בגיל 51 עברתי לגור עם איתן, אלמן בן 55. הכל היה מושלם, עד שיום אחד הנכד שלי חלה.
איתן הופיע בחיי במרץ. זה היה בדיוק בשלב המעבר המעצבן הזה בין חורף לאביב: שלוליות, אבק והרגשה אפורה מסביב. עמדתי בתור בקופה של “שופרסל”, מחפשת כמו משוגעת את כרטיס המועדון שלי. אנשים אחריי בתור כבר התחילו לגלות חוסר סבלנות, חליפו רגליים, מישהי שלחה מבט עצבני לשעון.
הוא עמד שני בתור ופתאום אמר בשקט:
אל תדאגי, הכל בסדר.
אמר את זה נינוח, בלי שמץ של עצבנות או התחכמות שרגילים לשמוע במצבים כאלה.
הסתובבתי אחורה. גבר בן חמישים ומשהו, מעיל כהה, פנים רגילות לגמרי, אבל החיוך אמיתי וחם.
דיברנו ביציאה מהסופר. הסתבר שאנחנו כמעט שכנים, גרים בניינים ליד. מסתבר שהוא אלמן כבר שלוש שנים. אני גרושה שמונה.
אחרי שבוע הוא הזמין אותי לתערוכה.
סיפרתי על זה לחברה שלי יעל, והדבר הראשון ששאלה היה:
יש לו דירה?
יעל מאוד ריאלית, היא מעידה על עצמה ככה.
באמת הייתה לו דירה, וגם רכב, וגם עבודה משהו בבנייה, האמת שלא נכנסתי לעומק. לי זה לא היה חשוב אז. מה שהיה שונה, זה שהוא באמת הקשיב לי. לא רק עשה עצמו.
הוא זכר כל דבר קטן.
פעם אחת אמרתי כבדרך אגב שאני אוהבת עוגת דובדבנים ולא תפוחים. וגם הסברתי למה תפוחים זה סתם משעמם, ודובדבנים נותן חיים. אמרתי את זה ממש על הדרך.
למחרת איתן הופיע עם עוגת דובדבנים מהמאפייה ברחוב ויצמן בדיוק זו שציינתי פעם בשיחה.
זה מה שכבש אותי. כי ליחס כזה קשה להישאר אדישים.
במאי הוא הציע שנעבור לגור יחד.
היינו נפגשים רק חודשיים. לא בטוחה שידעתי לזהות אפילו את הריח שלו.
נועה, אנחנו כבר לא בני עשרים, הוא אמר ברוגע. אולי אין טעם לחכות.
ההיגיון עבד. הנהנתי.
אחר כך בדרך הביתה חשבתי: רגע, זה מהיר מדי. חודשיים זה בקושי משהו.
ובכל זאת התקשרתי אליו בערב ואמרתי: יאללה, בוא ננסה.
אז הוא עבר אליי. אצלו גר קרוב משפחה, היה לא נעים לבקש שיפנה “רק עכשיו התמקם”. לא התווכחתי. יש לי דירה עם שלושה חדרים, מספיק מקום.
שבועיים ראשונים היו כמעט סרט. בימי ראשון איתן היה מבשל בתשומת לב ואיפוק, מבשל שעות בלי עצבים. לא ראיתי גבר כזה אף פעם.
המרק עוף שלו היה אפילו יותר טעים משלי, מודה.
ואז התחילו להופיע בעיות קטנות.
קודם כל התקשר הבן שלו, גיל. עשר בלילה בערך. איתן הלך למטבח, דבר חצי שעה. חזר מעט לחוץ וביקש “להלוות לו עד שבוע הבא” משהו קרה לרכב של גיל.
הסכום לא היה רציני, אז אפילו לא העליתי בדיון.
אחרי שבוע שוב גיל, שוב כסף, הפעם על משהו אחר.
לא ספרתי, רק שמתי לב לזה.
הבת שלי, תמר, גרה בפתח תקווה. היא באה כל חודש עם הבן שלה, יואב. יואבי בן שש, קורא לי “סבתא נועה”, ודורש שיכין לו “בלינצס עם חור”, לא סתם פנקייק רגיל.
כשבאו פעם ראשונה אחרי שאיתן עבר אליי, הוא היה בבית.
יואב מיד רץ להכיר. הוא לא מפחד מאנשים, זה מאמא שלו. טיפס לספה ליד איתן והראה לו את המשאית שלו.
איתן הסתכל עליו מוזר. לא גרוע, לא קר, פשוט כאילו זה שולחן שבטעות נמצא בסלון.
אחר כך תמר שאלה אותי בשקט במטבח:
אמא, הוא בכלל אוהב ילדים?
עניתי:
כנראה פשוט לא רגיל. גיל שלו כבר גדול.
תמר רק הנהנה. היא הילדה הכי מנומסת שיש.
המהפך קרה ביולי.
יואב הצטנן. סתם צינון, אך עם חום. תמר התקשרה מבוהלת, היא בעצמה חולה ובעלה בשליחות עבודה.
אמא, תוכלי לבוא? ביקשה.
התארגנתי בחמש עשרה דקות. היה לנו בערב תכנון מסעדה על החוף, משהו שאיתן מזמן רצה.
אמרתי לו:
תמר לא מסתדרת, יואב חולה. אני נוסעת אליהם.
הסתכל עלי, לא בכעס, יותר בתמיהה. כאילו אמרתי משהו לא הגיוני.
אין שם מישהו אחר?
לא.
יקראו רופא, יסתדרו.
כבר לבשתי מעיל, חיפשתי מפתחות.
נועה, הזמנתי מקום.
תבטל, אמרתי בשקט. או תלך לבד.
ויצאתי.
נשארתי אצל תמר שלושה ימים. יואבי השתפר בהדרגה, החום ירד, חזר לו התיאבון, עד שבסוף רץ בסלון וביקש מדבקת פלסטר על האוטו הצעצוע. בישלתי לו קומפוט פירות יבשים הוא קורא לזה “תה חום” ומת על זה.
כל הזמן הזה איתן שלח רק הודעה אחת: “מה שלומו?”
עניתי: “כבר יותר טוב.”
לא היו עוד הודעות.
חזרתי הביתה, איתן חיכה. קיבל אותי רגיל נשיקה, שאלה מה עם יואב. הכל מנומס, כאילו כלום.
בערב ישבנו לשתות תה. ואז אמר:
נועה, אני מבין שהנכד שלך חשוב. אבל גם לנו צריך להיות זמן משלנו. רק התחלנו לגור יחד.
הסתכלתי עליו וניסיתי להבין למה הוא מתכוון. מה הייתי אמורה לעשות? לא לנסוע? להשאיר את הילד החולה?
שמעתי, שתקתי.
אחר כך נזכרתי בכל מיני דברים.
כמו זה שמעולם לא הציע לבוא לעזור: “אני אגיע, אעזור”. לא לתמר, לא כשהייתי צריכה לטפל באמא שלי והיא כבר בת שמונים ושתיים אף פעם.
תמיד הלכתי לבד. הוא תמיד היה “עסוק” או “מאוד עייף”.
אבל כשגיל היה מתקשר הכל היה אחרת. פעם התקשר אחד-עשרה בלילה, איתן מיד קם, התלבש, נסע לצד השני של העיר. בלי לשאול הרבה.
אני לא מקנאה בגיל. באמת. מבינה שזה בנו.
אבל פתאום נזכרתי בשיחה הראשונה שלנו. אז בבית קפה, איתן סיפר כמה קשה נהיה אחרי שאשתו נפטרה, כמה החיים ריקים.
הוא אמר אז:
“אני רוצה להרגיש שוב שמישהו באמת לצידי.”
הקשבתי לו וחשבתי הנה, זו התשובה שחיפשתי.
אחר כך הבנתי הוא לא דיבר על הדדיות. הוא דיבר על זה שמישהו יהיה לידו. רק לידו.
הדיבור ששינה הכול קרה באוגוסט. אני העליתי אותו.
איתן, אני רוצה להבין תמר, בשבילך, היא בן אדם זר?
הסתכל עלי מופתע.
למה זרה? אישה נחמדה. מתייחס אליה בסדר.
ויואב?
ילד כמו כל ילד.
כשהוא חלה אמרת: “אין שם מישהו אחר”.
איתן נשף והניח את הספל על השולחן.
נועה, אני לא חייב זו המשפחה שלך. אין לי בעיה שיבואו. אבל, אני לא יכול להעמיד פנים שזו גם המשפחה שלי. בכל זאת, אנחנו רק ארבעה חודשים יחד.
הנהנתי בשקט.
וגיל הוא המשפחה שלך.
גיל הוא הבן שלי.
כן, ברור.
קמתי, שטפתי את הספל והנחתי על מתקן הייבוש.
איתן, נראה שמהתחלה לא הבנתי אותך נכון. רצית שמישהו יהיה לצדך. חשבתי שזה ביחד. יצא שרק עבורך.
הוא שתק.
הלכתי לחדר. הוא לא הלך אחריי.
אחרי שבועיים איתן עזב. הכל עבר בשקט, לא היה ריב בכל זאת אנחנו מבוגרים, כמו שהוא היה אומר. סידר את הדברים, לא שכח כלום, לקח אפילו את הספל עם האיילים.
לפני שיצא אמר:
את אישה טובה, נועה. פשוט אנחנו רואים את החיים שונה.
הסכמתי.
בהמשך יעל שאלה אותי:
את מצטערת?
חשבתי קצת והבהרתי:
על מה?
על זה שעברתם לגור כל כך מהר.
לא, עניתי. עדיף לגלות הכל בארבעה חודשים מאשר אחרי ארבע שנים.
יעל הנהנה. אמרתי כבר, היא אישה מעשית.
בשבוע שעבר יואבי בא אליי. ישב במטבח, אכל “בלינצס עם חור” שלי וסיפר לי סיפור ארוך על הגננת. מין סיפור עם צב, לא ממש הבנתי מה היה.
הקשבתי ופתאום חשבתי: זה באמת להיות לצד. באמת.
