חיים על המתנה
אמא, אפשר לקחת סוכריה מהקופסה? רק אחת! בבקשה! נעה הסתובבה סביב הארון, לשם החביאה רחלי את הממתקים שהשיגה בקושי רב.
לא! זה לשולחן. אם תאכלי עכשיו לא יישאר לראש השנה כלום.
נעה נפגעה. מה זה משנה מתי אוכלים סוכריה? והיא בכלל לא מבקשת את כולן רק אחת! למה אמא תמיד ככה? אם זה משהו טעים תשמרי לפעמים אחרות, אם זה יפה שומרים לשבת. ומה שבא לה זה לאכול סוכריה עכשיו, ללבוש את השמלה החדשה שאבא הביא מהשתלמות בת”א, וללכת לבקר את גילי. לה, משום מה, אמא בכלל לא אוסרת ללבוש דברים חדשים לגן. נעה זוכרת ששמעה שאמא שלה תופרת לה בגדים, לא קונה. אז מה? העיקר שהיא תמיד הכי יפה בקבוצה, בזמן שנעה מסתובבת בשמלה מנוקדת ישנה שכבר נמאסה עליה לגמרי.
נעה עדיין לא ידעה כמה קשה היה להוריה להשיג כל ממתק ושמלה. אמא שלה עבדה בספריה, אביה היה מהנדס. כבר מילדות שמעה שוב ושוב את הביטוי “להשיג”. שזה אומר שיום אחד יהיה פתאום משהו חדש, משהו שאי אפשר לקנות בסופר. כך הגיעו נעלי הלק היפות שלה, והבשורות לאמא על מגפיים חדשים. אמנם אחרי הרכישות הללו נשארו כמעט חודש עם פסטה ותפוחי אדמה, אבל רחלי היתה כל כך מאושרת ובהתחלה אפילו לא נעלה את המגפיים, הסתפקה להסתכל עליהם. מכל המגפיים בעולם, דווקא אלה נחקקו בנפשה של נעה, ועד שבגרה, זכרה כל שריטה בלורד וכל עקב שחוק.
הזמן חלף, הכול השתנה סביב. בחנויות היה שפע לכל דבר, הסתיימו ימי התורים למגפיים או שוקולד. הבעיה החדשה: כסף. נעה למדה בכיתה ח’, כשאביה שב הביתה יום אחד נרגש ובישר קיבלו אותי לעבודה החדשה!
בהתחלה היא לא הבינה על מה המהומה, אבל השמחה בבית הראתה שזה טוב. זה היה מיזם משותף באלקטרוניקה, ואביה מצא מקום להביא את יכולותיו לידי ביטוי. נעה ראתה איך אבא שלה, שפעם היה דאגן ושקט, הולך ופורח: הוא גילה בעצמו כשרון ניהולי וגם הקריירה המריאה.
החיים נהיו קלים יותר. אמא כבר לא ישבה מול המחברת בלילות, מחפשת איך למצוא עוד כמה שקלים לבגד עבור נעה. הופיעו הג’ינסים הראשונים, נעלי הספורט האופנתיות. נעה הפסיקה לחלום שתעזוב את הבית ללימודי מקצוע רק כדי שתוכל להרוויח כסף במהרה. במקום, קיבלה החלטה: ללמוד באוניברסיטה ולפנות אל העתיד. הוריה תמכו בה במאה אחוז.
נעה השקיעה בלימודים, דילגה על הריקודים והבנות, והפכה לסטודנטית מצטיינת. היא לא הפסיקה שם: עבודה טובה בזכות הקשרים של אביה והמשך התקדמות מקצועית.
נדמה היה שהכול התגשם. עכשיו אפשר לחשוב על דברים אישיים, אולי אפילו על משפחה. אבל נעה שוב דחתה: קודם קריירה, שאף פעם לא יחסר מה ללבוש, היכן לגור…
גם בכך היא הצליחה. הוריה רק התגאו בה. היא חכמה, מצליחה, קנתה דירה ורכב לבד, טסה לחופשות בחו”ל. אבל לבד.
נעה לא התרגשה מהלבד. היו לה מעריצים, אבל קשרים רציניים דחתה. למה למהר? החיים עוד לפניה.
הקשר הרציני הראשון הגיע רק בגיל 35. היא ויניב עבדו יחד שנים, ישבו זה לצד זו, אך דיברו מעט בענייני עבודה. לא תיארה לעצמה שהוא מתעניין בה. יניב היה רב רושם, חכם ומרשים. אלו הדברים שנעה חיפשה בגבר. עד שבליל אחד, בריקוד תחת השפעת אלכוהול קל, נעה הניחה את ראשה על כתפו של יניב:
בואי נתחתן. שנינו מצליחים, הגיל מתקדם. הגיע הזמן. אני אוהב אותך.
יניב, אל תגזים… יש עוד המון זמן.
אבל בבוקר הסתכלה נעה בעיניו ולפתע שמעה את עצמה אומרת: מסכימה.
חתונה מפוארת, רחלי האמא בוכה מרוב אושר, שלוש שנים חלפו, ובזמן הזה הבינה נעה שכל ההצלחות לא משתוות לאותו דבר אחד שהגיעה אליו אחרי דחיות ארוכות המשמעות בחיים.
הלך העתיד שלי, אמא… נעה החזיקה את דפי הבדיקות. איזו טיפשה הייתי…
חכי, בתי. זו מעבדה אחת, הרפואה מתקדמת. אפשר שגם זה עוד ישתנה.
מתי? נעה זרקה את הדפים, שהתפזרו בסלון.
הכול נותר דומה לבית ילדותה. הוריה סירבו בכל תוקף לקבל ממנה כסף לתיקון או ריהוט, אף שאביה יצא לגמלאות והבריאות התרופפה, ואמא דאגה להישאר לידו תמיד. נעה תמרנה ביניהם, ומילאה את המקרר שלהם כמו שממלאה לעצמה, שיפצה את הרהיטים לאופנת וינטג’ עד שלהבין, צריך באמת להעדיף את החיים עצמם.
אמא, את לא מבינה? הזמן דווקא הוא מה שאין לי…
ישבו שתיהן עד שהחדר התמלא בין ערביים, לא שומעות את הטלפון. נעה בכתה, שתקה, כיבתה את המילים. לבסוף לחשה:
תודה, אמא…
על מה, מתוקה שלי?
על זה שאת מקשיבה. אין לי למי ללכת יותר. מי צריך אותי עכשיו?
אל תגידי שטויות! רחלי חיבקה את פיה של בתה. אנחנו צריכים אותך, גם אבא שלך. גם יניב.
יניב כבר לא.
למה, נעה?
זו הבעיה שלי, לא שלו. הוא עוד יספיק להיות אבא למישהו אחר.
נעה קמה, חיבקה קצרות את אמה, והסתלקה בלי לשמוע יותר מה שיש לה להגיד.
אני אסתדר, אמא. אל תדאגי, שלחה נשיקה וסגרה אחריה את הדלת.
נעה לא רצתה לחזור הביתה. לקחה פניה לטיילת. בעונה הזו היה כאן ריק למדי. שני חובבי כלבים וזוג זקנים מיהרו בחושך, גוננים על פניהם מהרוח הירושלמית שנושבת על הירקון.
נעה עצרה והביטה בהם, שוב פרצה בבכי. הרי גם היא פעם רצתה ככה, להזדקן יחד, להבין הכל במבט, לחלוק הכל… עכשיו זה לא יקרה. פתאום ידעה שכל הזמן הזה אהבה את יניב רק דחתה את זה כמו את כל השאר. עכשיו זה כבר לא רלוונטי. כשאוהבים חושבים על השני, לא על עצמך…
המבטים שלה נדדו אל המים הקרים, ונזכרה איך טיילה כאן בילדות עם ההורים, מיוחלת לאותו רגע של מזל שבו קונה לה אמא גלידה, גם באמצע חורף. מעולם לא חלתה מזה. עם הילדים שלה זה כבר לא יקרה.
היא הזדקפה והנידה ראש. די! לרחם על עצמה או לבכות זה לא יועיל. צריך להמשיך, למצוא משהו שייתן לה משמעות. כל הישגי הקריירה שלה לא מילאו את החלל הזה. חייבים לחפש משהו אחר… מה? לשאלה הזו עדיין לא מצאה תשובה. אבל על משהו אחד היא כבר החליטה את ה”פעם” של יניב אסור לה לקחת.
כשחזרה לרכב, עצרה בפתאומיות. סביבו התקבצו כמה נערים, בני שש עשרה בערך. הייתה לבד ברחוב והפחד ניכר בליבה, אבל גאתה בה תחושה שלא הכירה אדישות ועצבנות בו זמנית. מה כבר יקרה…
מה הולך פה? שאלה בשקט.
זאת המכונית שלך? מיהר אחד לשאול.
כן…
יש שם חתלתול במנוע! צריך להוציא. ראינו איך הוא נכנס, ואם לא נוציא יפגע בעצמו.
נעה הופתעה והנהנה. פתחה את הדלת והרימה את מכסה המנוע.
וואי, אמא’לה! נפלט לה כשראו חתוקון שחור וכועס משתולל בין כפות ידיים.
איזה קרצייה, נושך! אמר הבחור ופתאום הגיש את החתולון לנעה. קחי!
לי? מעולם לא גידלתי חתולים.
תלמדי! רק תאכילי טוב.
הם צחקו והסתלקו, נעה שאלה: רגע! הנה בשבילכם, אמא שלי אומרת שלחיה צריך לשלם קצת מזל.
תודה! הם חייכו והמשיכו.
נעה ישבה עם הרכישה החדשה החתלתול התמקם על ברכיה והחל ללפות את המעיל שלה.
ומה עושים איתך עכשיו?
החתול השיב בפרפור כאילו הכול ברור לו הנה מצאת לך סוף סוף חבר.
למחרת החליטה לספר ליניב:
אנחנו מתגרשים.
מה?! למה עכשיו?
לא יהיו לי ילדים וזה באשמתי בלבד. אצלך עוד אפשר, יש לך זמן להתחיל מחדש.
יניב הביט בה כאילו זרה לו.
ככה בקלות? אני לא רובוט שמחליף אשה לפי תפריט. הילדים זה לא המדד. אני רוצה אותך. באמת אותך.
הוא עזב את החדר, שם את החתול על הכתף ויצא. נעה בכתה גם הפעם. אולי יניב צודק, ואולי בעוד שנה-שתיים יתחרט? כל הלילה לא נרדמה.
בצהריים מצאה פתק: “אשוב בערב, נדבר. אל תחשבי לברוח. אני אוהב אותך!”
החתול הביט בה בעיניים ירוקות, והיא חייכה לראשונה זה ימים.
גם אתה כבר בבית, חתלתול?
התחילה רק לעכשיו להרגיש טוב יותר, אולי בזכות יניב, אולי כי הזמן מרפא. בינתיים החליטה לקחת יום חופש. קבעה תור למספרה ולמניקור, יצאה לרחוב. העיר בתל אביב שטפה אותה בגשם, בחניון לדרום תל אביב שכחה מטריה. חזרה הביתה לא רצתה הרי הבטיחה לעצמה לא לשקוע שוב בעצב.
במספרה, בעודה ממתינה, תפסה מגזין. כתבה על אימוץ ילדים משכה את ליבה. פנתה לדף תמונה עיני ילד ירוקות הביטו בה. הייתה הרגשה כאילו היא מכירה את הילד הזה מאז ומתמיד. קראה את המידע, משהו התעורר בה.
בלי לחשוב הרבה רצה למשרדו של יניב. תראה! הוא בדיוק אתה, רק קטן!
אחרי חצי שנה, הם אספו את אסף מהבית ילדים. שנתיים אחרי, מצאה מגזין נוסף ובו תמונה של ילדה הבחורה שנקראה מרים. אמא אחרת לא הייתה לה. חמש שנים עברו, ונעה גילתה שההפתעה הגדולה עוד ילדה בבטן! זו יעלי.
רחלי, אמא של נעה, עוד זכתה להכיר את הנכדה החדשה. אחרי שנפטרה, בעודה מסדרת לבן את הדירה, מצאה נעה קופסה ישנה בפנים: אותם מגפיים נשכחים שבגללם אמא פעם כל כך שמחה.
היא ישבה על הרצפה ובכתה. הילדים אסף ומרים נכנסו לדאגה, יעלי כבר הצטרפה. נכנס יניב מהמטבח ושאל: מה קרה?
זו אמא שלי… שמרה עליהם כל החיים. לפעמים, כל מה שאנחנו מחכים וחוסכים לאחר כך… אולי סתם התפספס לנו.
יניב שתק וחיבק.
יעלי חיבקה את רגלה, הביטה בעיניה הירוקות:
אמא!
נעה קפאה ואז קרבה אליה.
תגידי שוב…
אמא…
אסף ומרים מחאו כפיים: היא אמרה אמא! תושבי איתנו לגן חיות?
למה רק בשבת? לא צריך לדחות שמחה למחר. היום הולכים עכשיו.
הביטה שוב בערימת הבגדים. אותם אפשר להשאיר לאחר כך.
בדרך שמעה את הצחוק מהמושב האחורי וחשבה שאין תשובה מושלמת לאושר. אבל היא תשתדל ללמד את ילדיה את הלקח: לא לדחות את החיים. כי ‘אחר כך’ זה מועד טריקי מאוד, לא תמיד מגיע, ואז מתפכחים שעד שמרנו לאחר כך, הזמן עבר.
ומה עם גלידה?
עכשיו? שאל אסף. אמא, עוד לא אכלנו צהריים!
נספיק. מה אתם אומרים?
כן! צעקו הילדים.
את מפנקת אותם, אמא?
אם לא עכשיו אז מתי, יניב?
