קארין, אני לא מבין למה את מתעקשת, אמרתי.
שום דבר מיוחד, השיב אלכסנדר. רק רוצה להיות לבד קצת, לנוח. תלכי לכפר, תשתה משקה קר, תורידי כמה קילוגרמים. אחרת תתבהלי לגמרי.
הוא הביט באישה שלו, קארין, במבטים מזלזלים. קארין ידעה שהיא עלתה במשקל אחרי ההריון, אבל לא אמרה דבר.
איפה נמצא הכפר הזה?שאלתה.
בצפון הארץ, במקום שרק ציפורים מצייצות, אמר אלכסנדר, מחייך. את תאהבי.
קארין לא חתרה. גם היא הייתה זקוקה למנוחה.«אולי אנחנו פשוט נמאסנו אחת מהשנייה», חשבה.«נתן לו לישון ולחלום. ולא אחזור עד שהוא יזמין אותי לחזור».
היא החלה לארוז.
את לא כועסת עלי, נכון?הוסיף אלכסנדר.«זה רק למספר ימים, רק כדי שמך תנוח».
לא, הכל בסדר, ענתה קארין בחיוך.
טוב, אז הולך,אמר אלכסנדר ונישק אותה על הלחי לפני שהלך.
קארין נשפה נשיפה עמוקה. הנשיקות שלהם כבר לא חיממו כמו פעם.
הדרך ארכה הרבה יותר מהצפוי. קארין הלכה בטעות שני כיוונים הGPS נודד והסיגנל נעלם. לבסוף הופיע שלט עם שם הכפר. המקום היה מבודד, הבתים, שהיו מעץ, נראו מטופחים עם קישוטים ידניים.
«אין כאן נוחות מודרנית», חשבה קארין.
והיא לא טעה. הבית נראה כמו קוטלה ישנה. ללא רכב וללא טלפון, היא הרגישה כאילו חזרה לשנות ה70. קארין הוציאה את הסלולרי. «אקרא עכשיו», לחשבה, אבל אף אות לא הגיע.
הירח היה מתקרב וקארין הייתה עייפה. אם לא הייתה מוצאת את הבית, היא הייתה נותרת ללון ברכב.
לא רצתה לחזור לתל אביב, ולא רצתה לתת לאלכסנדר סיבה לומר שהיא לא מצליחה להתמודד.
היא יצאה מהרכב. המעטה האדום שלה נצץ בניגוד לשדות הכפר. היא חייכה לעצמה.
טוֹב, קארין, לא נלך לאיבוד,אמרה בקול רם.
בבוקר שלמחרת, קרקוד תרועה של תרנגול עורר אותה בזמן שהיא נרדפה ברכב.
איזה רעש זה?קארין גרגרה, מורידה את החלון.
התרנגול הביט בה בעיניים חדות ואז חזר לצעוק.
למה אתה צועק ככה?קארין קראה, אבל פתאום ראתה מטאטא חוצה את החלון והתרנגול נשתק.
ברמת הדרך הופיע זקן.
בוקר טוב!קיבל אותה.
קארין הסתכלה עליו, מופתעת. נראו כאילו יצאו מתוך סיפור עם.
אל תתעסקי עם התרנגול שלנו, אמר הזקן.הוא טוב, רק צועק כאילו נחתך.
קארין התפרקה מצחוק, והשינה נמסה מייד. גם הזקן חייך.
את נשארת כאן זמן רב או רק תחנת מעבר?
לנוח, כל עוד זה ימשך, ענתה.
בואי פנימה, ילדה. בואי לארוחת בוקר. תכירי גם את סבתא. היא מכינה עוגות ואין אף אחד שיאכל אותן. הנכדים באים פעם בשנה, הילדים גם
קארין לא היססה. היא רצתה לדעת על התושבים.
האם של פטרו יצא היה סבתא כמו בסיפורים חבישה, צעיף, חיוך ללא שיניים וקמטים שמחבקים. הבית היה נקי ונעים.
זה מדהים כאן!קארין קראה.למה הילדים לא באים יותר?
אנה מיכאלובה השיבה בגב.
אנחנו בעצם מבקשים מהם לא להגיע. הדרכים גרועות. אחרי גשם צריך שבוע לפני שיוכל לצאת. היה גשר פעם, אבל הוא נפל לפני חמש עשרה שנים. אנחנו חיים כבודדים. אלכסנדר הולך לחנות רק פעם בשבוע. הסירה לא יכולה לשאת יותר. אלכסנדר חזק, אבל הגיל
העוגות שלכם משגעות!קארין קראה.אין אף אחד שדואג לכם? מישהו צריך לעשות זאת.
למה? אנחנו רק חמשים. פעם היינו אלף. עכשיו כולם הלכו.
קארין חשבה.
מוזר. איפה המנהלים?
מאחורי הגשר. והדרך הוא 60 קילומטר עיקול. תחשבו שלא ביקשנו עזרה? התשובה אחת: אין לנו כסף.
קארין הבינה שמצאה פרויקט לחופשת הקיץ שלה.
תספרו לי, איפה אפשר למצוא את המנהלים? או תעזרו לי? לא נראה שירד גשם.
הזקנים הסתכלו אחד על השני.
את רצינית? באת כאן למנוחה.
כן, המנוחה יכולה להיות בצורות שונות. ואם ירד גשם? אני חייבת לחשוב גם עליי.
הם חייכו בחום.
הממשל המקומי אמר להם:
עד מתי תטרידו אותנו! אתם מקפלים אותנו. תסתכלו על הכבישים של העיר! מי יתן וייתן כסף לגשר לכפר של חמישים תושבים? חפשו חסות. למשל, סוקולוב. שמעתם על זה?
קארין הנהנה. בטח שהיא מכירה סוקולוב היה הבעל של אלכסנדר, נולד כאן, הוריו עברו לתל אביב כשהיה בן עשר.
אחרי לילה של מחשבות, קארין קיבלה החלטה. הייתה לה מספר של סוקולוב אלכסנדר התקשר אליו מספר פעמים מהטלפון שלו. היא החליטה להתקשר כגוף שלישי, בלי לציין שאלכסנדר הוא בעלה.
הפעם הראשונה נכשל, בפעם השנייה סוקולוב הקשיב, נשק ברגע של שתיקה ואז צחק.
את יודעת, כמעט שכחתי שאני נולדתי כאן. מה שלומך?שאל.
קארין שמחה.
טוב מאוד, הכל רגוע, האנשים כאן נהדרים. אשלח לך תמונות וסרטונים.אירוג בוריסוביץ, ניסה את כל הדרכים אף אחד לא רוצה לעזור לקשישים. אתם היחידים שיוכלו לעשות משהו.
אתה חושב על זה. שלח לי את התמונות, אני רוצה לזכור איך היה.
למשך יומיים קארין צילמה וצלמה בשביל סוקולוב. ההודעות נבדקו, אבל לא קיבלה מענה. היא הייתה עומדת לוותר כשאירוג בוריסוביץ התקשר בעצמו:
קתרינה ווסיליבנה, אפשר לבוא מחר למשרד שלי בלנין סביב שלוש? תכיני תכנית ראשונית של העבודות.
בהחלט, תודה, אירוג!
זה קצת כמו לחזור לילדות. החיים ריצה אין זמן לעצום עיניים ולחלום.
מבינה. אבל צריך להגיע באופן אישי. מחר אהיה שם, בטוחה.
היא הבינה שזה המשרד שבו עובד אלכסנדר. חייכה לעצמה, צופה במפתיע שיבוא.
הגיעה מוקדם, לפני הפגישה בשעה. אחרי שחיפתה חניה, הלכה למשרד של בעלה. המזכירה לא הייתה במקום. היא נכנסה, שמעה קולות מהחדר המנוחה והתקדמה. שם מצאה את אלכסנדר ואת המזכירה שלו.
כאשר ראו את קארין, הם נדהמו. היא עמדה ליד הדלת, בעוד אלכסנדר ניסה למהר לתפוס את המכנסיים שלו.
קארין, מה את עושה כאן?
קארין ברחה מהמשרד ובמסדרון פגשה את אירוג. היא סירפה לו מסמכים, ובכי שלא יכל לעצור, רצה החוצה. היא לא זוכרת איך חזרה לכפר. כשהגיעה, נקרעה למיטה ובכתה.
למחרת, מישהו דפק על הדלת כדי להעיר אותה. אירוג בוריסוביץ הגיע עם קבוצה של אנשים.
בוקר טוב, קתרינה ווסיליבנה. ראיתי אתמול שלא הייתה מוכנה לשוחח, אז הגיעתי אישי. רוצה תה?
בבקשה, תיכנסו.
בלי להזכיר את הלילה הקודם, שתו תה ונשבו סביב הבית. אירוג הביט מחוץ לחלון.
אוי, איזו משימה! קתרינה, אל תחשבי שהאיש הזה הוא סבו של פטרו?
קארין חייכה: זה הוא.
לפני שלושים שנה הוא כבר היה סב, והאישה שלו מזינה אותנו בעוגותיה.
האיש הביט בקארין בחשש, והיא ענתה מיד: אנה מיכאלובה עדיין בכושר טוב וממשיכה לאפות את העוגות המפורסמות שלה.
היום עבר במלא פעילות. הצוות של אירוג מדד, רשם והקליט.
קתרינה, אפשר לשאול שאלה?שאל אירוג.על בעלך אתה שוב פורס?
קארין חשבה, ואז חייכה: לא. אתה יודע, אני אפילו מודה שהכל נגמר כך ואז?
אירוג נשאר בדממה. קארין קמה והביטה סביב.
אם נבנה את הגשר, המקום הזה יכול להפוך למרכז מדהים! לשפץ את הבתים, ליצור פינות מנוחה. הטבע כאן שלם, אותנטי. אבל אין אחד שדואג לזה. ואם לא יחזרו לעיר
אירוג צפה בה בהערצה. האישה הייתה מיוחדת, נמרצת ובעלת תובנות. הוא לא שמע אותה קודם, ועכשיו הוא רואה אותה באור חדש.
קארין, אפשר לבוא שוב?
בואי מתי שתרצי, אשמח.
הבנייה של הגשר התקדמה בקצב מהיר. התושבים הודו לקארין, והצעירים החלו לחזור. אירוג הפך למבקר קבוע.
אלכסנדר התקשר כמה פעמים, אבל קארין סירבה לענות ובסופו של דבר חסמה את המספר שלו.
בבוקר מוקדם, נשמע דפיקה על הדלת. קארין, עדיין חצי ישנה, פתחה וציפתה לבשורה רעה, אבל מצאה את אלכסנדר.
היי, קארין. באתי לקחת אותך. מספיק לשחק את האישה העייפה. מצטער,אמר.
קארין צחקה בקול רם: מצטער? זה הכל?
בסדר תתכונני, נלך חזרה. את לא יכולה לגרש אותי מבית הזה, למה שכחת? זה לא הבית שלך.
עכשיו אני גורשת אותך!קראה קארין.
הדלת גרגה וסגרה. מהחדר יצא אירוג בלבוש לא רשמי:
הבית הזה נקנה מכספי החברה שלי. אלכסנדר אלכסנדרוביץ’, אתה חושב שאני טיפש? יש ביקורת פנימית במשרדים שלנו, ותצטרך לענות על הרבה שאלות. לגבי קארין, אמרתי לה לא לדאוג זה רע לבריאותה
עיני אלכסנדר נפתחו לרווחה. אירוג חיבק את קארין:
היא החברה שלי. בבקשה, תעזוב את הבית. תביעת הגירושין כבר הוגשה, חכו להודעה.
הזוג נישא בכפר. אירוג הודה שמצא אהבה חדשה למקום הזה. הגשר נבנה, הדרך שופצה ונפתחה חנות. התושבים התחילו לקנות בתים לקיץ. קארין ואירוג החליטו לשפץ גם את ביתם למקום מפלט כשילדיהם יגיעו.
