנסיה.
בינתיים הילדים התבססו, שמרתי על קשר בעיקר עם הפייסבוק וסטטוסים מרפי: ״מזל טוב לחתונה של תומר״, ״בת-מצווה לנועה״. ואז, יום אחד, הגיע הטלפון: ״אבא נפטר״. כל הרכוש עבר ישר לאשתו. הבן והבת יצאו מכל הקופה עם שקית שוקו ביד.
באורח פלא, רק אז הם נזכרו שיש להם אמא. התחילו לבוא מדי פעם, מביאים עוגיות (לא תמיד טריות), אשכולית מהמקרר, מתעניינים בשלומי. אני מחייכת, מזמינה לקפה, אבל רואה ישר דרך המתוקים כל אחד בא מסיבה משלו.
היום אני בת 72, עושה הליכות בגינה הציבורית, מרוצה מהחיים. לפני שבועיים כבר נשמעו שוב רמיזות מהבת: אולי צריך לדבר ברצינות על העתיד, שלא אשאיר עניינים פתוחים. פתאום גם הנכדה קפצה, ההיא שהתחתנה בשנה שעברה:
סבתא, לא משעמם לך פה לבד? שאלה בפנים מתוקות, כאילו באה בחלום.
דווקא ממש נחמד לי, תודה ששאלת, עניתי בכנות של סבתות.
אבל הדירה שלך בגבעתיים כל כך גדולה, לא הרפתה. לא קשה לך לנקות? אולי נבוא, אני ובעלי, להתגורר איתך? גם לך יהיה שמח, גם לנו יהיה פחות שכר דירה לבזבז.
בחיוך קטן עניתי לה: מי אמר שלא תצטרכו לשלם? אעשה לכם מחיר טוב, כמו דירה ברמת אביב, רק ב-20% הנחה.
הנכדה נתקעה לשנייה, ציפתה שאגיד ״הדירה שלך, קחי מפתח״, אבל יש הפתעות בחיים. כבר לפני שנים כתוב אצל עורך הדין שהדירה שלי אחרי מותי תימכר, וכל הכסף יעבור לעמותה לילדים חולים.
כשבתי שמעה על כך, כמעט שברה את הסמארטפון שלה מרוב כעס. התקשרה, צעקה, זו לא צדק, את גוזלת מהנכדים, בוכה הכול ברגש. גם הבן, טקטי יותר, בא לבקר, מתחיל ללטף, לברר בעדינות ״אמא, אולי תבואי לגור אצלנו?״. אבל את האהבה הפתאומית הזו אני כבר לא קונה.
נו, מה אתם הייתם עושים במקומי? הייתם נותנים לנכדה להשתלט לכם על הדירה?
