הזכות על עצמי
היום התחיל, כהרגלו, בשקט. לא אותו שקט של דירה לפני שמתחילים החיים, אלא שקט כבד, מוכר מאוד, כאילו הספה הישנה בסלון בלעה כל קול. מרים אורן עמדה במטבח, ערבבה דיסה בסיר, והאזינה בקשב לדיבורו הנלהב של בעלה שיצא מהחדר הסמוך, ידו אוחזת בטלפון. הקול שלו היה קליל, כמעט צעיר, כזה שמעולם לא נשמע כלפיה.
היא כבר בת חמישים ושלוש, עשרים ושמונה שנות נישואים, שני בנים שפרחו מהקן ובת, ליאת הקטנה, שמסיימת תואר באוניברסיטת תל־אביב. עשרים ושמונה שנה שעשרים וחמש מהן נמסה בצל של בעלה. נעלמה לתוך ענייניו, צרכיו, כאילו הייתה כפית סוכר נמסה במים רותחים בלי לראות איפה נגמרת מרים, איפה מתחיל אורי.
אורי אורן נכנס למטבח, לא הביט בה. לקח את הטלפון שהניחה ליד הקפה שלו, הציץ על המסך.
“הדיסה מוכנה,” אמרה מרים.
“כן,” ענה בקצרה, שוב שוקע בתוכן הטלפון.
היא הניחה לפניו צלחת. הוא עיוות בעוז פניו.
“שוב דלילה. אמרתי שתהיה סמיכה.”
“שלישי שעבר ביקשת שתהיה יותר דלילה…”
הוא לא ענה. גלגל בטלפון, הרחיק את הצלחת.
“אני חוזר מאוחר. ערב גיבוש אצל כהן.”
מרים הניחה את הכף בסיר.
“ערב גיבוש? מתי החלטתם?”
“כבר מזמן. יום חברה. אל תחכי לי.”
היא בחנה את עורפו, את הפלישה שהתרחבה שם בשערו, את המקטורן היוקרתי שהיא עצמה לקחה לניקוי יבש שלשום. כהן הזה, שותף של אורי כבר שמונה שנים. אשתו, ריקי, תמיד נראתה עייפה וחביבה. האם גם ריקי תגיע לערב הגיבוש?
“גם אני יכולה לבוא…” העזה לומר בקול חלוש.
אורי הרים ראש, הביט בה במבט של סבלנות גמורה לשאלות מביכות.
“מרים, אלה חבר’ה של עסקים. דיבורים על עבודה ושיתופי פעולה, זה לא יעניין אותך.”
“מעניין אותי כל מה שקשור אליך,” ענתה. “או ששכחת?”
אבל הוא כבר התרומם, התחיל להקליד.
“נדבר אחר כך.”
“אחר כך” כבר מזמן הפך חומת אבן בבית הזה.
היא נשארה מעט ליד השולחן הריק, הביטה בדיסה שלא נגעה, קמה, ושפכה אותה בכיור. המים סחפו איתם עקבות של יום ועוד יום שנמחו.
פעם הייתה מעצבת פנים. בעולם אחר, כשהייתה בת עשרים וחמש ושימשה כגאוות המרצים בטכניון. הם אמרו לה “יש לך עין מיוחדת, את מרגישה מקום.” אז עוד צחקה, לא הבינה. פשוט הייתה מציירת, פשוט חיה.
אורי הופיע בחייה בשנה השלישית ללימודים. למד כלכלה, גדול ממנה בשנתיים, מלא ביטחון, יודע תמיד מה להגיד. התאהבה בו מיד, כמו שאפשר רק בגיל עשרים ושלוש. התחתנו שנה אחרי סיום הלימודים. הבן הבכור, נמרוד, נולד בעוד היא התחילה לעבוד במשרד קטן. היא עוד הייתה בטוחה שזה זמני, שהיא תשוב, שהחופשת לידה אינה נצחית.
אז אורי החליט לפתוח עסק. חברת בניה קטנה, צומחת. נדרשו כספים, קשרים, רעיונות והרעיונות היו שלה. היא ישבה בבית עם נמרוד, שרטטה, יצרה תוכניות. חלומות על דירות אור ואוויר, מרחבים פתוחים, שלא נדחסים בהם אלא חיים. אורי הקשיב, הנהן, רשם.
נולדו עידו וליאת. בינתיים העסק צמח. אורי לקח עבודות שיפוץ, תכנון, החל לבנות בנייני מגורים קטנים. בתיק הפרויקטים הופיעו רעיונות שלה, “קונספט חלל חי” קראו לזה במשפחה. חללים פתוחים, פינות אור, חדרי מדרגות עם חלונות. את הכל היא שרטטה בלילות, הילדים ישנים, אורי מתנמנם.
על הדפים שרשמה לא הופיע שמה. תמיד “שלנו”, “הגישה שלי”, “כבר מזמן חשבתי על זה”. לא נעלבה. אז לא. חשבה שזה שלהם, שזה לא חשוב של מי הקרדיט.
היא טעתה.
עם השנים הפסיקה לצייר. בהתחלה כי לא היה זמן, אחר כך כי אורי אמר: “למה לך לחזור? אני מביא יותר ממשכורת יפה תהיי בבית עם הילדים.” היא לא התווכחה. ניהלה חשבונות חברה, קיבלה לקוחות בבית, בישלה ארוחות עסקיות. עשתה הכל, בלי שבמסמכים אי פעם הופיעה המילה מרים.
ואז הילדים גדלו. ונשארה לבד עם אורי, שלא ראה אותה.
בבוקר ההוא, כשאורי הלך לערב הגיבוש שלו, ישבה שעות מול החלון, ראתה שכנה עם כלב קטן, לא חשבה כלל. אחר כך חייגה לריבה מכבר ימי הלימודים נועה.
“את פנויה הערב?”
” תמיד, בשבילך, מרים. הכל בסדר?”
“לא, סתם התחשק להיפגש.”
נועה הבינה. הגיעה עם עוגה ומבט חכם.
הן ישבו במטבח, מרים סיפרה לא על בגידה, היא עוד לא ידעה אלא על השקט, המבטים, שפתאום הפכה לשקופה בביתה.
“מרים,” שאלה נועה בעדינות, “את לא חושבת שאולי…”
“חשבתי, בטח שחשבתי. חשבתי שזו רק פרנויה.”
“ועכשיו?”
היא שתקה.
“עכשיו? אין לי מושג.”
נועה נסעה מאוחר. אורי לא חזר. מרים נכנסה למיטה, הניחה את הטלפון לטעינה, הביטה בתקרה. בשתיים בלילה שמעה את הדלת.
הוא הלך ישירות למקלחת, לא עבר דרך החדר. מים זורמים זמן רב. אחרי זה הזדחל למיטה, עם הגב אליה. ריח של בושם זר, בקושי מורגש, בכ”ז הרגישה.
לא אמרה כלום. נשמה עמוק, עשתה עצמה ישנה.
מבפנים התפצלה קליפתו של הקרח, בשקט מוחלט.
ביום שאחרי התקשרה לנמרוד, בנה הבכור, שגר בגבעתיים עם יעל ונכדו נועם. השיחה קצרה, נמרוד טרוד בעבודה. כתבה לליאת, קיבלה הודעה קולית מהירה, סיפרה על מסיבה. עידו לעומת זאת, התקשר בערב.
“אמא, את בסדר?”
“הכל בסדר, עידוק. קצת עייפה.”
“אבא בבית?”
“לא, בפגישה.”
השתררה דממה.
“אמא, את תמיד יכולה לבוא אלינו, רק תגידי.”
היא צחקה, כדי לא לפרוץ בבכי.
“תודה ילד, אני בסדר.”
אחרי השיחה ישבה זמן רב מול החלון. עידו תמיד הרגיש הכל. אולי ידע כבר קודם. זה הכביד עוד יותר.
עוד שבועיים אפורים. אורי חזר לפעמים מאוחר, לפעמים בזמן, בלי הסברים. דיבר על עסקים כמו לדו”ח בעבודה, הציץ מדי פעם לטלפון בחיוך רך, כזה שלא הופנה אליה כבר שנים.
לא ניסתה לתפוס אותו. פשוט יום אחד, כשביקש להדפיס חשבוניות והשאיר את המחשב פתוח, חפפה עִברוֹר עכבר ונתקל במשהו. שורה אחת, לא יותר.
“אתה הרי יודע שהיא לא תבוא. היא לא מהמעגל שלך.”
היא מרים. מישהי אחרת עונה, אורי מסכים.
הידיים שלה לא רעדו כלל. זה הפתיע אותה. היא סגרה מחשב, שמה ניירות למשרד, הלכה להכין תה.
רק כשעמדה מעל הקומקום, הבינה שהיא בוכה. לא בהתייפחות, פשוט הדמעות נוזלות, והיא לא מוחקת.
לא בגלל הבגידה. גם. אלא כי עכשיו נפתח מה שלא העזה לחשוב עד הסוף הוא התבייש בה. הוא איפשר שידברו עליה כעל מישהי “לא שייכת”, והוא הסכים. עשרים ושמונה שנה, שלושה ילדים, כל כוחותיה ורעיונותיה, והיא לא מהחברה של בעלה.
את הלילה ההוא עברה כאילו ממרחק, בחשיבה מדוקדקת של פעם. בדקה, שקלה, בלי ברחמים עצמיים.
על הבוקר ידעה מה תעשה.
התקשרה לנועה.
“אני צריכה עזרה אמיתית. מכירה מאפרת? סטייליסטית טובה?”
פאוזה.
“מרים, מה את מתכננת?”
“אני באה לערב החברה של אורי.”
השקט בקו.
“הזמינו אותך?”
“לא, אבל זה ערב פתוח. כולם באים, יודעים מי אני. יש לי זכות להיות שם.”
“מרים…”
“נועה, פשוט תעזרי לי. את השאר אני כבר יודעת.”
נועה הגיעה עם הילה, סטייליסטית צעירה שבחנה אותה במבט מקצועי:
“יש לך קו לסת מושלם. פשוט שכחת לטפח.”
לא נעלבה. ידעה שזה נכון.
הן בילו אצלה יום שלם. צבע לשיער, תסרוקת קלילה, איפור עיניים מדויק. בארון חיפשו שמלה מצוינת, כחולה כהה עם ברק עדין אורי אמר עליה אז “קצת משעממת”, אז לא לבשה מאז.
כשיצאה לסלון, נועה השתתקה.
“מרים, את פשוט יפה.”
מרים בחנה את ההשתקפות. חמישים ושלוש, לא צעירה, אבל חיה. עצמה, כפי ששכחה שהייתה.
“אני יודעת,” אמרה וזה היה משפט של אמת, לא גאווה.
את המיקום של הערב מסעדת “קשת”, גילתה ממקרה מהזמנה שאורי השאיר זרוקה בכניסה. מסעדה בתל־אביב, קומה גבוהה, חלונות אל קו הרקיע. בילתה שם פעם.
מונית הביאה אותה לשם לקראת תשע. זו הפעם הראשונה שפחד הציף אותה. לא חולשה, ידיעה שאין דרך חזרה.
נכנסה, יישרה גב, הלכה ביד רמה.
בלובי פגשה אותה נערה עם רשימת שמות בטאבלט.
“ערב טוב, את ברשימה?”
“מרים אורן. אישתו של אורי אורן, מייסד החברה.”
“בשיא הכנות, לא רואה אותך כאן…”
“אז כנראה הוא שכח להוסיף, קורה. רוצה להרים לו טלפון, או שאני פשוט עולה?”
הנערה הביטה בחשש בקולגה. מרים חיכתה בשקט.
“בבקשה, תעלי.”
המסעדה רחבת ידיים, שישים איש אולי. שולחנות ארוכים, פרחים, אור מעומעם. מוזיקה רקע חלשה, שיחות וצחוק. היא העיפה מבט אורי היה בפינה עם כוס יין וגבר בחליפה. לידו עמדה צעירה נאה, שיער בלונד, שמלה אדומה. היא התקרבה אליו, צחקה.
מרים לא ניגשה אליהם. קיבלה כוס מים והצטרפה לשיחה עם מכרים. כאן הייתה ריקי כהן, שספקה כפיים: “מרים! מהממת!”, גם מיקי קופל, לקוח ותיק, לחץ את ידה בחום. אדריכל צעיר בשם עדי הופתע לראותה, התעניין.
אורי שם לב אליה רק אחרי עשרים דקות. עצר לרגע, הביא חיוך מאולץ, בא אליה.
“מרים? מה את עושה פה? למה…”
“באתי לערב של החברה,” קטעה. “לא חשבתי שזה אסור.”
“לא אסור, פשוט…”
“פשוט מה, אורי?”
הוא הביט מסביב. הבלונדינית חייכה בקצה השני של החדר.
“נדבר אחר כך,” מלמל.
“בהחלט,” ענתה וחייכה אל ריקי.
האוויר השתנה אחרי שעה וחצי. מרים שמעה את מיקי מתעניין באדריכל חדש לפרויקט, ועדי סיפר שסיים בטכניון עשרים שנה אחריה. דיברו על תכנון, אפשרויות חלון, עדי הביט בה בהערכה.
פתאום הגיע כהן לנאום הודה לכולם, דיבר בשבחי הקונספט של החברה. “הכיוון החדש, ‘החלל החי’ זו הייתה ההצלחה.”
אורי הנהן, כמי שהמציא הכל.
מרים הרגישה כיצד משהו רגוע, כבד מתעורר בה.
היא הרימה את כוסה.
“כהן, אפשר להוסיף משהו?”
כולם הביטו בה. כהן הנהן, מופתע.
“אני מרים אורן. רבים מכירים אותי. אני שמחה שקונספט ‘החלל החי’ עבד כל כך יפה. כי אני פיתחתי אותו, בלילות, עם שלושה ילדים קטנים בבית. שרטטתי, תכננתי חלוקת אור, מדרגות ופטיו, הכל כאן. האדריכלות, התחלה של החברה, זו הייתה אני גם בזמן שחיכיתי לאורחים, הכנתי דוחות וארוחות ערב. אף פעם לא ביקשתי הכרה, כי חשבתי שמשפחה היא צוות. גיליתי שטעיתי.”
שקט מוחלט. אורי הלבין.
“מרים, זה לא המקום…”
“לאמת אין מקום, אורי? בבית גם לא שמעת אותה. אני לא באה עם טענות. סתם רציתי שתהיה פה אמת.”
היא טפחה קלות לשולחן.
“תודה רבה, כהן. ריקי, תתקשרי.”
והלכה, לא ממהרת, לא פונה לאחור.
אורי הדביק אותה בלובי.
“מה את עושה?!” לחש.
“אני מדברת אמת, אורי. זה הכל.”
“את מביישת אותי!”
“אתה ביישת אותי מול החיים. זה גרוע בהרבה.”
“זה? זה אומר גירושין?”
“כבר לא אכפת לי מה הכינוי. עייפתי. לא אהיה עוד שקופה. תחליט אתה מה זה.”
יצאה אל אוויר נובמבר הקריר. נשמה עמוק, לראשונה מזה שנים.
הזמינה מונית, נסעה לנועה.
הגירושין ארכו ארבעה חודשים. לא בגלל הנדל”ן, למרות שהיה: דירה, בית מרחבי, מכוניות. פשוט כי אורי לא האמין, אחר כך ניסה להתווכח, אחר כך התמקח. עורכת הדין שמצאה נועה, הייתה בת 45 וקצוצה, קרציה מצוינת.
“תרומתך לעסק קשה להוכיח, אבל יש לך תיעוד?”
מרים הגיעה למשרד לפגישה עם שלוש קלסרים: שרטוטים, מיילים, התכתבויות. עדי, האדריכל מהערב, התקשר בעצמו:
“אם תרצי עדות ראיתי שרטוטים שלך עם החתימה.”
“למה דווקא אתה?” שאלה.
“כי זו האמת. זה הכל.”
בסוף סגרו על חלוקת נכסים. הדירה נשארה לה, אורי לקח בית כפרי, שמכר. לא חגגה. הבינה שזה סיום של קיום ולא חגיגה.
בשבועות הראשונים לתוך הדירה שלה כברוש מצב זר. השקט היה אחר לא כבד, פשוט שקט. יכלה לאכול מה שתרצה, מתי שתרצה. יכולה לחיות בקצב שלה.
פעם מצאה קלמר ישן במגירה. שלפה עיפרון, התחילה לקשקש על דף שרטוט חלל דמיוני, עם הרבה שמש ומקום לפינת גן בחלון הסלון.
הזמן ברח מבלי להרגיש.
למחרת התקשרה לעידו.
“עידוק, מה המצב בתחום עיצוב הפנים? איך פותחים סטודיו קטן?”
הוא שקט רגע. אחר כך:
“את רצינית?”
“רצינית.”
“אז אני אקשר אותך לקובי, הוא יועץ לעסקים קטנים. רוצה?”
“בטח.”
תוך ארבעה חודשים פתח הסטודיו. חדר צנוע בסמטת נורדאו, מול מרכז העיר, קומה שניה. שיפצה לבד, עם עזרה של נועה וליאת שנסעה במיוחד. צבען קירות, התקינו מדפים, התווכחו לאן להזיז את הספה.
“אמא, את תותחית,” אמרה ליאת כאשר ישבו לארוחה בסטודיו הריק. “את יודעת את זה?”
“אני לומדת להכיר,” ענתה מרים, וצחקה.
קראה לסטודיו בשמה: “מרים אורן עיצוב פנים.” נועה אמרה שצריך שםמותג. מרים בחרה בשמה, שסוף־סוף הפך גלוי.
הלקוחה הראשונה הגיעה דרך מכר. זוג צעיר רצה דירה חדשה. מרים באה, הקשיבה, באה שוב למחרת עם שלושה פתרונות. הם בחרו אחד ואמרו שזו בדיוק האווירה שדימיינו בלי לדעת להסביר. זו הייתה מהותה לשמוע את שלא נאמר ולהפוך אותו ממשי.
זמן קצר אחר כך הופיעה כתבה עליה במגזין קטן. אחר כך במגזין גדול. מיקי קופל, מהערב ההוא, התקשר בעצמו:
“מרים, יש לי פרויקט של מאתיים דירות רוצה להוביל קונספט?”
“כן,” ענתה.
הזמנה גדולה, אמיתית, ראשונה מאז שחזרה לעצמה. עבדה לילות, לא בגלל לחץ אלא התלהבות. עיצבה, נסעה לערים אחרות להשוות, ביקשה מעדי לעזור הוא הסכים. הם עבדו יחד, הוא מדויק, היא יצירתית השילוב היה חי ומוצלח.
כשהפרויקט התקבל, התקשרה לליאת.
“מותק, הצלחתי.”
“אמא!! ידעתי! ספרי כל!”
היא סיפרה על תכנון, פתיחת אור, גינות גג. ליאת שמעה ונאנחה במקומות הנכונים.
“אמא, זה תמיד היה שלך. פשוט לא נתנו לך לעשות.”
מרים שתקה.
“גם עצמי לא נתתי,” הודתה לבסוף. “באיזה שלב.”
“ועכשיו את כן. וזה העיקר.”
חלפו חצי שנה, הסטודיו היה מלא עבודה. שלושה פרויקטים קבועים, צוות קטן מעדי וכרמל אדמיניסטרציה. ההכנסות לא גדולות, אבל הכל שלה. כל שקל כשר, בזיעה ובראש שלה.
משהו בה השתנה. בהליכה שלה. הפסיקה להתנצל, למדה לסרב. זה היה השריר החדש שלא הכירה.
בלילות, כשכל הסטודיו התרוקן, ישבה עם תה ליד החלון, חשבה על השנים שעברו. לא בכעס הכעס היה מאחור. תחושת צער שקט על הזמן, על האישה הצעירה עם החלומות, שהסכימה להיעלם.
אבל לא נעלמה עד הסוף. היא ציפתה, שרטטה בלילה, חיכתה.
לילה אחד, טלפון אורי.
שמו הופיע, היא הביטה בו שניות ארוכות. לבסוף ענתה.
“ערב טוב,” אמר בקול עייף, נמוך.
“ערב טוב.”
“את עסוקה?”
“לא, בסטודיו.”
“שמעתי עלייך… מיקי סיפר, החמיא לך.”
“נחמד,” ענתה בנימה רגועה.
דממה ארוכה, טעונה.
“מרים, אפשר לבוא למחר, לדבר?”
היא שקלה. לא אם רצתה לראות אותו, אלא אם יכלה להתמודד עם מה שיבקש.
“תבוא מחר, שלוש, לסטודיו.”
“טוב, תודה, מרים.”
הניחה את הנייד. בחוץ פנס התנדנד ברוח. אנשים עברו במעילים, ערב דצמבר.
לא ידעה מה יאמר. ידעה מה תאמר היא. היה בזה שקט.
הוא בא בדיוק בשלוש. היא פתחה לו לבד, כרמל כבר הלכה. הוא הביט בסטודיו השרטוטים, התמונות, המדפים, הספרים.
הזדקן. עיגולים שחורים מתחת לעיניים, הג’קט מקומט.
“יפה פה,” אמר.
“תשב.”
ישבו בפינת הלקוחות, שתתה איתו תה. הוא אחז את הכוס בשתי ידיים, מתחמם.
“מה שלומך?” שאל.
“טוב,” ענתה בפשטות.
“אני רואה. מיקי סיפר על הפרויקט. אמר שזו העבודה הכי טובה שראה.”
היא שתקה. חיכתה.
אורי הניח את הכוס, שיפשף פניו תנועה שהכירה מבית.
“מרים, אני חייב לומר… אני מרגיש רע. מאוד. בלעדייך. לא כמו שחשבתי. כל הזמן חשבתי… עכשיו אני יושב ולא מבין איך הכל עבד אז.”
היא המשיכה להקשיב.
“מיכל עזבה,” המשיך. מיכל הבלונדינית, האדומה. “כבר בפברואר. אמרה שזה לא מה שרצתה. בלי עוגן, הכל מתפרק.”
“כן,” ענתה.
“אני נבלה. מבין את זה עכשיו. רק עכשיו רואה כמה עשית. הכל. כל מה שאני היום לא מבין איך לנהל, את החזקת.”
“כי זה היה הבית שלי,” אמרה.
הוא הנהן, זמן שותק.
“מרים, אני מבקש… שתשובי. אני יודע שטעיתי. רק עכשיו אני מבין מה איבדתי. בעצם, מה שהיה הכי חשוב. את…”
הביטה בו. האדם שעמו חיה עשרים ושמונה שנה. אין בה שנאה. זו קלה לה מאוד. רק עייפות, כאב דהוי וידיעה.
“אורי, אני רוצה לשאול משהו. תענה כנה.”
“שאלי.”
“אתה אומר שרע לך שהכל בבלגן, שהלקוחות עזבו, שמיכל הלכה. תגיד לי: מה בדיוק איבדת? לא כללי. ממשי.”
הוא חשב. הביט ברצפה.
“אותך. היית איתי, החזקת הכל. לא הייתי צריך לדאוג, כי את דאגת.”
“נכון. זה בדיוק העניין.”
הוא הביט בה, לא מבין.
“איבדת את הנוחות, אורי. את הפונקציה. אישה שניהלה כל התחומים ולא ביקשה מה בתמורה. שיכולת לא לראות, כי הייתה קיימת.”
“זה מוגזם,” לחש.
“אולי. אבל זו האמת. שמעת אותי בערב ההוא? אמרתי שעבדתי בשבילך עשרים וחמש שנה. לא הכחשת. לא אז ולא אחר כך.”
הוא שתק.
“אני לא כועסת. באמת שלא. אתה אבא לילדיי, היית חלק מחיי. לא אשוב. לא כי לא סלחתי כנראה כבר סלחתי אלא כי מצאתי את עצמי. אני לא אאבד שוב.”
אורי שתק, ואז:
“את מאושרת?”
חשבה רגע.
“כן. לא כל יום לפעמים קשה, לפעמים בודד. אבל זו כבר החיים שלי. לא שלך, לא של הילדים, לא של אף אחד. שלי.”
“אני שמח.” נדמה שהתכוון.
“אני שמחה שאתה אומר זאת.”
הוא התרומם, לבש מעיל, הביט עוד פעם.
“הילדים…?”
“טוב להם. עידו עם רוני בהריון, עוד חודשיים נכד שני. נמרוד יבוא בקיץ, יעל והילד. ליאת עובדת, מרוצה.”
משהו חלף אצלו אכזבה? הבנה.
“טוב.”
“הם לא נגדך, אורי. במיוחד עידו. תתקשר.”
הוא הנהן.
“תודה, מרים.”
“ללא בעיה.”
עמד בפתח. “ה’חלל החי’ שלך… עבודה נהדרת.”
“כן,” אמרה.
הדלת נסגרה. עמדה בסטודיו, אספה כוס התה שלו, שטפה במטבח.
חזרה לשולחן, הדליקה אור, שלפה עיפרון.
הטלפון רטט. ליאת.
“אמא! איפה את? מתקשרת אלייך כבר חצי שעה!”
“בסטודיו. עובדת.”
“סבבה! אפשר לבוא אלייך בחנוכה? גם חברה מהלימודים, חשוב.”
“ברור, מאמי. תבואו.”
“אמא, איך איתך באמת?”
מרים שתקה, הביטה החוצה: האור התעמעם, דצמבר. אורות הפנסים, גבר עם ילדה קטנה רוחבות אופניים, הצביעה לחלון ראווה.
“את יודעת, ליאת? טוב לי. באמת טוב.”
“לא מתעייפת לבד?”
הרהרה.
“לא. אני לא לבד. את תבואי. עידו עם רוני הזמינו לארוחה. נועה רוצה לצאת להצגה. עדי הביא שוקולדים. יש לי עבודה שאני אוהבת וזה שווה המון.”
“אמא, את הכי טובה בעולם.”
“ואת שלי. אל תאכלי שטויות, ותתלבשי חם.”
“את לא השתנית בכלל.”
“טעית, ליאת. השתניתי, אבל לא למישהי חדשה. פשוט חזרתי אליי.”
אחרי השיחה המשיכה לעבוד שרטוט דירה לאישה צעירה, בכל מרחב יוגה וחלון גדול. ביקשה שהדירה תנשום. מרים המשיכה לשרטט.
בחוץ ירד שלג גשם דק, דחוס, פנסים חדרו לתוך הלבן. דלת טרקה, רכב חלף, רגליים מחצו קפואים.
היא הרגישה: בגיל חמישים ושלוש זו לא סוף, גם לא אמצע. זה מקום בו את מכירה עצמך סוף־סוף, ואין שום צורך לבקש רשות.
בחדשים אלה לא הרגישה אשמה. ראתה מי הייתה צעירה שאהבה, השתדלה, ולא הבינה שמחויבות ומילוי עצמי לא בהכרח דבר אחד. שאפשר לאהוב, ועדיין להישאר מי שאת.
עכשיו ידעה להבדיל.
נועה התקשרה.
“אז? הוא בא?”
“בא.”
“ומה?”
“כלום. דיברנו. ביקש שאחזור.”
“ואת?”
“סירבתי.”
מרחב דממה. “את בטוחה?”
“נועה, מעולם לא הייתי בטוחה יותר.”
“טוב מאוד. אגב, יש תערוכה בתערוכת הצעירים בנמל, תבואי?”
“בטח.”
“ואחר כך קפה?”
“בהחלט.”
“זהו, החיים מסתדרים.”
“הם כבר הסתדרו.”
הניחה את הטלפון, שלפה עיפרון. החדר שעל הדף קיבל צורה: אור בוקר לשולחן העבודה, פינת ישיבה שקטה, חלון לחלון הפונה לעץ.
הכל עובד כי היא יודעת איך זה מרגיש לחיות בחלל. לא רק בעיניים, אלא בשקט הפנימי. זו הייתה היא. תמיד.
הייתה מעצבת. הייתה אמא. הייתה אישה שעברה דרך ארוכה, ויצאה ממנה לא שבורה אלא יודעת את ערכה.
היחסים עם האיש, עם הבגידה, עם ההשתקה חלק מהחיים, לא כל החיים. הריק, הבדידות מול מי שאמור היה לראות אותה, זה הדבר הכואב באמת. אבל היא שרדה.
מרים אספה את קלמר העפרונות, סגרה אור, לבשה מעיל, עמדה רגע מול הסף.
בחוץ המשיך לטפטף, פנסים זרחו רך. הסמטה הייתה ריקה, מלבד חתולה חוצה חרישית.
מרים אורן נעלה את דלת הסטודיו ויצאה החוצה.
האוויר הקר נשא איברים חדשים; עוד רגע שנה חדשה. ליאת תבוא עם חברה. תכניס אורחים בחדווה אמיתית.
פנתה לאיטה לתחנה, הביטה לעיר, לאורות, לשלג הקל תחת הפנסים. חשבה על הפרויקט הבא, על בִּתה על עצמה. חמישים ושלוש שנים סיפור ארוך, שמח, מאכזב, בוגדני וגם דצמבר לבן עם סטודיו ומשמעות.
היא בחרה בעצמה. לא מוקדם מספיק, אך בזמן. זה לא סיפור יפה זה פשוט אמת של חיים.
הגיע הקו. עלתה, בחרה חלון, שמה את התיק. בחוץ מושך הזמן קדימה, ת”א בוהקת. היא נשענה, וקול בתוכה שב וחושב אני יודעת לאן אני נוסעת.
