המקום של עצמה
האמא החורגת ראתה מצוין שרותם ממש לא רוצה להתחתן עם אלדד, האלמן מבת ים, לא כי יש לו ילדה קטנה, לא בגלל שהוא קצת יותר מבוגר, אלא כי פשוט פחדה ממנו פחד מוות.
המבט הדוקרני שלו הגיע לה ישר ללב, והלב התחיל לדפוק כמו פטיש חמש קילו בבוקר של מבחן בגרות במתמטיקה. עיניה של רותם היו נעוצות ברצפה, והיו ימים שלמים שלא הסכימה להרים את הראש. וכשהרימה, כולם ראו שעיניה דומעות.
הדמעות האלו התגלגלו מהר יותר מהאוטובוס לאוניברסיטה בסוף יום, על לחיים סמוקות ששייכות למי שמסמיקה מכל העסק הזה. ידיה רעדו, והאגרופים הקטנים שלה רק רצו לדחוף במחאה את האמא החורגת ואת השידוך המרהיב שהוצג לפניה.
הלשון שלה, היא בגדנית לא קטנה, פתאום פלטה: “בסדר, אלך”.
“נו,” אמרה המכשפה, “כולם רק חולמים שבשכונה כזו ובעל כזה זה בדיוק מה שצריך, את לא תוספי אף אחת לשידוך כזה מוצלח! הוא היה מוריד אבק מהאישה הראשונה שלו. היא הייתה מסכנה, כל הזמן התעטשה וקינחה את האף, ממש לא הצליחה במשימות של החיים. הוא היה עושה שלושה צעדים, היא היתה עושה אחד ועוצרת, נושמת כמו קטר ברכבת ישראל. אף פעם לא הרים עליה את הקול כמו אבא שלך ז”ל.”
כשהייתה בהריון, בקושי ראו אותה הולכת ברחוב. תמיד היתה שוכבת עם התה והגרביים של הסבתות, ואילו הוא היה קם כל לילה לטפל בתינוקת בעצמו. אחרי הלידה, האישה עוד יותר קרסה.
כך עדי, אמא שלו, התחילה לספר.
“ואת, הא? פצצה של בריאות, את הוא ישים בפינה של הכבוד. את רגילה לעבוד, חרוצה, יודעת לטוות, לקצור, ללוש ולבשל חבל לבזבז אותך על בחור צעיר ששולף ‘דחקות’ ברגע הלא נכון ולא יודע מה החיים שלו.”
“אני אבשל עראק במטבח, נשב לערב רגוע בלי חפלות וריקודים זה לא זמן לשמח את המנוחה בחפלה. ואלדד אמר שלא צריך להכין לו נדוניה, הכול יש לו, הבית מלא כל טוב.”
אלדד נישא בפעם הראשונה לאהבה, למרות שידע שורד כל הזמן חולה, חלשה, ואמא שלו אמרה תמיד שגבר חזק כמוהו צריך בת זוג יציבה. שום שכנוע לא עזר רק את ורד הוא רצה.
הפיצוחים בשכונה לחשו “הוא בטוח עשו לו עין הרע מי מתחתן עם מחלה ביד וגם שמח?”
הרופאים אמרו שורד סובלת מריאות חלשות וכל שפעת מיד מדרדרת לדלקת ריאות, ואז לא נעים לחשוב בכלל.
אבל אלדד חשב שהאהבה שלו תנצח את כל המחלות ותרפא את ורד. ואכן, אחרי החתונה, היו שניים צוהלים עד שההריון הזה טרף את כל הקלפים.
ורד נחלשה כל כך שהיא לא הצליחה אפילו לסרק את השיער המפואר שלה, לא כל שכן לכבס, לבשל או לחלוב את הפרה בצהריים.
הרופאים אמרו שזה תופעת הריון, רק תלד ותקום על הרגליים.
אלדד גם אז נשאר אוהב, דואג, מחבק, למרות שאמא שלו לא הסכימה ושיגעה את הראש; הוא נזף בה וביקש שלא תבוא אליהם הביתה.
ורד ילדה בת, ואלדד קיווה, כמו כל ישראלי טוב, שמפה זה רק ילך וישתפר. לרוע המזל, ורד לא הצליחה להתאושש והידרדרה מהר.
פינו אותה לבית החולים, שם הרופא פשוט אמר:
“הריאות שלה מתפרקות.”
ורד הבינה שנשאר לה מעט זמן.
בהתחלה ניסתה להראות משפחתית ושמחה, לחצה חיוך אבל העיניים אף פעם לא שיקרו, דאגה עמוקה לילדה ולמה שיקרה למחרת.
עמוק בלילה, ממש לפני שהכל נגמר, ורד קראה לו לשבת לידה.
“אלדד, זה כבר לא בידיים שלנו. הלחמתי עם הגורל, אבל נמאס לי מהכאב ומהמחשבות. אני מבקשת סליחה, גם ממך וגם מהילדה. אני כנראה נולדה לסבל, ואתכם סיבכתי בכל זה,” לחשה.
הוא אחז בידה ובכה.
היא מיהרה לומר את כל מה שעל ליבה. בסוף לחשה:
“תתחתן עם רותם. היא טובה, תעבור איתך הרבה, ואני יודעת גם אמא שלך סיפרה לי על הבית שלה. היא תאהב אותך, תדע להסתדר גם עם הילדה שלך.
רק תאהב אותה כמו שאהבת אותי. תדמיין שאני שם איתכם, בגופה שלה. רק בבקשה, את הילדה, אל תפגע בה. אם תפגע, אני מקללת אותך מהמקום הכי גבוה בארץ ישראל.”
ואז סגרה עיניים ונדמה היה שכבר אין כאב.
ובגלל זה, שנה אחרי מותה, הופיע אלדד אצל משפחת רותם כדי לשאול את ידה.
האמא החורגת כבר הייתה מתודרכת בידי עדי, אמא של ורד. עדי ידע שיהיה קשה לשכנע את רותם שלא רוצה, ובצדק אבל בשביל הנכדה והחתן המושלם, הסכימה.
הרי היא ידעה היטב כמה סבל החתן, פרנסה מכלום בית, והוא באמת התנהג מעל ומעבר לבתה, היתה מודה לו על ברכיים.
הכול עבר כמו בענן. אלדד רצה למלא את צוואת אשתו הבת היתה זקוקה לאמא, והוא בלי אישה כבר לא תפקד.
הוא התחיל לשים לב שרותם חביבה, עובדת קשה, סבלנית, מוסמכת לשטוף ולסחוט אפילו יש לה צמה כמו של ורד וחיוך דומה. כל צעד שלה הזכיר לו משהו מהעבר, משל הלכה ברחוב דיזנגוף במקום ברחוב השכונתי.
רותם עצמה, למה הסכימה? אולי נמאס לה לשמש משרתת של אמא חורגת, להביא אבא שיכור מהבר לחדר ולחטוף מהאחות חורגת הקנטות, או בגלל שאיבדה אמון בכל בני האדם, או בעיקר כי ריחמה על הילדה?
אבל הבינה: עכשיו מתחיל עוד אתגר ללמוד לאהוב את אלדד, וגם לגרום לו לאהוב אותה חזרה.
אלדד החליט להכיר בין רותם לילדה, תמר.
ורד, אמא הביולוגית, היתה כל הזמן עסוקה בהורות מעשית ומבטים דואגים, כאילו העניקה הוראות שימוש אחרונות לפני עזיבתה.
אלדד היה מנסה להסביר לתמר איפה אמא, אבל ילדים בישראל מתברר לא ממש צריך לעשות להם הרצאות, הם מזהים לבד מה קורה.
תמר גדלה בין שני בתים לא פנתה לזרים, היתה ביתית, ידעה לזהות כל קול, כל ריח.
כשרותם נכנסה הביתה, תמר דווקא לא נבהלה. היא הוציאה את כל הצעצועים והתחילה להתחכך בגברת החדשה, נצמדה אליה, והביטה בה עיניים בורקות מסקרנות כאילו קיבלה חבילה חדשה מהדוד מאמריקה.
“אולי אעשה לך תסרוקת? תהיי נסיכה,” הציעה רותם, ותמר קפחה את עצמה למעמד.
דמעות שמחה עמדו בעיני אלדד.
כל כך פחד להכנס איתה הביתה, כי מאז שורד הלכה הילדה לא הפסיקה לחכות לה, להסתכל החוצה, ולכל פעם שמישהו דפק בדלת רצה לבדוק אולי אמא חזרה.
אלדד ידע שאם כל האהבה, לשום אבא לא יהיה לעולם את המגע, הרוך והלב של אמא. ידע וגם פחד לטעות בגדול עם רותם.
אבל כשראה את תמר, מבקשת בהבעה עצובה מרותם שלא תלך, הנפש של אלדד נרגעה, לפחות לרגע.
תמר תפסה את רותם יד ביד, לקחה אותה לחדרה, הסירה שמיכה, סידרה כריות, וטיפסה בשמחה על המיטה כאילו זו מיטת הקפיצים החדשה מסבתא.
רותם, לרגע, נזכרה בעצמה.
איך לאמא החורגת היתה עדיפות תמידית לבנות שלה, איך צעקה כי לא שטפה כמו שצריך, איך תמיד אחרי אחיותיה קיבלה את השמלות הקרועות, איך בלילות כיסתה את אביה השיכור בפינה, והנשמה התפוצצה מכאב.
איך שמעה את המילים: “קחי את עצמך ועופי מהבית”.
נזכרה ובלעה את הגוש בגרון, התקרבה אל תמר, חיבקה אותה ממש חזק ונשכבה לידה.
תמר נרדמה מהר כמו ברכה אצל הסבתא, מספקת רוגע של ילדות מאושרת שרק עכשיו מקבלת מחדש.
מהתרגשות, אלדד לא ידע איך להתנהל.
הביאו יחד תה, חצי עוגת גבינה, ופשוט ישבו, חייכו ושתקו. לא הסכים שרותם תלך הביתה.
לא הסכים וזהו!
אשה צריכה להיות עם בעלה, לא בבית שבו אף אחד לא באמת מחכה לה…
