הוא עבר תאונת דרכים קשה שבה נפצע קשה בשתי רגליו. ומה שקרה אחר כך שינה את הכול…

הוא עובר תאונת דרכים קשה במרכז תל אביב, פגיעה קשה בשתי הרגליים. ובדיוק אז… הכל קורס.
החיים היפים מסלול קריירה מבטיח עם אופק למנכ”לות ומשכורת גבוהה מאוד. נסיעה לצפון לחרמון עם אשתו. פגישות קבועות עם חברים בשישי. הכל…
הרופאים מצליחים לאחות ולהציל את הרגליים, והוא משתחרר הביתה. מה עוד נותר לעשות? רק להאמין בבורא עולם ובמזל. הוא אוחז בתקווה, אך בלילות צעקותיו מהכאב חודרות את השקט. רק זריקות מיוחדות פעמיים ביום בוקר וערב מאפשרות לו רגעים של מנוחה.
חודשים הוא לא מצליח לקום מהמיטה, נזקק לכל שימוש בכלים סיעודיים. שתזכה לבריאות, אשתו. כשסוף סוף הוא מתחיל לנסות לעמוד בעזרת הליכון, הכאבים חוזרים פי כמה וכמה.
יודעים מה זה זריקות לבטן למניעת פקקת ופצעי לחץ, כשאתה שוכב תקופה ארוכה? זה אומר שאי אפשר לא להתעטש, לא להשתעל ואפילו, תסלחו לי, לא ללכת לשירותים כמו פעם. דרושות עצבים של ברזל.
ואיזה עצבים כבר יכולים להישאר? אין כבר. נגמר גם הכוח לסבול.
אבל הזמן חולף, והוא לומד שוב ללכת, לאט, מתנדנד, נתקל בכל מדרגה. עם זאת, זה התקדמות.
והחברים? נעלמו. אף אחד לא מתקשר או מתעניין. בעבודה מצאו מחליף גם למשרתו הבכירה כמנכ”ל. מתי זה ייגמר, ואם בכלל? שאלה שנשארת ללא תשובה.
בקיצור, מצב הרוח בשפל. פציעה שמובילה לנכות. ברוך השם שאשתו נשארה איתו…
כשהוא לראשונה יוצא לרחוב בעזרת קביים ובהשגחת אשתו, אור השמש מכה אותו חזק בעיניים. לרגע עוצר את נשימתו הדמעות זולגות. נכה, יושב על קביים, זה כל מה שנשאר ממנו.
אשתו מתרחקת מעט ונותנת לו רגע של בדידות, והוא מנסה לקחת כמה צעדים בעצמו, עוצם עיניים מול השמש ומתחיל להתרגל למגע הרוח האביבית.
לפתע, ליד הקב החיצוני, יושב לו חתלתול אפור קטן, מיילל.
– מה אתה רוצה? – הוא שואל בקול מותש.
חיות לא היו חלק מהחיים שלו מעולם, אין לו מושג איך להתנהל מולם. החתול מביט בו בעיניים מורעבות.
– תביאי לו קציצה, בבקשה, – הוא מבקש מאשתו.
כשהיא חוזרת עם המטבחון מהבית, הוא מתכופף בעדינות ונותן לחתול את האוכל. החתול מתבונן בו רגע, ואז אוכל.
למחרת, כשבשובם לחצר, אותו האיש שוב מכוון כמה צעדים, ממתינים לו שלושה חתולים. כנראה ישבו שם לא מעט זמן.
– איזה הפתעה! – הוא מחייך.
באותו רגע כאביו פוחתים מעט. אשתו מתלוננת בלחש אך בכל זאת מביאה שלוש קציצות. הוא, מתאמץ בין כאבים, נותן לכל אחד מהחתולים מנה.
ביום השלישי מחכים חמישה חתולים ושני כלבלבים קטנטנים. אשתו כבר מתרגזת בקול, אך הוא מתעקש שתלך למכולת השכונתית ותקנה קילו נקניקיות שיחלק בין כולם.
החיות סועדות ומתחילות לשחק סביבו מושכות אותו לתוך משחק חדש. הוא מתרגז וצוחק בו זמנית, אך עושה עוד כמה צעדים. הכלבים מגיבים בקפיצות של שמחה, כאילו צוחקים בקולם.
יום אחרי, גשם אביבי מטפטף והאישה כבר מאיימת לקחת את הקביים, אבל הוא יורד בכוחות עצמו.
– הם מחכים לי, – הוא מסביר לה – איך אפשר לא לבוא? אני חייב להם.
וירד. החתולים והכלבים הקיפו אותו, והוא מתמלא שמחה. גשם עדין מנגן על העלים, והוא, עם קביים, רודף אחרי כלבלבים מאושרים והחתולים אחריהם.
ברקע, אשתו עומדת עם מטרייה ומביטה בו בחיוך…
הזמן עובר. מהקביים נותר אחד, ואז גם הוא מיותר. צריך רגליים חופשיות כדי לרוץ עם החיות. רק עכשיו הוא שם לב שכבר לא כואב.
בעבודה אין מה לחזור לא מעוניינים בנכה. הוא מקבל פיצויי פיטורין רציניים כמה מאות אלפי שקלים ועוזב מרצון. פתאום יש זמן, והוא מחליט לכתוב את כל מה שעבר.
זה הופך למחזה ארוך, ובהגיעו לעמוד האחרון, יוצא לשווק בתיאטראות תל אביביים נענה בסירוב מכל מקום, חוץ מתיאטרון קטן בעמק יזרעאל, חצי מרתף.
אחרי שבוע, מתקשר הבמאי:
– נעלה את זה. רק צריך קצת לערוך, לשנות, לקצר.
חודש יושבים ומשייפים שורות, מתווכחים ומתווכחים. חודש נוסף ויש פרימיירה.
אולם קטן, במה צנועה 15 צופים בלבד. אבל עבורו, אלו האנשים החשובים בעולם.
הוא מתרגש, מסרב להביט לקהל; אחרי המשפט האחרון, וילון יורד שקט כבד. ליבו שוקע. אבל אחרי שנייה…
מחיאות כפיים סוערות, בלתי פוסקות. השחקנים מחייכים, קדים לקהל, שוב ושוב.
המופע הבא כבר מלא עד אפס מקום, קהל בצפיפות גם בעמידה ובמסדרון. מחיאות הכפיים ממוטטות את הווילון.
לא עובר זמן והתיאטרון עובר לאולם המרכזי בעיר, ומבקרי תרבות באים להתווכח על המחזה של הכוכב החדש.
הוא קונה לעצמו חליפה יקרה, ותמיד עולה להשתחוות עם אשתו. איך אפשר אחרת? אי אפשר.
אם תשאלו מה קרה לחיות שבחצר? ובכן
שתי הכלבלבות ושתי חתולות נכנסו לביתם. שלושת האחרות מצאו בית אצל מעריצי כישרונו.
ועל מה הסיפור? אולי על שום דבר.
ואולי על זה שכאשר מבט מלא תקווה נמצא ליד הרגליים שלך, פתאום אתה לא יכול להישבר. אתה חייב לעמוד ישר.