נדב לוין עמד מול שני ארונות אורן לא מלוטשים, זרועותיו שלובות, חיוך עקום תלוי בזווית פיו. רוחות המדבר ליטפו את פניו, מילאו אבק בנעליו המבריקות והמבטים שלו אל עבר הארונות דיברו תיעוב גלוי. סביבו עמדו כשלושים איש בשחור, דוממים, עמוק בצער.
נשים במטפחות כהות, גברים כובעים בידיהם, ילדים שבכלל לא השיגו למה המבוגרים בוכים. משקל הדממה הדהד, ורק נדב, בחליפת שלושה חלקים אפורה, שעון יקר מזהב על מפרקו, עמד והסתכל כאילו בא להכריז מלחמה על הזיכרון. “זה הארון הכי טוב שמצאתם?” לעג בקול רם, מצביע על הארון השמאלי בגסות. “קופסת פירות משוק הכרמל מכובדת ממנו.” איש לא ענה. הנשים הביטו זו בזו.
דוד פז, הנגר שבנה את שני הארונות לבד, לאור נר, לאורך כל הלילה הידק שפתיים, בלע את העלבון. נדב הקיף את הארונות כקניין בשוק, בוחן סחורה שלא שווה לדעתו כלום. “והפרחים, איפה קטפתם אותם? מהצד של הכביש?” קבע. “לא ראוי לאדם, אולי לכלב.” השתתק בין שני הארונות, הביט אל פני האנשים, וירה את המילים שציננו את הלב לכל הנוכחים.
“גם כמתים עוד אתם בושה לי.” השקט כבר לא היה בין חיים למתים היה בו זעם מודחק. חווה, שישבה לצד ארונה של אמו, ראשה אדמומי מעין דמעות, הרימה אותו והביטה בו ברטט שפתיים: “קצת כבוד, נדב. אלה הוריך.” נדב אפילו לא הסתכל עליה. שלף את הטלפון, בדק את השעה ונאנח. כל האירוע הזה בזבוז זמנו היקר.
אז זה קרה: רכב שחור, אלגנטי, נעצר לצד כביש העפר. דלת נפתחה ומתוכה יצאה אישה שקטה, דקה, בתיק עור תחת זרועה ומעטפה חומה בידה. פסעה בביטחון בין הקברים עד הגיעה למעגל האנשים. נדב סקר אותה מלמעלה למטה, לא זיהה. היא לא התייחסה אליו, ישר ניגשה לרב צבי לחש משהו והוא הנהן בפנים רציניות.
נדב שם לב למעטפה בידיה, ולראשונה אותה בוקר נסדק חיוכו. משהו באופן שבו החזיקה בה חילחל אל העצבים הדקים ביותר בו. לרגע של צינה התנפץ השריון, אבל מיד שלף שוב את קצוות החליפה ומיקד עיניו לשמיים, כאילו כלום. אך המעטפה כבר נשאה את שמו, ומה שבתוכה עמד לנתץ את כל מה שחשב שנדב יודע.
לפני שאני ממשיך אני נזכר: כדי להבין איך הגענו לרגע הזה, להבין למה הבן צוחק על קברי הוריו ומה יש באותה מעטפה צריך לשוב שנים אחורה, לצריף בוץ קטן בהר הבילויים, שם ילד יחף חלם לברוח מהמקום היחיד שבו באמת אהבו אותו.
המשפחה של לוין גרה בקצה דרך עפר שלא הופיעה במפות. בקתת בוץ עם גג פח, מוקפת שיחי צבר וחורשות אלון, דלת עץ (שבקושי נסגרה) וחלון רועד שעמליה, אמו, סגרה במטלית רקומה.
בפנים אדמה דחוסה לרצפה, שולחן קטן ושלוש כיסאות לא תואמים, מזוזה, שני סידורים, ופלא על כיריים גחלים מעשנות עם חומוס, פיתות, ואם יצא טוב קצת קציצות דגים. בשביל עמליה ויצחק, הבעל, הצריף הזה היה די ויותר. יצחק בנה במו ידיו כל אבן, ערבב את הבוץ, סחב את הפח מהעיירה בצעדה ארוכה, והיה לצריף של כבוד.
לו, הצריף היה מגדל של חלומות שמעוור עיניים. לנדב לא. נדב אף פעם לא השלים עם חייו. מאז ומתמיד, כשכל ילדי הגן באו עם תיקים יקרים, נעליים חדשות, אוכל שהוא הכיר רק מסיפורים הוא הגיע בנעלי בית טלאי על טלאי, עם שקית ניילון והכי הרבה שתי פיתות עם חומוס במגבת.
ילדי השכונה לעגו: “הנה בא הילד של העני.” נדב שתק, התבייש, משהו בתוכו הלך ונרקב. יום אחד שאי אפשר לשכוח היה צריך להביא לכבוד יום האם “מתנה מהלב”. ילדים הביאו פרחים יפים, מתנות, ברכות מהודרות. נדב הביא מפית רקומה בעבודת יד מאמו עמליה, עטף בעיתון. כשעלה לבמה, אחד הילדים צעק: “זה סמרטוט?!” והכיתה כולה פרצה בצחוק. המורה שתקה, העלבון נשאר. נדב התיישב ולחץ את הסמרטוט כאילו היה שמש בוער הבטן בערה.
הגיע הביתה ולא סיפר כלום לעמליה. רק ישב מאחורי הבית ובכה אילם. לא ידע שאמו השקיעה שלושה לילות ברקמה לאותיות שמו, בזהירות, באור הנר כל דקירה של מחט הייתה כבדה מאהבתה, שלא ידעה לבטא אחרת.
המפית לא שבה אל הבית נדב זרק אותה בפח בדרך לבית הספר. כשהיה בן עשר, הלך הביתה בוכה. היה טיול לבית לחם, 200 שקל. הון עתק. עמד מול אביו שישב על המפתן ותיקן כיסא, חנוק: “אבא, צריך כסף לטיול, כולם נוסעים.” יצחק הביט בעיניו השקטות, הניח את כלי העבודה, ואמר: “אין לנו, בני, אבל תדע הכי הרבה לומדים כאן, לא בדרך בירושלים.” נדב לא ענה. הלך לישון, ובאותה לילה, תחת טפטוף הגג, נשבע בליבו יום אחד יברח, לעולם לא יהיה כמו אביו.
עם השנים, שבועתו הפכה לאיבה, האיבה לבוז. בכל פעם שרצה משהו ואביו לא היה יכול, הצטרפה עוד אבן בחומת הריחוק. הוא מעולם לא תיאר לעצמו שמרחק של פחות מארבעים קילומטרים, במשרד קטן בירושלים, יועצת משפטית בשם תהל אוחיון ניהלה אדמות, חשבונות השקעה וחסכונות על שמו של ישות שרק אדם אחד בחייו ידע לה.
יצחק לוין, זה שתיקן כיסאות בצריף בוץ וטען שאין, ידע היטב שכן אך היה לו ייעוד אחר לכספים.
ואת זה גילה נדב רק כשכבר היה מאוחר מדי. הוא עזב בגיל תשע עשרה, ללא דרישת פרידה, רק תיק מרופט, תעודות זהות וטופס אוטובוס לתל אביב, מכסף שחסך בעבודות.
עמליה ראתה אותו עובר את הדלת, ניגבה ידיים בסינר, נשענה על משקוף ואמרה בשקט: “אלוקים ישמור אותך, בני.” לא התחננה, לא בכתה רק שילחה לו ברכה חרישית. יצחק האכיל תרנגולות, שמע את השקט, לא בא להיפרד. כשנשאל לאחר מכן, רק הנהן: “הוא יחזור. יום אחד הוא יבין.”
נדב לא חזר. חי בעיר הגדולה הייתה דלק. עבד כסבל, פועל, שליח חלק חדר עם עוד ארבעה. אכל פעם ביום וחוזר כל ערב על המנטרה: אני לא אהיה כמוהו. בתוך חמש שנים פתח עסק קטן, מחוספס: שיפוצים. תוך עשור משרד גדול, שלוש מכוניות, דירה בקומה גבוהה בתל אביב, הכל בשעבוד ספק אווירי.
כלפי חוץ אושייה מצליחה. בפנים מגדל קלפים. בכל עליית מדרגה בעיר, הטמין עמוק יותר את הילד של נעלי הבית הקרועות. אחרי שנה שיחה אחת לאמא. “הכל בסדר, אמא.” עמליה בכתה משמחה. בשנתיים הבאות שיחח פעמיים בשנה, קָצרות, כאילו פוגש את הצללים שעמל להשכיח. אחר כך ניתקו הקשרים.
עמליה לא התייאשה. כל מוצ”ש ב-7 בערב התקשרה אליו מטלפון הרב צבי. שלושה, ארבעה צלצולים והוא לא עונה. תמיד השאירה הודעה: “אני אמא שלך, רציתי לשמוע אותך. אוהבת אותך. מתי תבוא, בני?” נדב היה מקשיב תוך כדי ארוחות יוקרה עם שותפים או נשים שלא ידעו כלום על קורצתו, מוחה חיוך, מוחק הכול.
יצחק שלח מכתבים ביד רועדת, דפי שורות, על גשמים, הרוח, עץ האלון שהצל שלו שינה את הבית. אף פעם לא האשים, רק שיתף באהבת חיים קטנה, מייאש במין סבלנות שקטה ועמוקה. נדב זרק את הכול, בלי לקרוא, שנה אחר שנה.
שמונה שנים של שתיקה. שמונה שנים של מכתבים שוממים. שמונה שנים שעמליה מדליקה נר יומיום בכניסה, חולמת על נס קטן: נדב ישוב הביתה. לא ידעה שכאשר אותו נס יקרה כבר לא תהיה שם לראות.
המחלה הגיעה בלי הודעה מוקדמת, כמו שמגיעות רעות בכפר בלי מרפאה. החל מעייפות, אחר כך שיעול, לבסוף כאב חזה שלא נרגע. בסוף אובחן במרפאה המרכזית: ריאות פגועות. צריך טיפול, צריך דחוף, אבל אין. חווה עברה לגור אצלה כמעט טיפלה, רחצה, בישלה, חיממה קומפרסים. ילדיה הבוגרים מבינים: “חוה דרושה אצל עמליה יותר מכאן כרגע,” אמרה, והילדים הסכימו.
הקשים בערבים. עמליה ישבה בכסא קרוב לחלון, חולמת על צל הבן, כל ערב אותה שאלה, כל ערב נחמה שקרית: “היום אולי, עמליה, היום.” יצחק עזר במה שיכול, עיניים כבויות. “היא מתה ואני לבד,” הבין, ידע שגם נדב לא מתעניין.
הרב צבי ניסה להתקשר. פעמיים, שלוש: פעם אחת מענה קולי, שנייה מזכירה, שלישית נדב בעצמו: “עם כל הכבוד, אין לי שום דבר שם, ואם צריך כסף שיימצא אחר.” וניתק. זהו, ההחלטה נחרצה.
עמליה הידרדרה בדצמבר. קור ההר נכנס לעצמות שיעול, חנק, חוה ערה בלילות בכסא. בלילה ייצאה עמליה פתאום: “הוא הגיע, נכון? נדב שלי כאן?” חווה נחנקה שיקרה: “כאן, תרגעי, תישני.” עמליה חייכה, עצממה עיניים, וחווה ישבה בחשכה, בולעת דמעות לאשה שבנה לא טרח לדעת שנחלמת.
בלילה האחרון לחייה, לקחה עמליה את ידה של חווה ואמרה בדק קולה: “את היית הבת שלא קיבלתי כשהבן שלי איננו.” חווה חיבקה אותה ובכתה. לפני הסתלקות, ביקשה את התמונה מהשידה נדב בן שש, מחייך, דובק בצריף. חיבקה אותה, לחצה “הבן שלי,” ולחווה נותר לסגור את עיניה, לסדר את מטפחתה, ולפנות לחשכת הלילה בכאב אילם.
הלוויה פשוטה ככל עמליה הייתה בימי חייה. ארון מעשה ידי דוד פז בלילה, זר שדה, תפילה קצרה בבית הכנסת, מעט אנשים ונדב, כמובן, לא שם. יצחק עמד דום, לא בכה, לא זז. קברו את אשתו, הביט בבור כאילו ראה שם עולם שלא שייך לאחרים. כשניסתה חוה לקחת אותו, סרב: “אשאר עוד קצת,” ענה. נשאר עד חשכה.
בלילה הלך לצריף, ישב במקום שלה לא קם עוד. ביום שלמחרת ביקרה חוה לא נגע באוכל. ביום שני עדיין שם, עייף, מבט מרחף ותמונה ישנה ביד: חתונתם מול הצריף, היא שמלה פשוטה, חיוך שמאיר יותר מהשמש. “אתה חייב לאכול,” התעקשה חוה. “גמרתי את כל מה שהייתי צריך לאכול בעולם הזה, בתי,” ענה. ביום השלישי כבר לא ענה. ישב, עיניים סגורות, תמונה על החזה, שלווה שכמותה מעולם לא נראתה עליו.
המועצה קבעה: התקף לב, גיל, עייפות. כולם ידעו: יצחק מת כי עמליה הלכה ולא נשאר לו בשביל מה לחיות. הרב צבי מצא מתחת לכרית מעטפה לתהל אוחיון, עם פתק: “ליום בו יבוא הזמן.” קרא לה ולאחר מכן הודיע לנדב: “שני הוריך אינם. הלוויה ביום שישי.” נדב שמע את ההודעה כשהוא קושר עניבה בדירתו בתל אביב. רק עצר, חבש שעון והמשיך הלאה. אל הלוויה הגיע לא מחובה, אלא ביודעו אולי יש ירושה.
נדב הגיע לרחובות ילדותו ברכב יוקרה שחור שכור מהשדה. בקושי טרח להגיע בשבילי העפר, שלא יקלקל את רכבו. צעד אל תוך ההמון, דחק עד הארונות, הסיר משקפיים כהים, וירה צחוק יבש “ככה מתו, כמו שחיו, בלי כלום.” הזקנים מסתכלים הצידה, הילדים משתאים. נדב מסתובב, דופק בארון, לא טרחו למרוח לכה…
ודיבר על עסקאות שהתבטלו, על בגדיו, על הבגדים עם הטלאים של אביו, וצחק. צחק כי רק הוא צחק. ואז חווה קמה מהקרקע, עמדה לפניו, קטנה, דקה, פנים חרושות ומבט שאי אפשר לזלזל בו. “סיימת?” אמרה. “סיימת לצחוק על המתים שלך?” נדב הביט בו באיבה, “מי את בכלל?” “אני זאת שסגרה את עיני אמא שלך, שהאכילה את אביך כשכבר לא יכל, אני, חוה, הייתי פה כל הזמן שאתה חי עמוק בעיר הגדולה ומתבייש בכולכם.” קולה רעד, אך נשאר תקיף. כאן המתים מצפים ממך, ואתה? באת לצחוק.
רק אז, בצד הדרך, נעצר שוב הרכב השחור. תהל אוחיון יצאה, לובשת חליפה כהה, מבט החלטי. ניגשה לרב, החליפה מילים ואז פנתה לקהל:
“שלום, שמי תהל אוחיון, עורכת הדין של משפחת לוין. מר יצחק השאיר הוראות ברורות לקרוא את צוואתו כאן, ליד המשפחה והקהילה.”
נדב התמתח ירושה. הנה המילה. בטח איזה מגרש או חשבון קטן, אולי קצת כסף לסגור חובות. ואז תהל פתחה את התיק, שלפה מסמך. “אני, יצחק לוין, מצהיר כי אני הבעלים של: 400 דונם אדמה, שלוש דירות, השקעות בבנקים בשווי 4,800,000 שקל, חשבון חיסכון עם 2,300,000 שקל.” נדב נעמד דום; שבעה מיליון שקל. הוא לא האמין.
חיוך גדול התפשט על פניו אפשר להציל את העסק, הדירה, לחדש הכול.
אבל אז ממשיכה תהל: “אני מצהיר שכל רכושי עובר לעמותת ‘נר תמיד’, בית הילדים בירושלים המקום שבו גדלתי זה בלתי חוזר, נוסח אצל נוטריון.”
החיוך של נדב כבה לאט, מהפה, מהעיניים, מהלב נותר רק ריק. “מה?” גמגם.
“הכל הלך לעמותת נר תמיד,” קבעה, “התרומה הושלמה בחייו, לא ניתן לערער.” נדב הביט בתהל, ברב צבי, בקהל שדמם אבל מבטם כבר לא זועם, רק מלא חמלה. “אבל אני הבן שלו,” מלמל כילד.
“יצחק ידע,” ענתה תהל בשקט, “יש מכתב אישי עבורך, תרצה לשמוע?” נדב הביט במעטפה, בקהל, ונשבר “תקראי.”
תהל שלפה דף מחברת, אות רועדת, בצבע כחול:
“נדב, בני, אם אתה שומע כנראה שאינני. ואם לא נותרתי, סימן שאמך עזבה, ואני בלעדיה רק צל. אולי יש דבר שלא סיפרתי אף פעם, לאיש חוץ מהרב ותהל. לא נולדתי בכפר הזה, לא היו לי הורים עזבוני על סף בית נר תמיד בירושלים, עטוף במטפחת, חסר שם, בלי כלום. הנזירות קראו לי יצחק כי נכנסתי באב, לוין שםהאחות שמצאה אותי.”
הקהל השתנק.
“במוסד למדתי הכול לקרוא, לעבוד, לאהוב. למדתי שהאהבה נמדדת במה שאתה נותן, לא במה שיש לך. נשבעתי אז לעצמי לבנות חיים מכובדים, ולהחזיר יום אחד לבית הילד שגידל אותי. עשרות שנים עבדתי, חסכתי, קניתי אדמות שרק אני רציתי. זה היה הכסף של הילדים האלה, לא שלי כדי שלא ירגישו שהעולם שכח אותם, כפי שאני הרגשתי.”
“אתה, נדב, כילד רצית מתנות, אולי צדק לך, אולי טעיתי. האמנתי שברגע שאתן לך דוגמה של חסד, זמן, עבודה קשה תדע שזה כל העושר. כנראה שטעיתי, אולי היית עיוור למה שיש. אינני שונא אני אוהב. את אשר נתתי זה לך. את אשר לא ראית אין לי על כך אלא צער.”
“אני משאיר את הכול לילדים שאין להם, לאלו שעדיין יידעו להודות. אותך, נדב, אהבתי מהיום הראשון ועד נשימתי האחרונה. אבל אהבה היא להיות, לא רק להרגיש. ואתה, לא היית. אביך, יצחק.”
תהל קיפלה והגישה לו המכתב. נדב עמד רועד, מבט מושפל, דומם, כשכל הכפר סביבו דומע. חוה חיבקה שכנה, הרב מלמל תפילה, ונדב לבדו, בין שני ארונות אורן, חליפה יקרה, מעטפה ביד, ידע פתאום מה פירוש להיות עני באמת.
אחד אחד התפזרו האנשים. בחלוף השמש, נישקה חוה בכתפו ולחשה: “די, מה שהיה לך לא תחזור.” הסתובבה והלכה.
נדב ישב בתחתית הקבר, החליפה מאובקת, הנעליים טובעות באדמת הכפר, הראש בין הברכיים.
ואז טלפון. המרכזן מהבנק: “מר לוין, על חובך… חייבים לבצע הסדר מיידי.” נדב סגר. השכירות, הרכב כולם צובאים. הקריסה מלאה.
והביט באותם ארונות פגע בהם קודם, עתה ידהד בהם אחר. מתבונן ברקמת הנגר, בפרחי השדה, במטפחת שאמו רקמה לו. בתמונת אביו מדים קרועים, בגדי עבודה פשוטים.
העושר מעולם לא היה בדברים. אביו הגיע לעולם עטוף בסמרטוט, וידע שמי שמחפש שמחה בדברים לא ימצא. הוא השקיע באדם באמא, בכפר, בילדים, בבן שלא רצה להבין.
נדב הוציא את מפתחות הרכב השליך, לא חיפש. ואז שמע צעדים הרב. התיישב לצידו, שקט.
סוף סוף, שלף הרב תמונה קטנה, גלויה דהויה. “אביך ביקש שאתן לך זה הדבר היחיד שנותר לך.” קיבל נדב בידיים רועדות, ראה הוא, בן שש, מחייך על סף הצריף, מאחור ניצבים עמליה ויצחק, עם סינר ולחם, שתולים בו את כל עולמם.
נדב קרס קדימה, צמוד לתמונה ובין שני הארונות תחת רוח המדבר, בכה. בכה על שיחות שלא ענה, מכתבים שלא פתח, קולות שבוזבזו, פיתות בחמאה מגע אחרון, מאתיים שקלים לטיול, על כל מה שהיה, ולא ידע שהוא ידו.
ורוח המדבר ממשיכה לסוב, מפזרת אבק, פרחים יבשים, צחוק שמעולם לא ויתרו לו. כי נדב רדף אחרי עושר כל ימי חייו ורק כשאיבד הכול, למד מי באמת היה עשיר.
