ערכי שולחן
נעה’לה, נתראה בעוד שלושה ימים! ואל תשכחי להכין את פשטידת הבשר המפורסמת שלך. היא פשוט אליפות… צהלה בטלפון חמותה, דליה אביגד.
אבל לנעה ממש לא היה מצב רוח. היא סיימה את השיחה ונשפה עמוקות, נזרקת אל הכיסא. בעוד ימים ספורים מגיעה פסח, וכל המשפחה מצד בעלה גיא עומדת להתכנס אצלהם בדירה.
יש לכם דירה כל כך מרווחת, לכולם יהיה מקום. פעם היינו נדחסים אצלנו בחדרונים, פה כיף לכולם! ככה משפחה גדולה באמת יכולה להיפגש כמו שצריך פסקה דליה לפני שנתיים.
עכשיו נעה החלה לשנוא את הדירה הענקית הזו, שעדיין עליה לשלם עליה משכנתא עוד שנים רבות. ורק בגלל הדירה, כל החמולה של בני הדודים והשכנים הגיעה אל ביתה, משאירה בלגן ולילות ללא שינה.
גיא נכנס למטבח, נשק לה על הראש.
אז הכל סגור עם אמא? בירר.
כן, שוב חוגגים אצלנו… גיא, אולי בכל זאת תדבר איתה? ביקשה בתחנונים.
גיא קימט את מצחו.
נעה, כבר דיברנו על זה. אמא מתה עליך, וגם על הבישולים שלך! איך אני אגיד לה לא לבוא? ובכלל, אמא כבר בפנסיה, אי אפשר לצפות שהיא תבשל לכולם. היא גידלה ארבעה ילדים, מגיע לה לנוח.
בכל פעם נעה נכנעה לשכנועיו. אך לעצמה חשבה: “ומי דואג לי? למה דווקא אני חייבת לשרת את כולם בחג?”
אבל להתלונן לא היה מועיל. היא לא רצתה להרוס את שלום הבית. לכן למחרת הלכה לקניות. ערב החג בישלה מבוקר ועד לילה.
כשהלילה ירד, עוד עמדה במטבח, שמה מאפה בתנור. גם כל הילדים של דליה היו אמורים להגיע, עם המשפחות יותר מעשרה אנשים!
למה רק אני מתרוצצת? אף אחת מהגיסות לא יכולה לבוא לעזור? מה, גם הן בפנסיה? התריסה בפני גיא.
הוא הביט בה מופתע.
את יודעת, אף אחד מאיתנו לא ממש יודע לבשל… והבנות עסוקות זו עם הילדים, ההיא בעבודה. לא נעים לי להיקרא אליהן פתאום, זה לא כבוד.
אז אותי אפשר? גם אני עובדת, אמנם מהבית, אבל מתעייפת כמו כולם…
תירגעי, חיבק אותה הכל יהיה טוב. כולם ייהנו ויחמיאו לך. תראי איך תרגישי אחרי זה.
נעה שוב התבטלה בפני כולם. בלילה התקשתה להירדם, העייפות פרקה אותה אך המחשבות לא עזבו.
“למי אני צריכה את המחמאות האלה? גם אני רוצה לבוא, להניח רגליים על ספה, לא לבזבז זמן, כסף וכוחות”.
בבוקר, כשהצליחה סוף סוף להירדם עמוק, צילצל הטלפון. דליה התקשרה לברך את הבכור, ומיד הודיעה:
בעוד שעה כולנו אצלך. הודעתי לכולם כבר אתמול, אז תתחילי לארגן שולחן הקול שלה נשמע שמח ורענן.
נעה לא הצליחה לקום מהמיטה. פשוט לא נשארו לה כוחות. היא כבר דימיינה את עצמה שוב רצה למטבח, מסדרת, מגישה, מפנה.
לא רוצה גנחה לתוך הכרית.
נעה, למה את עוד שוכבת? אמא תגיע עוד מעט, וגם כל האורחים. גיא עמד בדלת ונראה לא מרוצה.
כבר קמה ענתה בחוסר חשק, קמה ולחשה לעצמה, “את תצליחי, את חזקה”. וגררה את עצמה למקלחת.
היא ניסתה לעודד את עצמה, ולבסוף הספיקה להכין הכל בזמן.
…השולחן היה מלא רעש. כולם דיברו, החליפו חוויות ותוכניות, סיפרו סיפורים. ליד נעה התיישבה דליה, שלא הפסיקה להחמיא:
איך נועה שלנו מבשלת! הכל טעים, ילדה שלי. אני עצמי בחיים לא הייתי מצליחה ככה חייכה, לחצה את ידה והביטה בה בעיניים אוהבות.
נעה חשבה לברוח מהמחמאות ומהרעש, מצאה מקלט במרפסת, כשהשיחה נגמרה שוב בשאלה על הילדים היא וגיא סיכמו לדחות קצת, קודם להתייצב, אבל בני המשפחה לא הבינו למה.
נעה’לה! קראה דליה הגיע הזמן להוציא קינוח! איפה נעלמת?
דליה נכנסה אחריה.
את מעשנת? שאלה מופתעת.
מה פתאום! התקוממה מיד יצאתי רק לנשום קצת אוויר, חם בפנים.
נכון, כל הילדים בפנים, אי אפשר לפתוח חלון. רק אל תתחילי עם השטויות האלה, את עוד צריכה להביא לי נכדים! צחקה, מנופפת אצבע.
נעה חייכה מאולצת. דליה לא שמה לב, ואמרה: בואי, צריך להוציא את הכלים ולארגן קינוח.
כשחזרו, דליה מיד התיישבה, ונעה נשארה לבד עם כל הכלים המלוכלכים. אספה הכול, פינתה, הגישה את העוגה והביאה סכו”ם חדש ושוב הכול לבד.
העוגה שלך מהטובות שטעמתי! שיבחה שוב דליה.
נעה ברחה למטבח ושטפה כלים. חבל שהפעם לא הספיקה לקנות מדיח, כל פעם דוחים.
כעבור שעתיים, האורחים התפזרו.
גיא’לה, תקפיץ אותי הביתה? ביקשה דליה.
ברור, רק אקח מפתחות ענה. ברגע שנעה נשארה לבד, קרסה על הספה מול הסלון ההפוך. הבית היה הפוך כלאחר סערה. כל מה שניקתה, נעלם.
כדאי שאסיים הכל היום, שאחר כך לא אכעס על עצמי, אמרה לעצמה.
נעה נאנחה, קמה וניגשה לסדר: אספה את הכלים, שלחה מפות ומגבות לכביסה. ניקתה, שטפה רצפה ועברה עם שואב אבק.
מגיע לי משהו טוב על כל העבודה הזו…
מלאה באבק, מילאה לה אמבטיה חמה עם סבון ריחני והדליקה מוסיקה ברקע. זו הייתה ההפוגה הראשונה שלה. היא בדקה את הטלפון וראתה הודעה מגיא:
“אמא אמרה שאשאר לישון. אשוב מחר”.
ידעתי, חייכה בעצב. כמו תמיד.
הוא היה בטוח שהיא תסדר הכל לבד ועדיף לו שאמא תטפל בו. לא טרח לחזור לעזור.
בדיוק כמו שמתייחסים אלי, אתחיל להתנהג גם, די נמאס החלטה התגבשה אצלה.
החודש התגלגל במהירות. לקראת חג נוסף, דליה התקשרה שוב:
נעה’לה, תכיני שולחן! באים שישי לחגוג לאלון, האח הצעיר של גיא.
ברור, שולחן יש. רק שאת הבישול כבר מישהו אחר יצטרך לקחת. אני בעומס בעבודה, מזמנים אותי למשרד. אפילו לא בטוח שאוכל להיות, אנחה מדומה עלתה בקולה. אולי בכלל לא אספיק להגיע…
מה? איך זה…?
מה לעשות, עבודה.
טוב, נמצא כבר פתרון… גיששה דליה באכזבה.
להתראות קטעה נעה את השיחה וחייכה לעצמה.
את הערב בילתה אצל חברה. בבוקר אחר כך, דרשה מגיא שינקה אחרי האירוח, הרי זה היה חג לאחיו לא לה.
כשדיברו על יום הולדת 70 לדליה, לקחה חופש ונסעה להורים בעפולה. את המתנה נתנה מראש עם הסבר:
אז איפה נחגוג?
גיא יפתח לכם את הדירה, אני לא אהיה פה.
ומה עם הבישול?
תזמינו משהו, או שאחת מהכלות תבשל. אתם תסתדרו!
החגים הבאים היו פשוטים. ארוחת חג כללה נקניקים ועוגה קנויה. נעה הקפידה לומר:
לא היה לי זמן לבשל, העבודה סוגרת עלי. אפשר להזמין משהו.
אבל אף אחד לא רצה להוציא שקלים מהכיס. ובראש השנה כולם קלטו שאצל נעה אין יותר מי שידאג להם, והלהט לחגוג ביחד דעך.
את השנה החדשה חגגו נעה וגיא לבד, וזה היה כל מה שנעה קיוותה לו. היא הרימה כוס שמפניה עם חיוך בלב, וחשבה לעצמה שבעצם החיים שלה בידיה, והיא זו שתחגוג את הניצחון הקטן הזה כמו שראוי.
ולמדה: מי שמכבד את עצמו, זוכה שגם אחרים יכבדו אותו.
