לא תתקיים חתונה
טליה נכנסה אל החדר ועצרה על הסף. מולה, לבושה בשמלת כלה לבנה כמו ענן, עמדה איילת ונראתה כמעט שקופה מיופי. הבד החליק על גופה כמו נהר שקט, ובעיניה נדלק אור דולק, נע בין שמחה לפחד. טליה לא יכלה לעצור את ההתפעלות מעמקי ליבה:
אוי אלוהים, את ממש זוהרת, לחשה. הניצוץ שלך קורן לכל פינה. אני כל־כך שמחה בשבילך! סוף סוף הצלחת למחוק את הדף הישן הזה בליבך, ולתת מקום לאהבה חדשה. את אמיצה, איילת.
חיוך דק בקושי רפרף על שפתיה של איילת ונמוג. היא אחזה במהירות בתפירה של השמלה, לא מעיזה להביט בטליה.
מעדיפה להוריד היא מלמלה, פורמת בעדינות את הקרסים הקטנים שבצד. נשארו רק שבועיים עד לאירוע. ואם יקרה משהו לשמלה, אין בארץ עוד אחת כזו.
טליה נשכה את שפתה. היא ידעה מיד שאמרה דבר־מה מיותר. למה בכלל להזכיר את עמיחי? עכשיו, כשלאיילת יש סוף־סוף איש טוב ואמיתי, אין צורך לצלול לעבר. עמיחי לא היה שווה דמעה אחת שלה במיוחד אחרי כל מה שעשה.
פעם אחת האמינה איילת באמת שהוא הגבר שלה, הנסיך היחיד. היא שכנעה את עצמה שמצאה את חצי הנשמה לה. אבל בלילות התפרקו הדברים: בהתחלה הוא התרחק, אחר־כך השתלט. הביע דעה בכל חבר וחברה, בכל חלום או משאלה. הוא אילץ אותה לעזוב עבודה טובה בהייטק, לוותר על שליחות מיוחדת בבוסטון, ולבסוף ביקש שתשנה מקצוע.
ההורים של איילת לא הבינו מה קרה לבתם. ראו אותה נשחקת, דועכת, אך אף שיחה לא הצליחה להוציא אותה מהמעגל. כל ניסיון לדבר התפוצץ למריבה עמיחי שכנע את איילת שהם רוצים להרוס את “אהבתם המושלמת”. עם הזמן כמעט ניתקה קשר.
ואז לפתע נעלם. נעלם כמו חלום מוזר: לא מכתב, לא שיחה. רק שיירים של כאב עמוק ותינוק קטן שאיילת בחרה ללדת, למרות הכל.
טליה ראתה את איילת מסירה בשקט את שמלת הכלה, והרגישה, כמו מרחוק, סוג של חרטה מבעירה. רק רצתה לחלוק אתה שמחה, לא להעיר רוחות.
היום, הבן עמיחי־הקטן בן ארבע. סקרן, תוסס, מלא שאלות: למה השמים בגוון טורקיז, איך עננים מתפזרים, ולמה נמלים צועדות בשורה. הגננת בגן תמיד התפעלה ממנו איך הוא שואב כל פרט, מדקלם שירים ומקשיב לסיפורים ארוכים.
מרבית זמנו, עמיחי־הקטן בילה אצל סבא ואמא, הורי איילת. הם דאגו לו למסגרות טובה ומעוררת השראה גן אנגלית, שיעורי שחייה, חוג ריקוד. איילת ביקרה לעיתים רחוקות, ובקושי נותרה שעה.
לא באשמתה הילד דמה כל־כך לאביו, אותו שיער כהה, אותם עיניים עמוקות, את החיוך הזה, טיפה עוקץ. כל מבט בילד חטף לה להבה של כאב כל־כך מוכר. וגם כשהרימה אותו, נגררו דמעות לקצות הריסים, מתחבות מאחורי הדמיון או תירוץ של חיפוש בארנק, כשהילד לא רואה.
יום אחד, היא אספה את הילד מהוריה. עמיחי ישב על השטיח, מרכיב פאזל, מדמיין לעצמו הרים גבוהים ובתים נמוכים. ברגע שראה אותה, רץ וחיבק.
אמא! תראי, עוד רגע והפאזל בשלם. הנה הבית, הנה העץ וכאן, זה כלב!
היא השתדלה לחייך, ללטף בעדינות.
איזה יופי, כל־כך מדויק, היא אמרה.
עמיחי הרים אליה שתי עיניים גדולות:
אמא, איפה אבא שלי? כולם בגן מספרים שיש להם אבא, רק לי אין.
איילת קפאה. בפנים הכל הצטמק, אך ניסתה לייצר קול רגוע:
לא יודעת, מתוק. אבא רחוק עכשיו, אבל הוא חושב עליך, באמת.
אז למה הוא אף פעם לא מתקשר? הילד קימט את המצח, כמו פותר חידה קשה. רציתי לספר לו שלמדתי לקשור שרוכים, לבד!
הוא עסוק, ענתה, והגוש בגרונה כמעט חנק אותה. בטוח שהוא גאה בך.
הוא שתק, קיבל את התשובה והמשיך להעמיד את הבית הקטן, נחוש שיום אחד “אבא יבין כמה אני חכם”.
היא רק ישבה בשקט, ליטפה שוב את ראשו, נשמה את ריח הסבון, וניסתה לשמור תמונה אחת ברורה ילד קטן מאושר, אף על פי שאין לה תשובות.
עם כל זה, עמיחי האב לא עזב את מחשבותיה. בלב, עדיין ניסתה לסנגר, אולי קרה לו משהו נורא, אולי הוא חסום אי־שם. המחשבה הזו נתנה לה כוח לא ליפול לייאוש מוחלט.
הוריה ניסו לגעת באמת, ברמיזות עדינות הגיע הזמן לשים בעבר, למען הילד. חברות דיברו בפה מלא: “הוא הלך, הגיע הזמן להתמודד ולהמשיך”. היא סירבה. פירטה סיפורים מהעבר מבלי להרפות. ולרוב, ננעלה פנימה, וכולם מסביבה נאנחו והניחו לה.
היא לא הפסיקה לבדוק רשתות חברתיות, להתקשר למקומות ישנים, להעלות פוסטים של ייאוש לשווא. ואולי בעצם לא רצתה לוותר באמת.
ואז, כחמש שנים חלפו, נכנס לחייה גבר אחר עודד שמו, פגשה אותו במקרה, במסיבת יום הולדת עמומה בבית ביפו. הוא היה יציב, שורשי, אמיתי, כנראה ישראלי לגמרי כל־כך אכפתי, קשוב, בלי תחושת חובה להצחיק או להחמיא. הוא הכיר את השותפות שלה, זכר למי היא חייבת טלפונים, וידע מה סוג הקפה שלה בפינה שליד הבית.
אבל במיוחד, ריגש אותה הקשר שנרקם בינו לבין עמיחי הקטן. בפעם הראשונה שפגש את הילד, ישב לצידו על השטיח ושאל איזה סדרה הוא אוהב. אחרי רבע שעה היו כבר עוסקים יחד בבנייה מלגו, הבן מציג בהתלהבות צעצוע ועוד צעצוע. עם הזמן עודד נהיה בן־בית בסביבתה. לקח את הילד לפארק, לימד אותו רכיבה, הקריא לו סיפורים לפני השינה.
פעם אחת, כשנכנסה במקרה לחדר, ראתה אותם מציירים יחד ועודד לחש: “אני רוצה להיות אבא שלו, אם תסכימי. ואם תרצי, נקרא לו בשם אחר, שיהיה לו התחלה חדשה”.
טליה באמת שמחה בשבילה. היא ראתה את איילת חוזרת לזרוח: פחות דאגה בעיניים, פחות עייפות חקוקה על הפנים. היום עשתה טעות קטנה הזכירה את עמיחי האב. עכשיו היא רק התפללה שזה לא יעכיר הכל.
אבל איילת הייתה הרבה יותר שלווה מהמצופה.
התבגרתי, חייכה ברכות, סידרה בזהירות את השמלה. אני מבינה שזה נגמר. ולפעמים אני מצטערת שקראתי לילד אותו שם. לא הקשבתי לנו איך בכלל סבלתם אותי?
טליה ליטפה את ידה.
תקחי את עמיחי חזרה הביתה?
כן, היא ענתה מהוססת. עודד במיוחד התעקש. אפילו הציע להחליף לו את השם, בשבילי. צריך לשנות תעודת זהות ממילא אחרי אימוץ.
היא עצרה להביט בגשם הלילי מטפטף מהחלון.
פעם פחדתי, שעמיחי תמיד יזכיר לי את העבר. אבל בעצם הוא הילד שלי. מגיע לו זוג הורים שאוהבים אותו! סבא וסבתא זה מקסים, אבל רק הורים הם באמת בית. ועודד מבין את זה, ואיכפת לו אם היית רואה איך הוא מחובר לילד.
רעיון נפלא! התלהבה טליה תתני לילד לבחור שם, וככה יהיה לו את הכוח להסתגל.
אולי איילת לא הייתה משוכנעת. זמן עוד יש, נראה.
בפנים, כלפיה, לא אמרה את האמת הגמורה הלב עוד החזיק את עמיחי, למרות כל הסבל. אבל האמת היא שאיבדה שליטה וכבר קשה לה להיפגש עם הילד כשהיא שוב ושוב פורצת בבכי. החברים התעייפו ממנה והחלו לחשוב שהיא קצת משוגעת. הגיע הזמן לשחרר ולהשקיע בהווה. בחתונה.
אבל זה כל־כך קשה.
עודד בהחלט אדם נהדר אבל הוא איננו עמיחי. היא לא מרגישה כלפיו חיבור עמוק באמת, ורק משתמשת באהבתו להקל על עצמה.
ואם עמיחי היה חוזר? הייתה נותנת את כל כספה, כל שקל, כדי להיות איתו.
******************************
לא תהיה חתונה! איילת קפצה במקום, עיניה בורקות והבעת פניה מוזרה, כמעט חולמנית. אנחנו נגמרים כמו אוניות בליל חורף!
עודד הביט בה באי־הבנה, מנסה לתפוס מה קורה עכשיו. עד החתונה נותר שבוע הכל כבר הוזמן, אוכל, פרחים, רשימת האורחים סגורה. הכל נראה כל־כך מוחשי, והנה היא אומרת: לא תהיה חתונה?
מה זה אומר? שאל, מקווה שהיא סתם מתבדחת. איילת, מה קרה?
אבל היא לא נתנה לו אפשרות. התרוצצה בחלל, אוספת חפצים, זורקת לתוך מזוודה פתוחה בקצה החדר. עיניה זיקקו, שפתיה בוערות בשקט שבין צעקה לבדיחה.
עמיחי חזר! היא קראה בקול, לא מביטה בעיניו כלל. ושוב, עברה בגופה רטט מוזר של שמחה טהורה. הוא חזר אתמול! דיברנו לא האמנתי שזה קורה!
נעצרה והביטה בו. במבטה היה רק התלהבות לא חרטה ולא ספק.
תודה על החודשים האלה, היא הוסיפה בטון רך. היה איתך שקט, רגוע אתה אדם נהדר, עודד. אבל מעולם לא אהבתי אותך באמת. עכשיו כשיש לי סיכוי לאושר אמיתי אני לא מסוגלת לוותר עליו.
הקרה נשטפה בליבו של עודד. שוב עמיחי. כל הזיכרונות שמילאו את הדיבור של איילת התערבבו בתוכו. קיווה שעם הזמן תתאהב בו באמת.
דיברת איתו? הוא לחש, כמעט נאלם. מה אמר? האם התנצל?
הוא לא התנצל. חתכה בביטול. רק אמר שהבין שטעה. שכל השנים האלו חשב רק עלי.
היא הסתובבה, המשיכה לארוז, והוא הרגיש שהעולם מתרוקן מצבע.
שוחחנו בטלפון, המשיכה, שולפת בגדים מהמגרה, ההורים שלו הכריחו אותו ללמוד בחו”ל, והוא לא הצליח ליצור איתי קשר, תאר לעצמך! כל הזמן הזה חשב עלי. עכשיו, הכל יסתדר. נחיה יחד חיים מאושרים!
בלילה, בבית זכרה את השיחה כאילו לא הייתה ריאלית בכלל. קולו של עמיחי רעד, התחנן:
איילת, הכול נשמע נוראאבל ההורים שמו אותי מול עובדה לונדון, או ניתוק טוטאלי. ניסיתי להתנגד אפילו את כרטיסי האשראי סגרו לי. הטלפון הוחרם.
למה לא התקשרת? לחשה איילת, משתדלת לא לבכות.
לא היה לי מה לומר. איך מודים שאני חלש ככה?
ופתאום, שמעה את ליבו כל הצער, כל הכאב, מתפוגגים מול ההודאה הזו. הבינה שציפתה לשיחת הטלפון הזו כל רגע מאז שנעלם, יום־יום.
עכשיו הכל אחרת, הוסיף עמיחי. חזרתי. לא הולך לשום מקום.
הדברים ריחפו מולה, חדרו אל תוך עיניו של עודד.
אל תדאג, אמרה בשקט, בקול רחוק. הודעתי לכל המוזמנים. הסברתי. רציתי שתדע תוכל להתמודד.
היא תפסה את המזוודה, ליטפה את הידית, הסתובבה שוב.
אל תשלח הודעות, אל תתקשר. החלטתי וזה לא ישתנה לעולם.
היא לקחה את המזוודה, התנדנדה על עקביה, קמה ויצאה כאילו כל עיכוב יאיים על ההחלטה.
עודד נותר בחדר, מרגיש הלב מתכווץ. לקח נשימה עמוקה, ניסה להתעשת, לסדר חמלה. היה אולי רוצה לצעוק אך שתק, מתאמץ לא להיראות מובס.
אולי את ממהרת? שאל באיפוק.
היא עמדה בפתח, מחזיקה את הידית.
ואם הוא לא ירצה לחדש את היחסים? המשיך ואם לא יכיר בילד שלך? או כבר ביקש את ידך?
היא הסתובבה אליו, קמטי כעס ותקווה יחד.
הוא רוצה לדבר איתי ברצינות! זה מספיק. ואל תשמיץ אותו הוא לא כמוך!
הקול רעד, היא רצה לדלת, שוב מסתובבת.
תעזור עם המזוודה היא זרקה.
עודד כמעט ניגש, ואז עצר. היא כבר לא כאן באמת. במוחה כבר היתה לצד עמיחי, בטוחה שהנה תתחיל עכשיו אגדה חדשה רק שלה.
אבל המציאות הלכה הפוך. עמיחי בכלל רצה שיחת סיכום לא נישואין, לא הכרזות אהבה. למעשה, כבר היה תפוס.
אך איילת, מסוחררת מחלומה, לא קלטה. ברעדה שקטה, גיררה את המזוודה במסדרון, פתחה דלת, ויצאה מבלי להביט לאחור.
עודד נשאר בשקט, עוקב אחרי הדלת הסגורה, ריח בושמה עוד תלוי באוויר, ובלבו מהדהד: “הוא לא כמוך!”
הוא התיישב לאט על כיסא, מרגיש עייפות נוראית. הכל קרה מהר, בלתי הפיך. עכשיו עליו ללמוד לחיות בלעדיה, בלי תכניות, בלי חלום.
*****************************
עמיחי פתח את הדלת, תמה מהביקור המוקדם. בכניסה עמדה איילת, עם שתי מזוודות ופלמ”ח בעיניים. הוא שתק, קולו נחנק, וכל מחשבה בראשו: איך היא לא קלטה?
הוא היה משוכנע שהעבר נגמר כשאיילת נעצה את מבטה בעודד, הרגיש חופשי סוף־סוף, עם משפחתו החדשה, בעיר מחוץ לגוש דן.
כן, הוא כן צלצל רק כדי לגמור תהליך, בלי סיבות. והנה היא, בכניסה, מחכה לפלא. הוא נסוג חצי צעד.
עמיחי! היא קרצה. החלטתי. אני כאן. מעכשיו נהיה ביחד!
הוא סימן לה ביד, מנסה לאסוף מלים.
חכי לחש, בקול קטן. יש משהו שאת לא יודעת.
היא עצרה, חיוך נמחק בבת אחת.
סיכמנו שניפגש לדבר!
הוא נשם עמוק.
אני נשוי, איילת. כבר שנתיים. מאושר.
היא השתתקה, עיניה פעורות, קפואה. ואז, מבטה התמלא בלגן פנימי, לוחמת בעצמה.
מה? זה לא הגיוני הרי אמרת שהכל נגמר!
רק רציתי להיפרד בכבוד, ענה לאט. לכל אחד יצא שביל חדש. כנראה פירשת אחרת.
היא נסוגה, ידה רועדת, דמעות מתפרצות.
שיקרת לי, שיקרת בגלוי! צרחה. השארתי הכל, בגללך!
הוא הרגיש עצמו נסגר.
אף פעם לא הבטחתי, שתק רגע. את פרשת, זה לא הגיע ממני.
היא צווחה, השליכה מזוודה ותוכה נשפך בחדר המדרגות.
לא ברירה עמיחי סגר את הדלת בצער. היא המשיכה לדפוק, לצעוק, לקרוא. השכנה יצאה במבט כעוס. בסוף עזבה לפני שכוחות משטרה היו מגיעים, פרצה בבכי, קראה:
עוד נשוב! תתחרט על זה!
הוא התמהמה, חושב: זה בטח עוד לא נגמר. ברור לה שהוא לא ישחרר.
הוא התיישב על הספה, לוחץ כפתורים בלוח המודעות של דירות למכירה.
“חייב לעבור כתובת, רצוי בעיר אחרת”
*************
ברחובה של עיר, בין כתמי אור צהובים, פסעה איילת, בוכיה, עיניה מסוימות, כמו דמות מתוך סיפור לאה גולדברג. היא הגיעה לביתו של עודד, תקנה את שערה ותלתליה, לוחצת על הפעמון בחשש.
עודד פתח באטיות, פניו כמו קיר.
עודד, בבקשה לחשה, אני יודעת, הייתי מטומטמת, אולי לא אנושית. אבל טעיתי. אני רוצה לתקן.
היא בכתה, ניסתה לתפור במשפטים את החרטה.
אני מבטיחה אשכח את השם ההוא. נשבעת. רק איתך טוב לי. רצה הזדמנות.
עודד הניד בראשו, בעצב.
איילת, אמרת שבחרת. עזבת הלכת אליו.
טעיתי! קראה. הייתי עיוורת.
הוא הביט בה, לקח נשימה, ואמר בפשטות:
אני לא מאמין לך כבר. סליחה.
עולמה התפרק. עודד הביט בה בשלווה נוקשה עכשיו כבר אינו מאמין.
בבקשה מלמלה.
סליחה ענה זה לטובת שנינו.
הוא סגר את הדלת, משאיר אותה לבד, יושבת על המדרגה, פני אבן ונפש מוצפת. הפעם, הדמעות כבר היו שקטות, כבדות, לא של כעס רק של סוף. והרחובות, כמו חלום, הוסיפו להיסחף, בלעדיה.
