איך מתחילים הכול מהתחלה
לאן את הולכת, ככה מתוקתקת כאילו לזמר במסיבת יום העצמאות? שאלה מרים, מנסה לא לגלגל עיניים. היא זרקה מבט מהיר על השעון המעוצב שבכניסה: כמעט שמונה בערב. את בכלל יודעת מה השעה?
רות התנשפה קלות וצחקה חיוך קטן בלי להפסיק להסתכל במראה. ביד זריזה תקעה מאחורי האוזן קווצת שיער סוררת, ואז רק פנתה באיטיות לאמא שלה. היא ידעה שהולך להיות דיבור לא סימפטי אבל כבר מזמן היא למדה להתעלם.
אמא, תקשיבי, כבר עבר לי גיל שש עשרה, אמרה בשלווה עם חיוך קטן. אני כבר לא ילדה, ולא חייבת לדווח לאף אחד בטח שלא לך.
הפנים של מרים התכווצו מיד. הגבות התרוממו, והפה התהדק לקו דק. מה היא חושבת לעצמה הילדה הזאת? מאיפה היא מביאה את החוצפה הזו?
אבל את גרה בבית שלי! הגיעה התגובה הצלולה, עם כל הדרמטיות והעלבון. הבת שלה מתווכחת איתה, ועוד מולה ככה לא עושים! ובכלל עם מי את חושבת ישאר הבן שלך הפעלולן? אם את חושבת שאני אשב איתו, אשבור איתו את הראש ואשתגע איתו על שיעורים, אז את חיה בסרט.
כל כולה שידרה כמה המצב הזה לא בא לה טוב. פתאום הילדה החליטה שיש לה מה להגיד ומה, את לא זו שבאת לכאן לפני שנתיים אחרי הגירושים, מתה מפחד ובקשת עזרה כמו ילדה קטנה?
אני רוצה לראות קצת טלוויזיה כמו בן אדם, לשתות תה בשקט לא לרוץ אחריו, לא להתחנן שישב על שיעורים, לא לכבס את כל הקיטורים שלו! את בכלל יודעת מה זה מתיש? כל פעם אותה הצגה! פעם לא בא לו לאכול, פעם משעמם לו, ופעם הוא פוסל את שיעורי הבית כאילו מדובר בפשע נגד האנושות. ואני זו שצריכה לתקן אחרי כולכם!
די, נגמר! חתכה רות פתאום בפנים חמורות. השלווה והלגלוג נעלמו, ובמקום זה ניצתה בה עקשנות. עמיחי ישן אצל תמר. ולגבי לשמור עליו את תהיי האחרונה בעולם שאפנה אליה. אני לא רוצה שהילד שלי יקבל ממך דוגמה. ילדים סופגים הכול אפילו את.
מרים נתקעה לשנייה. ואז באה הופעת יחיד: יד אחת ללב, ראש שמוט, מבט פגוע קשה, כאילו היא כרגע שומעת אשמת שווא בכנסת. הפרצוף שלה היה כל כך מגוחך שאם כל הספין הזה לא היה עצוב, רות הייתה צוחקת.
ככה את מדברת?! תפסה מרים את הטון הכי דרמטי שיכלה להכיל, כאילו רות עשתה פיגוע בשבת. אני בכלל נתתי לך פה בית, אחרי כל הצרות שלך! פתחתי דלת, נתתי חדר הכול! וזו התודה שלך?
פה היא עצרה שניה, מחכה לרגע של רוך, אולי איזה ייסורי מצפון קלים אצל הילדה. אבל רות הרי כבר קראה את כל הספר הזה ולא התכוונה ללכת שולל שוב.
את שכחת שרבע מהדירה הזאת שלי? קטעו אותה המילים של רות, לא נותנות לה אפילו לרגע להשחיל עוד האשמות. את לא בעלת הבית היחידה פה, יש לי זכות לגור פה מתי שבא לי. אני אפילו לא צריכה לבקש רשות.
רות נהנתה מהמבט המזועזע של האמא שקיבלה פרצוף של “לא האמנתי שתעשי לי את זה”. מה, חשבת שמי שכרע ברך לפני שנתיים תמיד תהייה הילדה הקטנה שלך?
וגם, אין לך שום זכות להפריע לי לחיות פה או ליהנות מהמקום, המשיכה רות, והפעם נדנדה קלות בראש, כמעט כמו מנצחת. בכעס התחילה לפתוח בתנופה את התיק, הידיים רועדות, אך עדיין אוספת את עצמה.
ובכל מקרה אנחנו לא תקועים פה להרבה זמן, היא נעצה מבט ישיר. עוד שבועיים, אולי חודש זהו. אחרי זה תשכחי בכלל שהיינו פה.
מרים צחקה צחוק קריר ומתגרה, מרטיטה את כל המבואה. רות נרתעה קלות מהגל הזה. מרים סגרה ידיים על החזה והביטה בביתה במבט מרושע שבקושי הסתיר את הסיפוק.
ולאן תלכי? גררה מרים כל מילה, כאילו אין ספק מה תהיה התשובה. אין לך כלום. במשכנתא לא יאשרו לך אין לך אפילו שקל למקדמה.
פה היא עשתה פסק זמן, כאילו נותנת לרות להפנים כמה ממש גרוע המצב, ואז המשיכה להנחית:
הבעל שלך היה מספיק פיקח להכין מראש דאג שדירתכם תרשם על שם אמא שלו. לא נשאר לך כלום מהגירושים. יצאת הכי נאיבית שקיים ממש בושות.
רות הרגישה הכול מתכווץ מבפנים, אבל היא נרגעה, החליטה שלא תראה חולשה. היד על הידית של התיק נצבעה לבן מרוב לחץ. נשמה עמוק, ורק אז ענתה בקור רוח:
זה לא עניינך, ענתה כמעט בגניחה כדי לא לצאת גסה. ניצוץ מריר עבר לה בעיניים, והיא מיד השיבה את הביטחון המדומה לפנים. ואני גם לא הילדה הטיפשה שלך יותר. ביי. וד”ש ה”סבתא לדוגמה” הזאת, עמיחי כבר עזב מזמן עם תמר.
אין דיבורים, אין משפטי סיום. רות הסתובבה על עקבים וצעדה מהר החוצה. העקבים תיקתקו בכל הדירה, חוזרים כהד מהדהד למבוא המבולגן. היא כמעט רצה באמצע הלילה אל מחוץ לבית הזה שבקושי אפשר לקרוא לו בית אולי במקרה חירום, אבל לא לחיות ביום יום.
בחוץ היה קריר, אבל רות בקושי הרגישה משהו. כל כך זעמה שבקושי ראתה לאן היא הולכת. ידיה קפוצות לאגרופים, הראש רותח רק לברוח מהבית, מהמילים, מהאישה הזאת שמרשה לעצמה להיקרא “אמא”. העננים ירדו עליה אפילו יום אביבי נראה היה לה כמו נובמבר שחור.
“למה נפלה לי אמא כזאת?” שאלה את עצמה שוב ושוב, יודעת שיש שיגידו עליה “כפויה טובה”, “ילדה רעה”. אבל היה לה ברור: עדיף לפעמים שלא תהיה אמא בכלל מאשר לקבל רעל בתחפושת של דאגה משפחתית.
מי שלא הכיר את מרים אף היה בטוח שמדובר במלאך. תמיד חייכה לשכנים, נתנה עצה, עזרות אם להגיש טופס או להשיג משהו חיוני. כל רחוב דיזנגוף ידע: מרים עוזרת, מרים מקשיבה. אבל מבפנים? שם יש רק אישה נוקשה שצריכה שהכול יילך לפי התסריט שלה.
רות חיה כל הילדות לפי הפקודות של אמא: איזה בגדים, לאילו חוגים (אוי ואבוי אם תחמיץ שיעור!), עם מי מותר להיות חברה. חברות “משפחות טובות” חובה. ילדה של חד הורית? מסוכן להתקרב זה “לא מראה טוב”. וחבר שובב מהשכונה מחוץ לתחום.
מרים תמיד נתנה ציונים על החברים: “היא לא בשבילך”, “הוא בעייתי”. ומנגד אם מישהי בת של פקידה בעירייה מלא תמיכה “פה כדאי להשקיע, קשרים חשובים”.
גם בבחירת מקצוע, לא טרחה לשאול את רות מה מעניין אותה הכל כבר היה חתום: “את לומדת סיעוד באוניברסיטת תל אביב וזהו”. רות בכלל פחדה מדם וגוועה רק מלראות מחט, אבל מבחינת מרים סתם פינוק.
רות ניסתה להסביר, התחננה, אבל לחינם. כל התנגדות סימן לחולשה. אז מה עושה ילדה חסרת מוצא? מתחתנת מהר, כדי לברוח מהאמא-השוטר. רק חגגה 18, קיבלה הצעת נישואין מידיד בשם גיא אפילו לא הספיקה להתלבט. כל העיקר היה רק לברוח ל”אצל מישהו אחר”. הרגישה שלחיים שלה אין מקום לשום רצון פרטי.
הנישואין לרות וגיא, לא במפתיע, לא שרדו. בהתחלה נראה כאילו עולים על דרך חדשה: עצמאות, חלומות, תוכניות אפילו שטיפת הכלים נהייתה חגיגה. אבל כעבור שנה התחילו ריבים כלים בכיור, מי קונה חלב, מי מפנק את עצמו במעדן של שטראוס מהשוק. כשהגיעו לילד עמיחי היה ממש פיצוץ: עייפות, חוסר שינה, בכי, והכול רק התחמם.
גיא, פתאום, הפך להיות ערבב-שטויות מקצועי: איחור מהעבודה, מריח כמו לילה ברוטשילד, מתעצבן ולא רוצה לענות לשאלות. ואם מנסים לדבר “תרדי ממני, הכול סבבה, זו סתם עייפות”.
ואז, כאילו אין גבול למדמנה, רות גילתה שגיא בכלל לא נאמן ועד כדי כך שלא הסתיר. יום אחד הגיע ביתה מאוחר מתמיד ורק זרק “פגשתי מישהי, לא משהו רציני, אבל את לא כלואה פה. אם את רוצה תסתדרי לבד”.
רות עמדה שם בלילה, מחזיקה את עמיחי עם פיג’מה בידיים, ולא אמרה מילה בלעה הכול והלכה להשכיב את הילד.
לא היה לה לאן. אבא? מזמן לא בתמונה. ולחברות לא היה זמן או מקום לילדה קטנה. נשארה רק מעון של אמא לעשות טובה למישהי ולהיות תלויה בה והנה את שם, ממשיכה לספוג.
בגלל הבלגן הפסיקה את הלימודים, כביכול זמנית, אבל מהר מאוד התייאשה. הכול הלך רק כדי לשרוד ולסגור מינוס בסוף החודש.
עברו כמה שנים. עמיחי כבר חזר לגן, רות סוף-סוף לקחה את עצמה בידיים. התחילה לימודי הנהלת חשבונות במכללה בבני ברק לא שתכננה, אבל זו הייתה הדרך היחידה להרוויח. כל ערב, אחרי משמרת, עוד קורס בזום פלוס תה ירוק של לילה. אבל כשקיבלה ציונים טובים הרגישה איך התקווה חוזרת.
ועכשיו, חמש שנים אחרי, רות סוף-סוף מרגישה יציבות: עבודה, תעודה, עמיחי כבר בכיתה ג’, וכל שנותר זה סידור מגורים. לשכור דירה? בעיר הזאת, אפילו שכונת התקווה יותר זולה מפרדס כץ, כל משכורת על שכירות זה לא בא בחשבון. ואז נזכרה יש לה רבע דירה בדירת הילדות של עצמה.
אז אספה את עצמה, בלעה את כל הכאב, הרימה טלפון לאמא
*********************
את עוד תצאי משוגעת שם, הזהירה תמר, חברה טובה ותיקה, תוך שהיא תולשת שאריות קפה מהכוס. וחוץ מזה, עמיחי הוא לא בדיוק ילד שקט אמא שלך תסבול וגם תתנקם לא היה זמן טוב כזה.
רות שתקה, נשענת על אדן חלון, בחוץ כבר רמזים ראשונים לגשם. זה רק לכמה חודשים, גנחה בעייפות, אבל עם החלטה. אין ברירה. אחרי שנעבור, הקשר יעבור לוואטסאפ וגם זה רק אם היא תכתוב ראשונה.
תמר בחנה אותה היטב. משהו בנחישות של רות העיר את החשד: איך היא נשמעת שלמה פתאום? ומה אחר כך? תהתה, את נשמעת כאילו את בתכנית ברזל של צה”ל.
רות חייכה חיוך קטן, אני יותר חכמה ממה שאמא חושבת. בשביל עמיחי אני מוכנה להרבה. ובואי נאמר ש יש פה מישהו ששם עליי עין.
תמר מיד נדלקה, אבל יד עצרה אותה. אל תשאלי עוד מוקדם לדבר. את יודעת, עין הרע
טוב תמר הנהנה, שותקת בניגוד לאופיה. רק שימי לב, וואלה מגיעה לך שלווה.
רות הנהנה בעיניים נדלק שוב מבט של אחת שלא תוותר בקלות:
כן, הפעם אני לא מוותרת, ויש פה סיכוי, אולי לעתיד אחר סוף-סוף לי ולעמיחי. הפעם לא לברוח לבנות משהו אמיתי.
היא השפילה מבט, ואז העזה להישיר:
והוא באמת בחור טוב. עם בן משלו בעצם, כך התחלנו לדבר הילדים שלנו שיחקו באותה גינה.
היא נזכרה איך הוא הושיט יד, עזר, צחק, ליווה בלי שמץ ביקורת או הרצאות.
מה שטוב איתו שהוא לא בא להשתלט, לא לסדר לי את החיים מחדש, לא למרוח אותי בציפיות. להפך, כל הזמן אומר לי תעשי מה שטוב לך.
תמר האזינה, עיניה בודקות לדעת אם זו רק תקווה עיוורת. רות הבחינה בזה וחייכה חיוך של אמת:
כן, הוא בן אדם ואם יש דרך לשנות הכול הפעם לא אתן לזה לברוח.
תמר חייכה: אצלי הבית תמיד פתוח, אם תצטרכו.
רות הרגישה איך נהיה לה חם סוף-סוף תחושה של בית, של אהבה, של עתיד.
*********************
ואז, לגמרי כמו קסם, מה שרות ניבאה לאמא קרה. אחרי כמה שבועות, שמואל (הבחור מהגינה) הציע לה נישואין. רות לא חיכתה שנייה: ארזה תיק, זרקה כמה בגדים, עמיחי קפץ משמחה ושניהם יצאו מהבית של מרים, התחלה חדשה באמת.
עמיחי בכלל חגג סוף סוף בלי הערות, פקודות, מניפולציות של סבתא. לא עוד מלחמות על החדר, טלפונים לחברים “למה הוא לא לומד?”, אלא בית חם. ילד יכול להיות פשוט ילד.
מרים נכנסה לדיסטורשן: דרשה לפגוש את שמואל, קבעה “אם לא אאשר אין חתונה”. רות לא התקפלה: זה החיים שלי, אנחנו לא מגיעים לאודישן אצלך.
העלבון יצא החוצה לשכונה: כל הרחוב שמע איזה מחדל קרה לה עם הילדה המדהימה שלה. השכנים שנדהמו חזרו אחר כך להשקות בעציצים ולספר: “מי היה מאמין, מרים תמיד נראתה כזאת נחמדה”
אחרי כמה ימים ניסיון לגשר: שיחות עם שכנות, להסביר “זה כי אני דואגת, לא התכוונתי”. אבל לכל מי ששם לב, לא היה ספק: המסכה ירדה.
ובינתיים רות? סוף סוף, באמת באמת מאושרת. הנישואין עם שמואל רגועים, עוטפים, שמחים. פתאום יש לה זמן לחייך, לגמור את התואר, למצוא עבודה חדשה עם אופק, לשמור קצת בצד לא רק בשביל הביטחון, אלא לתחושת החופש.
בערבים, כשהיכתה על הספה עם עמיחי ושמואל, חשבה לעצמה “יש לי חיים, כאלה שאני בחרתי”. זה אולי לא מושלם, לפעמים עדיין יש דאגות, אבל סוף סוף מספיק להרגיש: אני יכולה, ואני שייכת.
כי עכשיו, בפעם הראשונה, הבחירה הייתה שלה.
