הגשם ירד באורח חסר הפסקה, כאילו השמיים רוצים לרחוץ את כל פינות תל אביב. המדרכות נצצו מתחת לאורות הפנסים, ונחלים זעירים זרמו בתעלות אל הבורות, נושאים איתם עלים, גפרורים ישנים ואבק ימי שלפניו. במכוניתי, חימום המנוע פעל בשקט, עטף אותי בחום נעים. המוזיקה הרכה שהצליחה מהרדיו קראה לי לבדוד מהסערה, כאילו הייתי בתוך בועת של שקט.
זה היה אחר צהריים רגיל של יום רביעי, אחרי שהחזרתי מעבודה הישיבה שהסתיימה טוב יותר ממה שציפיתי. בתיק הנוסע היה מחוזק של מסמכים, ובראשי רשימת מטלות. פתאום, בפינת הרחוב הראשית, נצפתה דמות קטנה, מתכופפת תחת המים.
היא הייתה בת שמונה חודשים בלבד. שערה השחור נדבק לפניה במים, והמגפיים שלה היו רטובים עד הסוף, והמעיל שהיה לה דק כל כך שנראה כמו נייר. בידה היא אחזה בחבילה של פרחים קצוצים, עטופים בניילון שקוף שכבר היה מקומט. נעלי הבד שלה היו ספוגות במים.
הורדתי את המהירות, וללא היסוס חניתי לציד המדרכה. עמדתי במבט כמה שניות. אפשר היה לנסוע משם, כמו רבים עושים, אך האופן שבו היא חיבקה את הפרחים אל חזהּה, כאילו הם האוצר היחיד שלה, עצר אותי.
כיביתי את המנוע ופתחתי את הדלת. רוח קרה פגעה בי מיד, מלווה בטפטוף השיטפונות המתמשך. התקרבתי.
היי, בחור! קראה היא מעל רעש השטיפה האם אתה רוצה פרחים לאשתך? הם יפים מאוד אני מוכרת אותם בזול.
קולה היה חלש, אך היא ניסה להישמע שמחה.
הסרתי את המעיל שלי ושמתיו על גביה. הוא היה גדול על גופה הקטן, אך לפחות יכסוה.
קח אמרתי, מוסר לה גם את המטריה שלי אתה עלול להצטנן ככה.
היא הביטה בי כאילו קיבלה ליdiamant.
לא, אדוני אמא שלי אומרת שלא לקבל דברים מזרים.
לאמא שלך יש צדק עניתי אבל זה לא מתנה. זה הלוואה בזמן שאתה עובד.
היא היססה, ואז קיבלה את המטריה.
כמה פרחים יש לך? שאלתי.
עשרים זרדים, אדוני. אלף שקלים לזרד אבל אני יכולה לתת לך במחיר של שמונה מאות, כי הם נפגעו מעט מהגשם.
שלפתי את הארנק והושלתי לה עשרים אלף שקלים.
אני מקחת את כולם.
היא פקדה פה פתוחה כאילו הייתה עומדת לדבר, אך לא יצא ממנה מילה.
כולם? אבל מה תעשה עם כל כך הרבה פרחים?
אחלק אותם עניתי לאנשים שעוברים כאן. כך כולם יזכו ליום יפה יותר.
חיוך קטן התפשט על פניה.
אמא שלי לא תאמין.
איפה אמא שלך?
בבית שומרת על אחי הקטן. הוא חולה, ולכן יצאתי היום, כדי שהיא לא תרטב.
קשר קצף חזק בערמתי.
קחי את המעיל ואת המטריה. ועכשיו רוץ הביתה. אמא שלך בטח מודאגת.
היא חיבקה את השטרות אל חזהּה, צעדה כמה שלבים, ולפני שפנתה בפינה, צעקה:
תודה, אדוני! שֶׁיְהִי בָּרוּךְ הַשָּׁמַיִם לְךָ!
ראיתי אותה מתרחקת, כעת מוגנת במטרייתי האדומה. חזרתי למכונית הרטובה, אך עם תחושה מוזרה: תערובת של עצב, רוך ותקווה קלה.
הפעלתי את החימום. ניחוח הפרחים מילא את הרכב, ובזמן שהתחלתי לחלק אותם לזרים ברחוב, הרגשתי שמשהו השתנה בתוכי, אף שאינני יודע עדיין מהו בדיוק.
