נועם הגיע למושב קטן בצפון הארץ כדי לבקר את דודתו האהובה. מאז שנפטרו הוריו, כמעט לא נותרו לו קרובים, וכל שאר המשפחה התפזרה ברחבי ישראל. רק דודה תמר נשארה והחזיקה את בית המשפחה שבמושב.
נועם צעד בשביל העפר המוכר, דחף בעדינות את שער הברזל, ובחצר קיבלה את פניו דודה תמר בחיוך.
למה לא התקשרת? איך לא עדכנת? אמרה, מחבקת את אחיינה בחום ישראלי אופייני. ודליה והילדים, לא באתם יחד?
לא, הם נשארו בתל אביב. לא יצא להם, ענה באיפוק.
תמר מיהרה לערוך שולחן, הוציאה קוסקוס חם וחומוס טרי, ואז הישיבה סביב השולחן הפכה לרצינית.
תראה מה מצאתי בתיבה במחסן, אמרה בקול מלא משמעות, מושיטה מעטפה ישנה.
נועם פתח בעדינות את הדף הצהוב, ובעודו קורא את שורות הכתב, התקשח לו הפנים.
אל תתרגש כל כך, נועם, ניסתה תמר להרגיע. עברו כל כך הרבה שנים מאז! אולי דברים השתנו… ובכלל, הסתכל על עצמך, גידלת שני ילדים מה, צנחו מהשמיים?
אותו לילה, נועם נשאר לישון אצל הדודה, אבל עינו לא נרדמה. המסמך שמצא בעצם היה חוות דעת רפואית ישנה, עוד מאז שחלה בגיל שבע ונאמר בו שבגלל המחלה, לא יוכל להוליד ילדים בעתיד. את הדף ההוא אמא שלו שרה עליה השלום קיבלה ושמרה, אך לנועם הדבר היה חדש לגמרי.
״יכול להיות שזו טעות,״ חשב נועם בבהלה. ״אם כך, המשמעות היא שכל השנים גידלתי ילדים של מישהו אחר… וזה הרי לא הגיוני. את דליה אני מכיר, וברור לי מי היא ומה היא.״
עם פטירת האם, כשעוד לא מלאו לו עשר, נכנס אביו אישה חדשה לבית, ונועם, ילד רגיש ובודד, החל מבלה לילות רבים בדירתה של הדודה תמר, אחותה הצעירה של שרה. היא הפכה לאמא שנייה עבורו.
כשסיים צבא, לא חזר למושב. קודם כל, עבודה לא מצא שם, ושנית הקשר עם אביו לא היה קל. בתל אביב, השתכן במעונות, עבד כנהג, רכש ניסיון, התקדם והפך לעצמאי. לבסוף פתח חברת הובלות קטנה. החזיק בה בעשר אצבעות ובזיעת אפו, עד שלכשהיה בן קרוב לארבעים, החברה כבר הניבה הכנסה נאה.
כך גם הכיר את דליה. עוד לפני שהתחתנו סיפרה לו שהיא בהריון. הם נישאו והחיו היה שלווים. כעבור שלוש שנים נולד גם בן.
הידיעה המסעירה לא נתנה לו מנוח. עוד באותו שבוע עלה לירושלים, התקבל לרופא הבכיר ביותר, לבדוק את עקרותו. התשובה אישור למה שכתב אותו רופא ישן.
נועם חזר הביתה רועד כולו, דליה קיבלה את פניו.
חזרת, סוף סוף! רעב?
לא, ענה בקצרה, שולף את הדף מהתיק ומניח לפניה.
מה זה? הזדעקה בתמהון.
זו פשוט קביעה רפואית, שאומרת שלא יכולתי להיות אבא, אף פעם.
אבל, נועם… פתחה את פיה דליה, קולה נשבר.
אם תמשיכי לשקר לי, לא אראה אותך שוב, פסק בקרירות.
את הכל אסביר… לחשה.
וכך סיפרה שבראשית התיכון התאהב בה אורי, חבר כיתה. אחרי הצבא נפגשו שוב, ואז הוא נעלם לטובת חברתה. באותה תקופה כבר הכירה את נועם. לא הייתה בטוחה של מי הילד, ובכל זאת נבהלה מהסיטואציה והנישואין היו לה קרש הצלה.
את הפעם הראשונה אולי יכול להבין, קטע נועם את הדממה. אבל מה לגבי הילד השני?
דליה החלה לבכות חרישית. עבדת הרבה, היית בדרכים. פגשתי שוב את אורי, היה ערב אחד בלבד, זה נגמר. רק אחר כך תהיתי, ולמרות זאת, אתה האהוב האמיתי שלי. לא הצלחתי לסלוח לעצמי על אותו הערב עד היום.
נועם ישב, ראשו בין ידיו, שקוע במבוכה ובכאב.
נועם, בבקשה… אל תלך, אני לא אשרוד בלעדיך.
לא מסוגל להביט בך זרק, לקח את מפתחות הרכב ויצא.
דליה רצה אחריו, עיניה דומעות, אבל הדלת כבר נסגרה מאחוריו.
בימים הבאים טמן את עצמו בעבודה, ובסוף השבוע שוב נסע לתמר. הלילות היו הארוכים בחייו.
״בזבזתי חיים שלמים,״ חשב בייאושו. ״מה הלאה? איך ממשיכים?״
בוקר אחד, בתוך דכדוך המחשבות, שאלה התגנבה לליבו.
ואילו הייתי יודע שלא אוכל להביא ילדים כשחזרתי מהצבא, בכלל הייתה לי משפחה? אולי בכלל לא הייתי מקים בית, לא זוכה לשמוח בצעדים הראשונים של ילדיי. רק בזכות שלא ידעתי זכיתי לאהבה הזאת.
וביום ראשון הופיעו ילדיו במושב.
אבא, מה לא בסדר? התרחקת מאיתנו. מה, גם אותנו תעזוב? הקשתה הבת.
חמודה שלי, אתכם אני אוהב תמיד. עם אמא, יש לי בעיה.
אבא, תחזור אליה, היא לא מפסיקה לבכות, קשה לראות אותה כך הוסיף הבן.
הבת ביקשה: אבא, תרצה לשמוע חדשות טובות? בקרוב תהיה סבא!
נועם חיבק אותה באהבה: חדשות מחממות לב!
ואתה חוזר איתנו, נכון? עמד הבן על שלו. די כבר, המשפחה מעל הכל.
בסדר, שכנעתם, חייך נועם חיוך ראשון מזה ימים. נחזור הביתה.
