יציאה מהמטבח
רות גרין, שוב שמת את הסיר במקום הלא נכון אמר נמרוד, השף הצעיר והבלונדיני, שנראה כאילו ידיו תמיד לחות. הוא הצביע על המדף שמעל הכיור. פה אנחנו שמים נקי. את המלוכלך פה.
נמרוד, אני עובדת פה כבר שלושה חודשים. אני יודעת מה נקי ומה מלוכלך.
מצוין. אז תעבירי.
רות העבירה את הסיר. בשקט. כי הוויכוחים עייפו אותה מזמן, הלכו עם חייה הישנים, עם הכיסא בעיתון והאהיל הירוק שאהבה, עם הסטודיו שהיה לה ברחוב לוריא ושהושכר לזר כדי לשלם לאמא לסיעוד, לזריקות, למטפלות.
הערב במסעדת “האימפריה” הלך בדרכו. מאחורי הקיר שאון של קהל קולות, צחוק, צלילים של כוסות, ריח בשר יקר ברוטב יין אדום. רות עמדה מול הכיור המתכתי הגדול ושוטפת צלחות שמסרו לה בערימות, חמות, עם שאריות אוכל שהיא עצמה לא יכלה להרשות לעצמה. הידיים היו אדומות מהמים, הסינר רטוב עד המותניים.
היא חשבה על המחברת. המחברת הירוקה, שהיתה שוכנת אצלה בתא הקטן בצמוד לחדר ההלבשה. רות קנתה אותה בפברואר במעט השקלים שנשארו אחרי המקדמה; כי בלעדיה פשוט אי אפשר. בלעדיה היתה מאבדת את עצמה. שוטפת כלים, בגיל חמישים ושבע? כן. כלומר לא. בחוץ כן, אבל בפנים משהו אחר היה.
בלילות, בחדר השכור ברחוב בורלא, כשהרדיאטור השמיע אנחות ופתחי השכנים דיברו בקול רם, היתה יושבת מול השולחן ומדליקה מנורת לילה. מציירת. לעצמה סתם. הידיים שהותשו מהמים הרותחים, נהיו פתאום מדויקות וצייתניות. היא ציירה רחובות, עוברי אורח, את הזקנה עם הכלב שפגשה בבוקר ליד הכניסה, ענף שעליו כפור, את הפקידה במכולת ממול פניה עייפים ויחד עם זאת טובים. קוים קלים, פשוטים, ששורטטו כאילו היד זוכרת למרות שהראש לא מאמין יותר לכלום.
היא היתה מאיירת עשרים שנה. קודם בירחון קטן, אחר כך בהוצאת ספרים “אופק”. עשתה ספרי ילדים, אהבה להמציא ארנבים ושועלים עם פרצופים של בני אדם, דאגות ואופי. כשקיבלה עותק מהספר שהשתתפה בו היתה מאושרת. “זה אני ציירתי”.
ואז התחיל המשבר. קודם קיצצו הדפסות, אחר כך את המחלקה, ולבסוף אמרו: “רות גרין, אנחנו מאוד מעריכים אותך, אבל…” מהאבל הזה לא צומח כלום. היתה בת ארבעים וארבע כשלראשונה נותרה בלי עבודה ובלי קרקע יציבה.
הנישואין שלה כבר התערערו. יואב, הבעל, היה איש טוב בעצם, אבל לא עמד ברגעים הקשים. כשהיה כסף היה שמח וטוב. כשנגמר נהיה עצבני, אחר כך מאשים, אחר כך גם התחיל לאחר בעבודה. רות התכחשה עד שכבר לא היה מוצא. הם נפרדו בשקט, כמו זוגות עייפים מדי בשביל ריבים.
ואז אמא חלתה.
שבץ. צד שמאל. בית חולים, אחר כך בית, שוב בית חולים. רות עשתה מסעות ארוכים דרך כל העיר, משלמת למטפלת, לתרופות, לטיפולים. עבודות פרילנס כמעט שלא הספיקו. הסטודיו שלה כבר מותרות. נפרדה גם ממנו. חייבה המשכיות חיפשה משהו בזמן קבוע, בשכר קבוע. מה שהצליחה, הצליחה.
אמא נפטרה באוקטובר שעבר. בשקט, מתוך שינה. כאילו פשוט התעייפה מהחיים. רות נותרה לבד עם חוב קטן, חדר שכור וערימות צלחות במסעדה חמש משמרות בשבוע.
כך הגיעה לשם.
רות גרין! שוב ערימה של כלים! נשמע קולו של נמרוד מאחורי.
אני מביאה.
היא נטלה מגש וחזרה אל הכיור.
באותו ערב, הלקוחות ב”אימפריה” היו רגילים: נשים בשמלות, גברים במקטורנים, פה ושם צעירים רעשניים, זוגות עסקיים שאכלו בלי להסתכל זה על זה. רות מעולם לא ראתה אותם; חצץ מתכת של המטבח חצץ בינה לבינם. אבל היתה שומעת. את הקולות, הצחוק, הפעמון. לפעמים מישהו היה מתרגז.
אורח אחד הגיע כמעט כל שבוע. ורק בגלל שרותי, המלצרית, סיפרה לה, רות ידעה עליו.
זה שיושב בשולחן 6, תמיד לבד. מזמין את אותו הדבר, אוכל לאט, לא מביט בטלפון רק יושב ומביט דרך החלון. קצת מוזר.
אולי סתם בודד, אמרה רות.
גם אני בודדה, אבל לפחות יש לי חברות.
רות לא התווכחה. ידעה שיש סוגי בדידות, יש שאין לך עם מי לצאת, ויש שאתה בודד גם כשיש קהל כי האדם שאיתו הבנת הכול, איננו יותר.
האורח מהשולחן השישי הגיע רביעי ושישי. הזמין טלה או בשר בקר, כוס יין אדום, לפעמים מרק. שפע טיפ, בצורה עדינה, לא בכוונה להתבלט. שמו היה אדם שפירא. רות גילתה את זה אחר כך. בינתיים רק צלחותיה והמחברת ליוו אותה.
באותו שישי הכל התרחש כתמיד. רות עמדה מול הכיור, המים לוהטים, אדים צורבים בעיניים. נמרוד השף דיבר בטלפון בפינה. המכונה זמזמה ברקע.
ואז השתנה השאון.
לא מיד, לא בבת אחת. משהו בו הפך זועק. רות רק הרגישה שמשהו אינו כשורה. ואז שמעה קריאה קצרה, מבוהלת. אחר כך הקולות הרימו טון. צווחה אמיתית נחתכה מחלל האולם.
היא ניגבה מהר את הידיים ויצאה למסדרון.
הדלת המובילה לאולם היתה חצי פתוחה. רות דחפה אותה עוד.
בשולחן השישי ישב גבר לא צעיר, עם כתפיים רחבות וחליפה כהה. היה ברור מיד שמשהו לא בסדר. הוא לא נפל, לא התעלף, אבל פניו השתנו פתאום, והוא נאבק לנשום, תפס בגרונו תנועה שרות זיהתה מיד. זה קרה פעם, אצל אחד השכנים של אמא בחדר חולים.
לידו שני מלצרים עמדו מהוססים, המנהלת, מירי שרף, לחצה את שפתיה ואמרה: “תזמינו מד״א, מיד!” מישהו מבין הלקוחות קם.
רות עברה דרכם בלי לחשוב. התייצבה מאחורי האיש, אחזה בו חזק, מצאה את המקום מעל הטבור, סגרה אגרוף והניחה יד עליה דחפה. שוב. הגבר היה כבד, רות כמעט נאלצה להיעזר בכל כוחה, דחפה עוד. הוא השתעל בבת אחת, משהו עף, ואז חזר לנשום, תחילה בצלילים מפחידים, אחר כך שקט.
רות הרפתה ונסוגה צעד לאחור.
האולם שקע בשקט לכמה רגעים. ואז כולם דיברו בבת אחת. מירי קפצה לאיש, רותי הביאה מים, מישהו מחא כפיים, ועוד אחר הצטרף.
רות עמדה באמצע, ידיה אדומות וסינר רטוב, לא יודעת מה לעשות.
את… את רופאה? שאלה מירי.
לא. אני שוטפת כלים.
היא הסתובבה וחזרה למטבח.
ידיה רעדו כששטפה אותן. נמרוד נעץ בה עיניים.
מה קרה שם?
גבר נחנק. הכל בסדר.
את הצלת אותו?
נמרוד, תפסיק לבהות. יש כלים מלאים.
היא לקחה את הספוג וחזרה לעניין. הצלחות לא המתינו לה.
כעבור עשרים דקות דלת המטבח נפתחה. יוצא דופן אסור לאורחים להיכנס לפה, ומירי עצמה מזכירה. אבל האיש בחליפה הכהה חצה את הסף, הביט לכל עבר ושאל:
סליחה, אפשר למצוא את מי שעזרה לי עכשיו?
נמרוד הצביע על רות בשקט.
האיש ניגש לכיור. רות בדיוק שטפה קערה. רק כשהביטה בו מקרוב ראתה גבוה, כתפיים רחבות, בן חמישים פלוס, שיער כהה מאפיר, עיניים אפורות, עייף, לא מחייך בקלות. מבטו של מי שסבל לאחרונה לא מעט.
את רות? כך אמרו לי.
כן.
הוא שתק רגע. ואז אמר בפשטות:
רציתי להודות. באמת תודה.
לא צריך, באמת.
צריך. הייתי יכול…
הוא נאנח. אם לא היית באה.
כל אחד היה יוצא. פשוט צריך לדעת מה לעשות.
אבל את יצאת. וידעת.
רות הניחה את הקערה על המדף, לקחה צלחת אחרת. הוא לא זז.
זה שלך? הוא שאל פתאום.
רות הסתובבה. הוא הביט על המחברת שעל השולחן ליד הכיור. היא הביאה אותה היום, רצתה לצייר בפסקת העבודה, אך לא הספיקה.
כן.
אפשר לראות?
היא משכה בכתפיה. הוא פתח את הדף הראשון. שם היתה הזקנה עם הכלב, מהבוקר. רות שרטטה אותה כמה לילות, מוסיפה קמטים, מגפיים, אופן אחיזת הרצועה.
פתח עוד דף. ועוד.
ענף בכפור. ילד על נדנדה דמות מומצאת שרות בראה פתאום. שוק קטן, תרשום קצר, חי. הרבה ידיים, בתנוחות שונות כי זה היה התרגול האישי שלה מאז האקדמיה.
האיש דפדף בזהירות. הסתכל הרבה זמן.
את אמנית, אמר. לא שואל קובע.
הייתי. עכשיו אני שוטפת כלים.
למה?
בגלל נסיבות.
הוא הנהן. הביט בעמוד נוסף, טרק בעדינות וסגר חזרה. עמד שם קצת. רות חשבה שיילך עוד תודה, והולך. אבל הוא אמר:
קוראים לי אדם שפירא. אני אדריכל. יש לי הצעה, אבל שאלה קודם את לא יכולה לעשות מזה עבודה? הצביע על המחברת ממש להתפרנס?
רות הביטה בו. נמרוד, מהקצה השני, התעסק בתפוחי אדמה אך בבירור שומע.
תלוי במה.
לקבל כסף על ציור, זו הכוונה.
תשמע, אדם כמעט נחנקת, אולי כדאי שתלך הביתה, תינפש.
אחר כך אנוח. קודם האם תרצי עבודה, במה שאת באמת יודעת?
משהו בטון שלו לא אפשר לסרב מיידית. לא נחישות, לא לחיצה פשוט כנות. בלי הצגות.
איזה משרה?
הוא שלף כרטיס. פשוט, לבן, שם ומספר.
תתקשרי מחר. או שאפנה, אם תרצי. זה לא כגמול אני צריך מבט כמוך.
איזה מבט?
שוב הביט במחברת.
כזה בדיוק.
הוא נפרד, כמעט קד, יצא. נמרוד שלח מבט המום. ואז לחש, וואו.
קילוף, נמרוד, קילוף.
רות לקחה את הכרטיס לכיס הסינר. כמעט שכחה לרגע שהידיים רטובות. קולות הסועדים נשמעו מאחורי הדלת כאילו כלום לא קרה.
בלילה התקשתה להירדם. שכבה על המיטה ומביטה בתקרה, מאזינה לגימגום הרדיאטור. חושבת על הכל. המחברת. הדרך שבה דפדף. הרבה זמן שאיש לא הביט ככה ברישומים, לא כמחמאה מנומסת אלא באמת. הוא לא שיבח, רק הסתכל, ומשהו בו השתנה כשצפה.
למחרת בבוקר, בשבת, התבוננה זמן רב בכרטיס. בסוף חייגה.
הוא ענה מיד, כמעט מחכה.
בוקר טוב, רות גרין.
איך ידעת את שמי המלא?
שאלתי את המנהלת אתמול. את רוצה לספר על עצמך, ולשמוע מה ההצעה?
סיפרה בקצרה: הוצאה, איורים, משבר, אמא, גירושין. הוא האזין, לא קטע. אז סיפר הוא.
המשרד האדריכלי פתח בעצמו, לפני שנים. צוות קטן, פרויקטים מכל הסוגים, מהבתים ועד לגינות ציבוריות. לפני שנה זכו במכרז שיקום הפארק ברחוב הירקון, עבודת ענק. תכניות, תרשימים, הכל מדויק. אבל כששמו על השולחן משהו לא עבד.
התכניות מתות. את מבינה? הכול לפי התקן אבל אין חיים. אי אפשר לדמיין אנשים שם. צריך הדמיה חיה, שאנשים יהפכו מתכנית למציאות: “כאן סבתות יושבות, כאן ילדים משתעשים, כאן קוראים ספר בצל.” את יודעת למה אני מתכוון?
בטח.
בציורייך יש את זה. חיים.
רות שתקה. לבסוף שאלה:
זמנים?
ארבעה שבועות. מצגת מול הוועדה העירונית. אם יעבור, הביצוע קורה ממש. פארק אמיתי, אנשים יטיילו שם.
במשפט הזה היה לה הדהוד. בלתי צפוי.
בסדר, אמרה. אפשר לראות את התכניות היום?
משרדו של אדם שכן בבית ישן בלב תל אביב, קומה שלישית עם מדרגות עץ ומעקה לבן. חדרים גבוהי תקרה, תרשימים על הקיר, דגמים על המדפים. ריח של נייר ועפרון וקצת קפה.
צוות של ארבעה: בחור עם אוזניות ענק, רנה, מהנדסת קשוחה עם שיער קצר, זיו, דגם-אמן ותיק, וסיוון, צעירה שתכנתה הדמיות מחשב.
אדם פרס תוכניות פארק על שולחן גדול, הידק פינות עם סרגלים כבדים. הצביע, הסביר: שביל ראשי, ברזייה, גינת משחקים, ספסלים, עצים.
רות התבוננה, ניסתה לדמיין חיים, לא קווים. פה קשיש מטייל עם כלבו בשבע בבוקר, פה אמא עם עגלה, פה זוג בערב שישי מביט לים.
אפשר ללכת לשטח? שאלה.
לירקון? מיד. רוצה עכשיו?
רוצה.
יצאו יחד. מפסעים בשקט, חמש עשרה דקות בדרכם. רות סוחבת מחברת, אדם צועד לאט מבט כזה של אדריכלים.
הפארק היה קפוא וכמעט שומם בצהריים. עצים חשופים, אדמה אפרורית, אבל הירקון מוחשי, מלא חיים. מטיילים לא רבים, כמה ספסלים ירוקים, שני עצים עקומים, הכל סביב עמוק בגושי בוץ.
רות נעצרה, הוציאה מחברת.
את תציירי פה? שאל אדם.
תרשום. רוצה לזכור איך המקום מריח.
הוא התפלא.
מריח?
כן. מים, בוץ, עלים ישנים. זה נכנס לציור.
הוא שתק. רות העבירה קווים. משערת, מרחצנה, את הספסל, עץ, אופניו של גבר, אם עם שני ילדים. אדם הביט כל הזמן בירקון.
אשתך אהבה מקומות כאלה? שאלה רות. ואז התחרטה. סליחה.
כלום. אהבה ים. אמרה שלירקון יש עצב איטי מדי. השתהה. גליה נפטרה לפני שמונה חודשים. סרטן. מהיר, תוך ארבעה חודשים.
משתתפת בצערך.
תודה.
לא דיברו עוד בנושא. רות ציירה. אדם עמד קרוב, בשקט. הרוח מהמים היתה קרה, אבל כבר ניחוח של אביב.
חזרו למשרד, שתו קפה. אדם הדגים מה הוא מצפה כעשרים עמודים, אזורי פארק, שעות שונות, אנשים מגוונים. לא הדמיות יפות, אלא חיות. שייראה שהמקום כבר חי.
מובן לי, אמרה רות. תן לי שבוע לחמשת הדפים הראשונים.
מצוין.
היא חזרה לחדרה בבורלא. הרדיאטור רישרש רגיל. היא הניחה את המחברת, נטלה עיפרון וחשבה מאיפה להתחיל.
הדף הראשון הושלם בלילה. שביל בוקר, כמעט ריק. קשיש עם כלב, ברקע דמות מטושטשת. עצים בניצני אביב, צללים עדינים. ספסל ועליו אישה עם ספר רואים שטוב לה, לא צריך לספר הסבר.
למחרת הראתה לאדם. התבונן ארוכות, ואז אמר:
כן. בדיוק זה.
רנה, המהנדסת, גם הציצה. עמד רגע.
טוב, אמרה בפשטות.
משהו עבוד בפנים נענה לכך לא שמחה, אבל שביעות רצון. דיוק שקט.
בשבועיים הבאים עבדה יום יום. הלכה לירקון בבוקר, כל מזג אוויר. ישיבה, תצפיות, רישומים. בערב עברה לציורים מסודרים, לפעמים בבית, לפעמים במשרד. אדם היה עובר להציץ, לפעמים אומר “עץ הזה חייב פה, על-פי התכנית”, לפעמים שותק. גם שתיקה היתה תשובה.
התחילו לדבר. לא רק על עבודה. טיילו יחד לפעמים בפארק, כשלאדם נמצא זמן. ההליכות היו איטיות אדם מספר איך הרעיון לפארק עלה, למה שביל כזה או אחר. הוא דיבר בגובה עיניים. רות הקשיבה, כי הרגישה שיש פה אהבה, לא סתם עבודה.
את יודעת מה ההבדל בין מרחב ציבורי טוב לרע? אמר פתאום.
מה?
בטוב אנשים בוחרים איפה לשבת, לא כי לא נשאר, אלא כי כאן טוב. הצל, הנוף. אם בחר המקום נכון.
מזמן חשבת כך?
מאז הלימודים. המרצה אמר: ‘אדריכלות זה לא בניינים זה איך אדם מרגיש לידם.’ לא שכחתי.
היו ביניהם שיחות קטנות, חמות. רות סיפרה איך התחילה באיור, דמויות אהובות, אפילו שועל שמצאה לו מקום בספר ובפוסטר שאיבדה במעבר דירה. אדם הקשיב, חייך לפעמים חיוך טוב, לא סתם.
גם לי היה פרויקט קטן כזה בית בכפר. כלום בגודל, אבל מדויק. אני זוכר אותו יותר מהגדולים.
למה?
אין לי מושג. לפעמים קטן מדויק מהגדול.
פעם נכנסו לבית קפה, להתחמם. לקחו שתי כוסות שוקו חם. אדם אמר:
את לא נראית לי שתשמחי לשטוף כלים.
אני באמת לא שמחה.
למה נשארת בזה?
כי אין יציבות. באיור היום יש, מחר אין. אני סחבתי חובות.
יש חובות עוד?
עוד טיפה, סגרתי כמעט הכול.
הנהן.
תדעי לך יצאת מ”האימפריה”?
כן, חופשה עד גמר הפרויקט.
ואז?
רות הביטה בכוס.
נראה. אולי אמצא משהו. עכשיו, לפחות, אתה יודע שאני טובה בציור.
הוא שוב הביט החוצה. לא אמר הכל. רות הרגישה זאת ולא שאלה.
העבודה התקדמה. הציורים התרבו. רות נכנסה לריתמוס פארק בבוקר, עבודה בצהריים, ערב לבדיקה. ציירה אנשים מגוונים זוגות, זקנה מאכילה יונים, נערים על אופניים, בעלי כלבים, אישה עם עגלה. אדם הצביע לפעמים:
האישה הזו אולי קרוב יותר למזרקה, שם יהיה ספסל מול נוף.
בסדר.
כאן תציירי ערב מנורת רחוב. צריך אור חם, חשוב.
תראה איזה סוג מנורה.
הוא הצביע. היא הסכימה. לפעמים התווכחו:
אדם, השביל הזה ארוך מדי ונוקשה. כאילו לא רואים דבר חדש. אולי צריך עיקול?
הוא הביט בתכנית.
אין דרך טכנית, תשתיות עוברות ישר.
לפחות עצים קצת עקום, לא בשורה.
זה לרנה.
רנה אמרה אפשרי. זזו יום שלם מהעצים עד שהשביל בציור של רות הפך נושם, מלא אור וצל, והרמז שצפוי עוד משהו בהמשך.
הנה, הראתה לאדם.
הביט ממושכות.
צדקת, אמר.
במשרד קיבלו אותה בשקט. גל, הבחור עם האוזניות, הציץ ושאל:
את תמיד ידנית? לא טאבלט?
יודעת גם בטאבלט, אבל הנייר עושה אחרת היד חושבת.
הוא הנהן.
זיו, הדגם-אמן, הביא לה תה, הניח ליד שולחנה בלי מילה. זו היתה מחמאה.
היו גם קשים. שלושה ציורים לא הצליחו גינת משחקים נראתה מתה, לא שמחה. רות מחקה, התחילה מחדש, עד שנמאס. ואז ירדה בבוקר שבת לספסל משחקים בבניין ממול. שעה ישבה ילדים רצו, בכו, צעקו. אמהות דיברו, אך עיניהן תמיד בשטח. אחד מהקטנים, בן חמש, בנה בטון וברצינות חומה בחול.
רות ציירה אותו. ועוד ילד תלוי במהופך, אחר כך שתי בנות, אחר כך אמא שתופסת את בנה ומניפה אותו ביחד שניהם צחקו.
שלושה ציורים בשל יומיים.
הראתה לאדם. הביט זמן רב.
מאיפה כל הילדים האלה?
מהשכונה ממול.
רואים שהם אמיתיים.
הם אמיתיים.
נשאר שבוע אחרון. כמעט כל הדפים מוכנים. הצוות עמל על מצגת. אדם עבד מאוחר, רות ראתה את האור בחלון המשרד בחצי עשר.
פעם נשארו לבד. אדם סיים תיקון תכנית, רות את הדף האחרון. בחדר שקט: חריקת עיפרון ונפיחות נשימה.
גליה ראתה את הפרויקט? שאלה רות פתאום.
הוא לא ענה מיד.
ראתה רק תפיסה ראשונית, כאשר כבר היה לה את הגידול. שמחה איתי, אמרה ‘יהיה פארק טוב, אני אבוא לטייל.’ אבל… לא הספיקה.
בגלל זה היית מדוכדך? יושב לבד במסעדה, לא אוכל?
הכל יודעת?
רותי, המלצרית, סיפרה. ריחמה עליך.
הוא חייך עקום.
לא שמתי לב.
בדידות נראית. לאנשים בודדים נדמה שלא, אך רואים.
הוא שתק.
גם את לבד?
הייתי. עכשיו לא בטוחה. כי יש עבודה שאני אוהבת. זה הרבה.
כן, אמר אט-אט. הרבה.
היה שקט יפה שם.
כשגליה הלכה, אמר לא ידעתי בשביל מה להתקיים. פרויקטים, משרד, עבודה: תמיד שנינו היינו עסוקים, דיברנו ‘אחרי זה נטייל, נחיה’… אחרי זה לא היה.
מכירה. אצל אמא.
גם את איבדת?
בשנה שעברה.
הנהן. לא הוסיף רק מבט של מבין.
באותו ערב עזבו יחד. היה חושך קריר. רות רכסה מעיל.
ברגל?
יש לי אוטובוס בורלא רחוק.
אלווה אותך.
הלכו יחד בשתיקה. באמצע הדרך אמר:
רות.
כן?
לאחר הגשה, בלי קשר לתוצאה, ארצה להציע לך מקום קבוע. לא רק פרויקט משרדנו מתקדם, תמיד צריך עין כמו שלך אמנית שרואה בני אדם. זו הצעה רצינית.
רות נעצרה.
לא מתוך הכרת תודה?
תודה הייתי מביא פרחים. זו תועלת.
היא צחקה בשקט, באמת.
אחשוב.
אל תגזי.
הגיע אוטובוס. היא עלתה. הוא עמד, מביט אחריה.
יום ההגשה חמישי.
בבוקר אווירה דרוכה. רנה בדקה חישובים, סיון ערכה הדמיות. זיו הביא דגם מוקטן. אדם לחוץ, לא מדבר.
רות ישבה ובחנה שוב את הדפים. עשרים ושתיים הדמיות. שדרה בבוקר, מזרקה בצהרים, גינה לילדים, ערב עם מנורות, ילד על ספסל, זוג מאוהב, זקנה עם יונים, גשם תחת סככה, רוכבי אופניים.
את מתרגשת? שאל אדם בשקט כשעבר לידה.
קצת.
אל דאגה. הציורים טובים.
עלי או על הוועדה?
על הציורים.
חייכה מעט.
הוועדה העירונית ישבה בבניין ישן בלב העיר, שולחן ארוך, שמונה אנשים עם פרצופים רציניים. אדם הציג תכניות, דיבר בביטחון. רנה הדגימה. סיון הפעילה את מצגת ההדמיות.
ואז אמר אדם:
נשמח להראות גם סדרת רישומים דימוי חיים, איך אנו מדמיינים את הפארק.
פרש את הציורים אחד אחד. בלי הסבר רק הניח.
שקט.
חבר ועדה מבוגר, גבות עבות, התבונן ארוכות בציור השדרה בבוקר.
זה רישום? לא צילום?
רישום. האמנית עבדה במקום.
חיים, מלמל לעצמו. רות שמעה.
אחר כך באו שאלות תקנים, עלויות, לוחות זמנים. אדם ענה. רנה עוזרת. רות שותקת לא תפקידה. בסיום, אחת הוועדה, אישה בת שישים ושרשרת פנינים, ביקשה לקבל עותק מהציור עם הזקנה היונקת יונים. רות העלתה חיוך.
פסק הפרויקט עבר. הערות קלות, אדם הסכים.
במסדרון, רנה לחצה יד לאדם, אחר כך לרות. סיון אמרה “יש!” בשקט. זיו לא הופיע, שלח סמס “אלופים”.
אדם ניגש אל רות אחרון. עמדו ליד חלון, בעיר אביבית, עצים ירוקים, כולם בלי מעילים.
זהו, אמר.
זהו, חייכה.
נלך לירקון?
עכשיו?
עכשיו. לראות את השטח אחרי הכל.
הלכו רגלית. תל אביב חיה, רועשת, אביבית. ריח פופל ואספלט חם. רות מחזיקה את המחברת כבר טבעי, בלעדיה מוזר.
הפארק קיבל את פניהם שמשית ורוחית. הירקון נצנץ. אנשים עמדו, טיילו עם כלבים. השטח שיהיה פארק עוד אדמה אפורה, שני עצים ותיקים. משהו כבר אחר אולי כי רות מכירה אותו עשרים פעמים, מכל זוית.
עמדו על הגדה. הרוח קרירה, רות רכסה מעיל.
יצא מקום טוב, אמרה.
יצא, הסכים.
שקט. אמא צעירה עם עגלה חלפה במהירות, מדברת בטלפון.
רות, אמר אדם לפתע.
כן?
לא הביטה ראה את הנחל.
הרבה זמן הייתי מוקף אנשים, פרויקטים והייתי רק ריקני. מבינה?
כן.
השבועות האלו שוב נהיה לי מעניין. לא לעבוד. פשוט… להיות.
רות הביטה במים. הירקון זרם לאט, אדיש למעשה אדם.
אמרת שגליה לא אהבה ירקון. איטי מדי.
נכון.
ואני אהבתי איטי מאז הילדות.
הוא פנה אליה. הביטה בו. מבטו רציני וישר.
טוב שיצאת מהמטבח, אמר.
גם אני שמחה, אף שכשיצאתי רק דאגתי שאתה לא תנחנק.
בגלל זה.
היא חשבה שלא הבינה ואז כן. על אותו ערב, וגם בכלל.
אדם, אמרה בזהירות.
כן?
אני חלשה בשיחות כאלה.
גם אני.
אז זה בסדר.
הוא צחק. לראשונה מאז הכירה, צחוק חם ואמיתי.
רות, אמר בתום הצחוק.
מה?
אוכל להזמין אותך לארוחת ערב? לא “אימפריה”, מקום פשוט.
ל”אימפריה” אוכל מצוין.
כן, אבל נבוך קצת עם המנהלת מאז.
היא דמיינה את פניה של מירי שרף, ואמרה:
הגיוני.
אז את מסכימה?
רות פתחה מחברת, דפדפה לעמוד נקי. הביטה בנחל, בעצים, באנשים. התחילה לתעד שרטוט. הוא עמד לידה.
מסכימה, אמרה, לא מפסיקה לצייר.
הוא לא הוסיף. רק עמד קרוב.
