יונתן שוב מצא את עצמו לבד… שוב… זה כבר הפעם השלישית בחייו הקצרים. המזל אף פעם לא האיר לו פנים.
רק שנה עברו מאז שנולד, וכבר שלוש משפחות נפטרו ממנו. איפה “נפטרו”… בתחילה רק העבירו אותו מיד ליד, עד שיום אחד פשוט יצאו איתו החוצה. לקחו אותו למכולת הפח הירוקה בקצה הרחוב, הניחו אותו בפנים והסתלקו. כדי שלא יוכל לחזור הביתה אבל הוא כלל לא ניסה.
הוא הבין. מיד. ראה זאת בעיני הגבר שלקח אותו. אשתו מאוד נעלבה כשהחתול הכתום הקטן, יונתן, שרט את הספה החדשה מעור.
היא הייתה ממש יקרה. והיא, בלי היסוס, דנה אותו לגירוש. ומה עם הגבר? הוא תמיד הסכים עם כל מה שאשתו אומרת.
ללא אומר, אסף את החתול בן השנה מתחת לבית השחי ויצא החוצה לעבר פח האשפה שבחצר. יונתן לא רץ אחריו. אפילו לא ניסה. כבר ראה את פסיקת הגורל בעיניו.
הכל הלך לאיבוד. אם רק היו נפרדים ממנו בכבוד, היו מלטפים אותו, מבקשים סליחה. אבל לא הרגיש כמו שקית שזורקים לפח.
יונתן נאנח וחיפש שאריות עוף יבשושות בין קופסאות הקרטון. אכל קצת וישב ליד הפח הגדול, מביט אל השמש. הוא צמצם את עיניו, אך לא הסיט את מבטו. מהעיגול הגדול והצהוב זרם חום והדבר נתן לו נחמה.
אלו היו קרני השמש האחרונות. שרידי חום של קיץ, סתיו וחורף. קרום הקרח הדק על הפח נמס, אבל בנפשו של יונתן קפאה התקווה.
היום נגמר, והלילה ירד עם קור ורטט. אחרי שקעה השמש, הרוח והקרה השתלטו.
החתול הכתום רעד. הוא לא ידע לאן ללכת, אז שקע אל ערמת עלים כתומים שמצא ליד הפח, התכרבל שם. תחילה היה קר מאוד לרעד, אך אחר כך, כשהרוח עם טיפת הקרח הלחה נקשה בפרוותו, פתאום הורגש חום שקט. קול דק ועדין ליווה אותו, מרגיע, מזמין אותו לעצום עיניים ולשכוח את הכל.
“עוד קצת, יונתן, תירדם… תישן…” הלחישה המנחמת ליטפה אותו.
החום פשט בגופו הקפוא. הכל נהיה רגוע. רק לוותר, להניח, ואז תיעלם הצער וישרור שקט אינסופי. יונתן פלט אנחה אחת אחרונה והסכים. למה להילחם? עבור מה בעצם?
גם מחר יחכה לו אותו קור, אותו רעב. שוב ירצה לעצום עיניים ולשכוח את העולם לעד.
פתאום, אורות הפנסים ברחוב הבהבו. יונתן הביט בהם בפעם האחרונה. תמיד היה מסתכל מהם מהחלון. חתול כתום אחד אסף לתוך עיניו את האור שנשאר, ושוב הבזיק בהן ברק קלוש.
הברק הזה משך את תשומת ליבה של ילדה קטנה עם שיער כתום. היא התהלכה לצד אביה בדרך לביתה. פתאום משכה בשרוולו.
אבא, תראה! מישהו שם בין העלים!
אין שם כלום מלמל האב וקפא מקור. בואי, מהר הביתה, קפוא לי.
אבל הילדה לא ויתרה; ניגשה לערמת העלים, ולפתע גילתה את יונתן.
הנה הוא, אבא! אמרתי לך הצביעה בידיה הקטנות.
מי זה? שאל בחשש והתקרב בעצמו.
הנה, הוא כאן אמרה הילדה וניסתה להרים את גופו הקופא של יונתן.
תשאירי, הוא מת כבר פסק האב לא לוקחים חתול מת הביתה…
הוא לא מת! קראה הילדה, עיניה נוצצות. אני יודעת, אני ראיתי את האור בעיניו!
אור בעיניו של חתול? האב גיחך, אך התקרב, הרים את החיה הקשיחה, וניסה לחוש דופק.
ויונתן, רק רצה לישון, העיפות הדביקה את עיניו, החום עבד לאט אט בגופו, וקולו הפנימי שב ולחש: “תישן, שכב…”
אבל הקול הדק של הילדה הקטנה חזר שוב ושוב, בעקשנות:
יש אור בעיניים שלו…
“למה שוב מפריעים לי? מה הם רוצים ממני? למה לא נותנים לי לנוח?”
במאמץ, יונתן פקח עין בודדת.
הנה! צעקה הילדה, ראית? שוב! שוב האור!
איזה אור? התבלבל האב, אך הוריד את מעילו, עטף בו את הגוף הקפוא, ושניהם צעדו במהירות לעבר ביתם.
הילדה הקטנה רצה לידו, מזרזת אותו: אבא, מהר! הוא קופא!
הם נעלמו בכניסה, ומעט אחרי נראה אור בחלון הקומה החמישית.
בבית רחצו את יונתן במים חמימים והשקו אותו חלב חמים. הילדה ליטפה אותו והתחננה: בבקשה, אל תמות, אל תוותר…
וגושי הקרח נמסו מפרוותו וגם מלבו.
החתול הגדול הכתום הביט בתדהמה על האבא ועל הילדה שדאגו לו. הוא התעורר, וברגעים ההם חש באמת חום בפנים.
החום לא היה מהרדיאטור, אלא מהלב הקטן של הילדה.
ובחוץ, הוא עמד בשקט. מישהו, אולי מלאך, שנמצא כשצריך. הביט בחלון המואר למעלה ולחש:
זה כל מה שיכולתי. זה הכל.
עמד עוד רגע והרהר, ואז הוסיף:
לא כל אחד רואה אור. ומי שרואה, לא תמיד מצליח לשמרו.
ויונתן, מביט בילדה הכתומה שלו, לא חשב על גודל רוחו של האדם מחשבות אלו יש לאנשים. הוא רק ידע דבר אחד:
הוא ראה את האור האור שניצוץ לו בעיניה.
וכך למד יונתן לפעמים די בניצוץ קטן של חמלה כדי להציל נפש. אור הלב יאיר את כל החושך.
שיהיה לכולנו תמיד מקום בלב, לתת קצת אור לעולם.
