היום אני יושבת מול היומן שלי, רוצה לעצור רגע ולחשוב על מה שקרה וגם על מה שלא העזתי לחלום שיקרה. נסעתי לטיול מאורגן לירושלים עם קבוצה של פנסיונרים. לא ציפיתי לשום דבר יוצא דופן כמה ימי סיורים בעיר העתיקה, קצת תמונות לאלבום, כמה מזכרות לנכדים. רק רציתי לברוח מהשגרה, מהבדידות שכבר שנים מכרסמת לי בלב.
חשבתי לעצמי שתל אביב, חיפה או ירושלים יהיו עוד ערים בסדרת ביקורי התיירות שלי. שכחתי שחיים אמיתיים יכולים לקרות אפילו בתוך תוכניות מסודרות ולוחות זמנים מדויקים. רק בתוך הצל של חומות העיר העתיקה, פגשתי גבר שגרם לי להרגיש שוב צעירה, בלי שפשוט ציפיתי לזה.
עמדתי אז תחת שערי יפו, נפעמת מהעוצמה של החומות. המדריכה דיברה על סיפורי המקרא וההיסטוריה, ואני, במקום להקשיב, הלכתי לאיבוד בתוך המחשבות שלי. פתאום שמעתי מישהו לצידי אומר בחיוך: מעניין אם גם בזמן הבית השני היה כל כך חם כאן בקיץ. הסתובבתי ראיתי אותו גבוה, שיער מכסיף, ועיניים טובות עם חיוך שגרם לי להרגיש כאילו אני בבית.
התברר שקוראים לו דניאל, גם הוא אלמן, כבר כמה שנים בפנסיה. הוא סיפר שהגיע לבד לא רציתי להמשיך לחכות לרגע הנכון לגלות את ירושלים מחדש, אמר וצחק.
השיחה שלנו הייתה קלילה, טבעית, ממש כאילו הכרנו שנים. ישבנו יחד ליד הקפה במתחם ממילא ושיתפנו זו את זה בתחושות. ופתאום שמתי לב כבר הרבה זמן לא היה מישהו שהקשיב לי בכזו תשומת לב.
הימים הבאים בטיול כבר היו שונים. ישבנו יחד באוטובוס, הסתובבנו יחד בין הסמטאות, הלכנו לקנות כנאפה בשוק, מצאנו זה את זו בין ים התיירים בעזרת מבט בעיניים. היה בזה משהו תמים ומרגש כאחד.
בערב, כשהקבוצה שיחקה רמי בחדר האוכל או צפתה בחדשות, אני והוא עמדנו במרפסת של המלון, השקפנו אל העיר המוארת ופתאום דיברנו באמת דיברנו על הילדים, על העבר, על כמה הלב יכול להחסיר פעימה פתאומית בפגישה בלתי צפויה.
הרגשתי כמו נערה. התחלתי להקפיד יותר על ההופעה שלי, שמתי אודם, צחקתי בקול רם יותר. החברות שלי הסתכלו עליי חלקן ברוך, אחרות בחצי קנאה. אבל הרגשתי שבתוכי אני חוזרת לחלק מעצמי שקברתי בשגרת היום־יום ובבדידות.
אבל ככל שהתקרב סוף הטיול, עלתה בי השאלה: מה הלאה? הוא גר הרחק ממני, בקצה השני של הארץ. כל אחד מאיתנו עם חיים מסודרים והרגלים. מה מחבר בינינו, חוץ מהשבוע החד־פעמי הזה? האם זה מספיק כדי לחלום על המשך?
ביום האחרון, יצאנו יחד לסיבוב רגלי בירושלים, לבד, בלי הקבוצה. ישבנו על המדרגות של שדרות ממילא, אכלנו גלידה בשקט. ואז הוא אמר: תדעי לך, מזמן לא הרגשתי כך. אבל אני פוחד אולי כשנחזור, הכל יתפוגג, את תחזרי אל שלך, אני אלי. אולי זו רק פנטזיה קיצית?
לא הייתה לי תשובה. התלבטתי בין הרצון להאמין שזה באמת תחילתו של משהו אמיתי, לבין הפחד שזה סתם פלאש של התאהבות מאוחרת. נפרדנו בנתבג. חיבוק ארוך מהרגיל, הרבה בעיניים, גם פרידה וגם הבטחה. החלפנו מספרי טלפון, אבל אף אחד מאיתנו לא אמר בגלוי: נתראה שוב?
היום, כשאני חושבת על הטיול ההוא, אני תוהה מה באמת קרה שם? זה הרגיש כמו חלום עז, יפה ושברירי. אולי דניאל צדק וזאת הייתה רק אשליה. ואולי יהיה זה פחדנות לא לבדוק אם קיבלתי הזדמנות נוספת מהחיים.
שואלת את עצמי האם שווה להסתכן ולהפר את השקט של חיי, בשביל רגש שהגיע בהפתעה? האם זו הייתה רק הרפתקה תחת שמי ירושלים, או שאולי זהו רק פרק ראשון של סיפור שעוד לא נכתב? הלב שלי מפרפר רק מהמחשבה, אבל הראש מתעקש לשמור על הזהירות.
אולי בגלל זה אני כותבת אולי כדי לשאול גם אחרים: האם גם אחרי גיל חמישים, שישים, אולי אפילו מאוחר יותר, מותר לנו, לנשים, להיפתח למשהו חדש? ויותר מזה האם עדיף לשמור את הזיכרון בתור מזכרת יפה, או לאזור אומץ ולהעיז לבדוק לאן הרגש יכול להוביל?
