יומן, יום שלישי, קיבוץ מרחביה
היום אני שוב מרגישה את ההיסטוריה חורקת בין הצלעות. מאז שמיכאל שלי נפטר, אני לבד כאן עם הרפת, הפרות, קצת עגלים ויחד עם זה, הלב, שהולך וכבד. ארבע שנים שחלפו, יום רודף יום, עבודה רודפת עבודה, והנה פתאום פתחו עליי פה.
זה התחיל משמועה אחת, קטנה כמו גרגר אבק. לא הספקתי להיכנס למכולת, וכבר יפה, המוכרת, מסתכלת עליי בעיניים של רחמים, כאילו אני כבר בבית הקברות בהר הברכה. אחר כך, שרון, האחות של המרפאה, לוחצת לי את היד בלחישה, “תחזיקי מעמד, אילנית, כולנו איתך.” ומה איתי? לא מבינה על מה כל הרעש הזה.
אי אפשר פשוט להישאר עיוורת למבטים וללחישות. איבדתי את מיכאל, עמדתי בודדה, לקחתי את כל הרפת עליו, עשרים ראשי בקר, ולא מכרתי, לא ברחתי לתל אביב לילדים שיילחצו שאמא עובדת קשה. נשארתי. פה האדמה שלו, בכל לוח קרשים, בכל שביל עפר בגן. לא יכולתי לעזוב.
הכל התחיל להיחרך כשפתאום השכנה שלי, שושנה פרידמן, התערבה לי בחיים. גרה שני בתים ממני בבית ישן משנות החמישים, אלמנה עמידה שמגדלת את בנה עמית. הנער כבר בן שלושים עם מבט של ילד, כולם בקיבוץ קוראים לו עמית של שושנה. איש טוב, אבל בודד. התחתן פעם, האישה עזבה כעבור שנתיים היתה לה צפוף בנוף הזה.
שושנה חיה מרכילות. חייבת להעביר שמועות, חייבת להרגיש במרכז. לא ייחסתי לזה חשיבות יש לי מספיק צום שלי. אבל הפעם, היא פעלה עליי ישירות.
נכנסתי למכולת, יפה מחייכת אליי חיוך מוזר: “מה שלומך אילנית?” “בסדר, למה?” והיא מפטפטת, “סתם”. אחר כך שרון מהמרפאה באה ללחוץ את היד, “אנחנו תומכות בך.” רק אז אמרה לי אחת השכנות שבקיבוץ רצות שמועות. ששופכת מים לחלב, שמה בו גיר, שמגבנת גבינות מפוקפקות. כל הרפת שלי עומדת על דיבה אחת רעה, כל השנים של יזע, קללה אחת מוחקת אותן.
לילות עברו בלי שינה. מה עשיתי לה? כשמיכאל מת, היא באה, בכתה, חיבקה, וכעת? שכחתי לרגע שהיא פוחדת לאבד. פוחדת להיות לבד עם העבר והבן שלה.
ביום שישי, היה אספת קיבוץ על דרך הכניסה חמישים איש החברים. שושנה יושבת שורה ראשונה, מתוחכמת. אחרי שעלו הנושאים, קמתי הרגליים רועדות, הקול שלי צרוד. ביקשתי לדבר.
אמרתי: “כולכם שמעתם רכילות עליי. זו לא אמת! כל שבוע בודקים לי את החלב במעבדה האזורית יש אישורים. הגבינות שלי נמכרות בשלושה סופרים, אף אחד מעולם לא התלונן.” ואז הסתובבתי לשושנה: “תגידי לי כאן, למה את עושה לי את זה? מה עשיתי לך רע?”
היא הסמיקה, הלבין לה הפנים, התחילה למלמל, “אני רק אמרתי.. שמעתי..” “ממי שמעת? תגידי שם!” כולם בקיבוץ שקטים כחולדה, מביטים בה, והיא מתכווצת.
פתאום היא מתפרצת בקול: “מה, אז אסור לי להגיד? זה שלאיש יש חבר חדש, זו בעיה?!” הכוונה לעמית, בנה. מישהו מאחור קורא: “עמית בא לעזור בלול, אז זה חבר?” הצחוק חנק אותי. עמית קם, פנים אדומות כמו רימונים, אגרופים קפוצים.
“מאמא,” הוא לוחש, “מה עשית? מה את עושה?” היא מופנית אליו, מושיטה ידיים: “עמית, אני רק פחדתי, היא מסובבת אותך” “די! תפסיקי לבייש אותי! היא אישה עובדת, חזקה, את מדברת עליה ככה?!”
ואז הוא פנה אליי. “אילנית, תסלחי לה. זו לא רוע, זו קנאה. לא רוצה שארחיק ממנה. ואני אוהב אותך. שנים כבר. עוד מאז שהגעתם עם מיכאל לקיבוץ, היית בת עשרים וחמש, אני ילד בן ארבע-עשרה. לקחתי את ליבי לשוש, היתה לי אשה לא הסתדר, כי בעצם את לא יצאת מהמחשבות. מאז שמיכאל איננו, עזתי קצת לעזור כי טוב לי להיות בצידך.”
השקט בקיבוץ הדהד באוזן. שושנה התכווצה לתוך הכיסא שלה, שנתיים נוספו לרגע לפניה. הרגשתי שאני סולחת לה כמעט פעלה מפחד, מבדידות, מהחרדה לאבד את מה שיקר לה מכל.
ישבתי ליד שושנה, לחצתי את ידה. “אל תפחדי, אף אחד לא לוקח לך את עמית הוא בנך, תמיד יישאר. רק אל תזיקי ככה. הלשון זרע רע מושך אסון.”
עיניה דומעות, הפה שלה לוחש, “סליחה, אילנית. לא התכוונתי.” מחילה לוקחת זמן. אבל הדרך התחילה.
יצאנו מהאולם, אני ועמית. השמש ירדה אל מול הים, שמיים נצבעו ורוד חלוש. “עמית,” שאלתי, “דיברת ברצינות?” “ברצינות,” ענה ופיו רחב כחיוך ילד.
“הפרות מחכות,” הצעתי, “תבוא?” “ברור,” חייך. אחז בידי הכבדה, ושנינו צעדנו אל עבר הרפת.
האדמה הפריחה ריח של חיטה ועשב, הרבה מרירות בתוכה גם מתיקות קלה של התחדשות. אולי, אולי זה הסיפור שלי. אולי הסליחה אפשרית, ואולי אפשר להתחיל מחדש.
ומה אתם הייתם עושים במקומי? כתבו לי, אל תשכחו לתת לייק.
