את סבתא הוותיקה מלווה כל המשפחה. אף אחד אפילו לא מנסה להסתיר עד כמה נמאסה עליהם נוכחותה. מדברים אליה בגלוי, בלי בושה, ושמחים שסוף סוף הגיעה האביב משמע, היא תיסע למושב ותחזור רק בעוד זמן רב.
הנכדים מביטים בה באדישות, הכלה מגלה חוסר רצון ברור וקפוא. הבן, בדרך כלל, בעבודה או בשליחויות בעיר אחרת; וכשהוא סוף סוף מגיע הביתה, מתנהג אליה באותו הקור הזועף ששורר בבית. מבחינתם, סבתא היא רק טרחה מיותרת. והיא חשה בזה היטב. שותקת וסופרת את הימים עד האביב התקווה האחרונה, השמחה הקטנה.
השנה, החום מגיע מוקדם. סבתא יושבת לעיתים קרובות על הספסל שבכניסה לבניין, מחממת את ידיה בשמש ומביטה לשמיים הבהירים בתל אביב. היא רזה, לבושה במעיל ישן ובמגפיים שסוליותיהם שחוקות מזכירה ציפור קטנה מותשת.
המשפחה לא מצליחה להעניק לה חמימות, אבל השכנים כן; בוקר טוב, שאלה לשלומה, יד עוזרת לעלות לחמישי בלי מעלית. הילדים מהבניין ממול נושאים לה את השקית מהמרכול, כשהם נתקלים בה בדרך.
למרות גילה, סבתא אינה בטלנית; מבשלת, מכבסת, מטפלת בכל ענייני הבית. אבל כלתה, שחוזרת מהעבודה, מניחה תיקה בכניסה ואומרת בפשטות:
אם את כל היום בבית, תעשי בעצמך את הכל.
הנכדים כמעט ואינם משוחחים איתה. כשמביאים חברים, סבתא מסתגרת בצניעות בחדרה, במיוחד מאז ששמעה פעם:
סבתא, את עושה לנו בושות.
היא לא עונה, לא מתווכחת, לא פוגעת; פשוט שותקת. בלילות, כשכולם ישנים, היא בוכה בשקט מהכאב והבדידות.
ביום הנסיעה למושב, לוקחים אותה לתחנה המרכזית במונית. המעט חפציה תיק ישן וצרור קטן של בגדים. אט אט היא הולכת עם המקל, נחה לרגע על הספסל, וכשמגיעה האוטובוס, קמה בשקט ונכנסת.
בחלון האוטובוס, עיניה מביטות קדימה, שלוות וטובות. כשהרכב מתחיל לנסוע, מוציאה מהתיק תמונה מקומטת: בנה, כלתה ונכדיה מחייכים. בזמן האחרון היא רואה את החיוכים רק מעל הדף הזה. סבתא מנשקת בעדינות את התמונה ומחזירה.
כשהגיעה למושב בדרום, ירדה לאטה והלכה בשביל המוביל לביתה. מישהו מהמושב הציע טרמפ קרוב עד לגדר. דלת הברזל הישנה חורקת, והיא דורך על האדמה המוכרת, בדרך לשביל הבית. הכול כאן מוכר, הכול שייך לה. כאן חשובה אולי לא לאנשים, לפחות לקירות, לגדר העקומה ולמרפסת שנשארה קפואה בזיכרון.
כאן בכפר הזה, כל עולמה. כאן נולדה, גידלה את ילדיה, קברה את בעלה. כל חייה עברו כאן ברגעים של שמחה וכאב.
בבית, היא פותחת את החלון, מדליקה תנור ישן, מתיישבת על הספסל בפינת המטבח ועוצרת להיזכר פעם הילדים שלה ישבו כאן. סביב השולחן הזה אכלו. ברצפה הזו התרוצצו יחפים. בזיכרונה שומעת את קולם המתוק. אז הייתה אמא הכי נחוצה, הכי אהובה.
השמש, כמו פעם, מבקרת בחלון. האביב חם ומקרב את הלב, וכך היא מחייכת בשקט.
ולמחרת, היא כבר לא מתעוררת. היא נשארה במקום שתמיד רצתה בביתה, באדמתה.
על השולחן מונחות תמונות ישנות, ומעליהן תמונה חדשה, מעט מקומטת זו שבה הכי יקרים לה מחייכים.
כל עוד אנחנו חיים, יש זמן לומר תודה, לבקש סליחה, לומר לאהובים שאנחנו אוהבים.
כי כשאדם עוזב, אין דרך חזרה. והכאב בלב עלול להישאר.
תחיו באמונה. תהיו ישרים. תעשו טוב מהלב. תאהבו ותעריכו את מי שלידכם.
ואל תדחו מילים חמות למחר כי מחר כבר עשוי לא להגיע.
