בשש בבוקר בעלי זרק אותי מהמיטה. בהתחלה חשבתי שזו סתם תקלה מקרית, אבל כבר למחרת זה קרה שוב. זה התחיל אחרי שביקרנו אצל אמא שלו במושב.
חיינו יחד חצי שנה בלבד, אבל אחרי המקרה הזה החלטתי באופן ברור להגיש בקשה לגירושין. הסיבה שבגללה הוא התנהג אליי כך פשוט הכתה אותי בתדהמה. הנה מה שקרה.
אני גדלתי בתל אביב ואף פעם לא הייתי צריכה לקום מוקדם. היום אני עובדת בחברה בינלאומית, ולכן השעות שלי לפעמים הפוכות כשאצלנו יום, בארצות אחרות לילה, ואני נאלצת לעבוד עד מאוחר.
בעלי, עידו, הגיע מהמושב, שם התרגלו לקום עם הזריחה. אפילו כשעבר לעיר, לא עזב את ההרגלים הישנים: קם בשש ודורש חביתה וקפה.
“אני תמיד אוכל ארוחת בוקר בשבע,” הוא אמר לי כשהכרנו.
צחקתי אז, לא הבנתי שתהיה בזה בעיה. אחרי עבודה לילה הרגשתי חופשי לנוח בצהריים – לא חשבתי שיהיה אכפת למישהו.
במהלך חצי השנה הראשונה שלנו יחד הכול הסתדר. ניסיתי להתחשב בהרגלים שלו כשלא שכחתי, וידענו לפשר. חשבתי שטוב לנו יחד.
הכול השתנה אחרי שנסענו לבקר את אמא שלו במושב. היא גרה בבית ישן אך נעים, תמיד יש ריח של עוגות חמות. חשבתי שמדובר על מקום של שלווה, שיחות נעימות בערב עם תה אבל המציאות הייתה שונה.
תוך כמה שעות ראיתי שלא מחכה לי שום אידיליה. אמא של עידו כל הזמן מצאה הזדמנויות להעיר לי.
בוקר אחד הכול התפוצץ.
“היא צריכה לקום כמונו,” אמרה חמותי בארוחת בוקר, כשעוד ישנתי. גיליתי אחר כך שבעלי החליט להקשיב לה וללמד אותי “איך מתנהגים אצלנו בכפר”.
כשהוא משך אותי בכוח מהמיטה, הייתי המומה.
“מה אתה עושה?!” שאלתי, עצבני ומפוחד.
“את לא שומעת את השעון. אמא אמרה שזו הדרך הכי טובה להתעורר,” ענה בקרירות.
“אבל אני עובדת בלילות! אני חייבת לישון כדי לתפקד!”
“ככה המשפחה שלנו מתנהגת,” עידו ענה, כאילו זה מסביר הכול.
למחרת זה חזר על עצמו. הרגשתי שהוא ואמא שלו פשוט מתעללים בי בכוונה.
לא האמנתי שמי שחשבתי שאבלה איתו את חיי, יכול להשתנות ככה בגלל ההשפעה של אמא שלו.
כשהגענו חזרה הביתה, עידו כאילו הפך לאדם אחר. הוא חזר ואמר: “אמא יודעת הכי טוב.” העקשנות שלו גרמה לי להבין שאנחנו פשוט שונים מדי.
כעת אני כבר אוסף את כל המסמכים לגירושין. אין לי יותר סבלנות.
מה הייתם עושים במקומי? אולי באמת פעלתי מהר מדי?
