כיביתי את הגז. זה היה לי חשוב מאוד, כי המרק שעמדתי לבשל כמעט גלש.
אורי, מה קרה? שאלתי אותו בשקט.
לא קרה כלום, ענה אורי בקרירות. פשוט את כבר לא גרה פה. הדירה שלי, האוטו שלי, הדירה בים שלי. ואת… את תצאי בדיוק כמו שבאת.
הוא אמר את זה בנימה רגועה ויבשה, כאילו מקריא דוח ישיבה. ארבע עשרה שנות נישואים וככה, הוא פשוט זורק אותי מהבית. כמו כלב.
אתה… רציני?
לחלוטין, ענה בקשיחות.
שקט השתרר. תוך כדי השתיקה, צבטתי את עצמי כדי לבדוק אם אני לא חולמת.
התפתחות אישית
אפשר לדעת במה פגעתי בך? שאלתי, מנסה להבין.
לא פגעת, פשוט… הכרתי מישהי אחרת. ואני מגיש בקשה לגירושין.
התיישבתי על כסא. הברכיים שלי התכופפו בלי ששלטתי בהן, כאילו הגוף הבין לפניי שכדאי לשבת עכשיו. אורי לא הביט לעברי. הוא נראה פתאום עגום ומסוגר.
אורי, פתחתי, אולי נוכל לדבר כמו בני אדם? היינו ביחד ארבע עשרה שנה…
אין על מה לדבר! קטע אותי בחדות. ותחסכי לי את התקליט השבור של ארבע עשרה שנה. מאיה, בת של יהושע ברמן. בקיצור… הכל כבר סגור.
מאיה… ככה קראו לבת של המנהל של אורי. בת עשרים ושש, נאה, חשבון אינסטגרם עם שלוש מאות אלף עוקבים… פגשתי אותה באירוע בעבודה, היא צילמה כל מנה לפני שאכלה, ותמיד הייתה מלקקת את הכפית מול מצלמה.
אז היא שמה עין על אורי. והוא? מחליט להתחתן איתה. אפילו לא מתוך אהבה אלא מאינטרס בשביל הקריירה.
ומה עם… התחלתי לשאול.
אין שום “מה עם”! רטן אורי. אין לך כלום. הכל רשום על שמי. ארבע עשרה שנה ישבת לי על הצוואר, זהו!
מחברות הגברים
זה ממש לא היה נכון. לא “ישבתי” עליו עבדתי במשרד שלו, עד שהוא ביקש שאעזוב, ניהלתי לו את הבית ואת הלוגיסטיקה.
אבל עכשיו, זה לא העניין. ההחלטה כבר התקבלה.
ומה אעשה עכשיו? המחשבות התרוצצו בראשי.
לא היה לי כמעט כלום. לא חברות שיכולות לארח אותי, גם לא כרית בטחון. אבל רגע… הייתה לי אמא.
באותו ערב התקשרתי אליה. כולם קראו לה עדנה רות, לפעמים גם אני. היא ענתה בשיחה הראשונה, כאילו חיכתה לשיחת טלפון ממני.
אמא, אפשר לבוא אלייך? שאלתי.
ברור, תבואי.
וזהו. בלי חפירות מיותרות. אמא שלי תמיד הייתה עניינית קודם עושים, אחר כך מדברים.
הכפר של אמא היה מאה ועשרים ק”מ מתל אביב. בית ישן עם מסגרת כחולה, אבל עדיין חזק.
מתחת לחלון עמד עץ תפוחים עקשן, שכל אוגוסט הפיל המון תפוחים חמוצים שאף אחד לא רצה.
אמא פגשה אותי בכניסה, כשהיא עטופה בסינר עם חמניות. היה לה ריח של בצק ועוגות. היא חיבקה אותי ומשכה אותי ישר למטבח.
יאללה, תספרי, אמרה כשהתיישבנו.
סיפרתי. הכל כמו שהיה איך הוא נכנס, נתן לי שלושה ימים להתארגן, סיפר על מאיה… אמא הקשיבה בשקט, לא הפריעה.
זאת אומרת, תצאי כמו שבאת, חזרה על המילים אחרי שסיימתי.
נכון.
ומה עם ההשכרה?
לא קלטתי מיד.
איזה השכרה?
חברת הליסינג והרכב, חייכה בעיניים, והחניון ברחוב הכרמל. הכל רשום על שמי, שכחת?
באמת שכחתי. כלומר, אף פעם לא חשבתי על זה בכלל. אורי היה עובד ציבור, ולא יכול היה להחזיק עסק על שמו, אז רשם הכל על שם החמות הכפרית שלו, שלדבריו לא תבין כלום בכסף.
אמא הוציאה קלסר מהמגירה.
אני כלכלנית, מיכל’לה, הסבירה ברצינות, ארבעים שנה הייתי במחלקת הכספים של המועצה. את חושבת שלא הבנתי מה אני חותמת?
הניחה על השולחן מסמכים חוזים, ייפוי כוח, דפי רישום. מסודר לפי תאריכים, עם סימניות.
אז ככה. מחר אני מבטלת את ייפוי הכוח, אמרה בנחרצות, ניסע לעיר ביחד, נסדר הכל.
השבוע שעבר היה כמו בענן. אמא פעלה בשיטתיות, ברוגע ובעסקים. קודם ביטלה את ייפוי הכוח, אחר כך הלכה לבנק וחסמה לאורי גישה לחשבונות.
ובפעם האחרונה, למען הסדר הטוב, התייעצה עם חבר ילדות שעובד היום כראש משרד עו”ד. עברתי לגור אצל אמא עם החפצים.
בינתיים, אורי פתח הליך גירושין. הוא חפר לי בטלפון, ניסה ללחוץ שאחתום על כמה מסמכים.
אורי, אחתום על הכל, עניתי, מבטיחה. אבל לא עכשיו.
אז מתי?
שבוע הבא.
הוא התרגז, אבל הסכים. לא היה לו זמן להתעסק בזה טרח להתארגנות לחתונה עם מאיה, קנה טבעות, סגר אולם.
אמא אמרה שיתן לו לבזבז כסף ככה יהיה יותר מצחיק.
קונים למגרש נמצאו לבד בעלי המגרש הסמוך רצו להתרחב, וזו הייתה הזדמנות בשבילם.
אמא ניהלה משא ומתן בגבורה, כאילו עסקה בזה כל חייה. ואולי באמת, במחלקת הכספים, לומדים להתמקח לא רע.
העסקה נסגרה ביום חמישי. הכסף נכנס לחשבון של אמא בשישי בבוקר.
אורי גילה על זה בשבת.
הוא הגיע בלי הודעה, נכנס לחצר, פתח את השער בקול כזה שהפחיד אפילו את התרנגולות של השכנים. אמא בדיוק אספה תפוחים לקומפוט.
מה אתן עושות?! התחיל לצעוק.
מה אני עושה, אורי? שאלה אמא ברוגע.
זה שלי! הפנים שלו התלהטו. הכל שלי! אני… אני אתבע אתכן!
על מה בדיוק? שאלה אמא והמשיכה לאסוף תפוחים.
זה הרכוש שלי!
הניירות בסדר, אורי יצחק, אמרה אמא בפשטות. תוכל לבדוק בעצמך.
אני… הוא התקדם לעברה באיום.
מה? היא הסתובבה אליו בבת אחת והביטה לו ישר בעיניים.
באמת, בפעם הראשונה בחיי, ראיתי את אמא לא כסבתא כפרית עם סינר, אלא כאישה שעבדה ארבעים שנה עם מספרים ואנשים.
אתה מאיים עליי? שאלה, והרימה את הטלפון. וזו העדה שלי, הוא שומע הכל.
הרימה את הסמארטפון מול העיניים שלו.
הכל מוקלט כאן, חמוד. הכל מההתחלה.
אורי שתק. בתור עובד מדינה, הוא ידע מה זה לומר משהו “לא זהיר”.
אתן… ליקק שפתיים. לא היה לכן זכות…
היה לי, אמא החזירה את הטלפון לכיס. הכל שלי, הכל כחוק. ואתה, אורי יצחק, תזכור לא כדאי לזלזל בי. או באף אחת.
כעבור עשר דקות נסע משם.
חודש אחר כך פיטרו את אורי. יהושע ברמן, המנהל והחם-שלא-התממש, לא נוהג להשאיר בקרבתו כאלה שמפסידים. מאיה, אומרים, התחתנה לבסוף עם איזה חבר כנסת מהדרום.
אני ואמא עדיין גרים בכפר. היום כבר יש לנו גדר חדשה, חלונות מאלומיניום ואוטו מצוין. לא מנסה להיזכר באורי. למה לי? סוף מעשה במחשבה תחילה…
מה דעתכם על מה שעשתה אמא שלי? אשמח לתגובות וללייקים.
