אינני כאן
את שוב קנית את השטות הזו? גדי הניח את השקית על השולחן כך שאפשר היה לשמוע משהו מתנפץ בתוכה. אמרתי לך: בלי “ולוּר”. יקר וחסר טעם.
נעמה רגב עמדה ליד החלון והביטה בחצר. שם, ילדה משכנה בת כשבע רצה אחרי יונים והן התרוממו בענן, מתפזרות לכל עבר, ואז חזרו והתאספו שוב על המרצפת כאילו כלום לא קרה. נעמה התבוננה בהן וחשבה שלא זוכרת מתי קנתה לעצמה משהו סתם ככה. כי בא לה.
זה קרם ידיים, גדי. שלוש מאות שמונים שקלים.
שלוש מאות שמונים זה שלוש מאות שמונים. שכחת לחשב?
היא לא ענתה. הסתובבה, לקחה את השקית, הוציאה צנצנת קטנה עם מכסה מוזהב, והניחה אותה על אדן החלון ליד הגרניום. הגרניום לא פרח כבר מזמן. נעמה התכוונה לבדוק למה, אבל אף פעם לא מצאה זמן.
נעמה. אני מדבר איתך.
אני שומעת אותך, גדי.
היא יצאה למטבח, פתחה את המקרר, חשבה על ארוחת הערב. מאחור שמעה את צעדיו, כבדים וסדורים, ואז דלת החדר שלו נטרקה. היא נשפה.
היה לה חמישים ושמונה. היא חיה בתל אביב, בדירה מרווחת ברחוב דיזנגוף, נשואה לגדי רגב כבר עשרים ותשע שנים. הבן שלהם, עומר, כבר בוגר, גר בירושלים ומתקשר בימי שישי, לפעמים דוחה. יש קוטג’ בשרון, יש רכב שגדי נוהג בו בלבד, ויש עבודה בספריית העירייה, בה נעמה עובדת כבר שמונה עשרה שנים כספרנית בכירה.
הייתה לה חיים. את זה אף אחד לא לקח.
היא הוציאה חזה עוף, הניחה על קרש החיתוך, אחזה בסכין. בחוץ הילדה כבר הלכה, היונים התפזרו. החצר ריקה, אפורה, בין הסדקים בירק צמחו שאריות עשב משנה שעברה.
נעמה הבחינה שהיא פשוט עומדת עם הסכין. לא חותכת. סתם עומדת.
הניחה את הסכין, ניגשה לחלון, פתחה את הצנצנת. הריח היה עדין, כמו של פריחה. שמה מעט על גב היד, מרחה. העור ספג מהר, נשארה תחושה שמישהו החזיק לה את היד לרגע.
נעמה סגרה את המכסה והחלה לחתוך עוף.
הלילה ההוא היה רגיל. גדי אכל בלי מילה, ראה חדשות, הלך לישון. נעמה ישבה עוד זמן רב במטבח עם תה שהתקרר, ודפדפה במגזין ישן על גינון. לא באמת קראה. פשוט ישבה.
בבוקר בעבודה מצאה את ליאורה בן דויד בוכה מאחורי מדפי כתבי העת.
ליאורה, מה קרה?
ליאורה הייתה בת שלוש שנים יותר מנעמה, הכי ותיקה בספרייה, יודעת את מיקומו של כל ספר בע”פ, ונעמה לא ראתה אותה בוכה מעולם.
כלום, כלום נפתפה בידה, שלפה מטפחת. תסלחי לי. עניין אישי.
אם תרצי לספר, אני פה.
אין מה לספר. קינחה את האף, החביאה את המטפחת. הבת התקשרה אתמול. אמרה: אמא, את מיושנת. ככה אמרה. מיושנת.
באיזה מובן?
במובן הפשוט. נתתי לה עצה עם הבעל שלה, בדרך שלי, בדרך של בני אדם. והיא אומרת לי: אמא, העצות שלך מהעבר. את לא מבינה איך אנשים היום חיים. ליאורה סידרה בזהירות עיתונים. אולי היא צודקת.
היא לא צודקת אמרה נעמה.
מאיפה את יודעת?
לא היה לה מה לענות. עמדו רגע שתיהן בשקט, מריח של נייר ועץ ישן במדפי הספרים, ואחר כך כל אחת הלכה לענייניה.
בצהריים נעמה יצאה לרחוב. אפריל קריר, אבל שמשי. הלכה לגינה, התיישבה על ספסל. עצמה עיניים. דרך העפעפיים ראתה כתום שקוף. חשבה על ליאורה, על הבת שלה, על המילה “מיושנת”.
ואז, חשבה על עצמה.
נעמה רגב, לשעבר קופרמן, נולדה ברמת גן ב-1966. סיימה סמינר למורים, חינוך ולשון. התחתנה בגיל עשרים ותשע, מאוחר יחסית לדור שלה. גדי היה מהנדס, איש רציני, נראה יציב. כעבור שנה נולד עומר. היא לקחה חופשת לידה, חזרה לעבודה חלקית, לקחה אליה את אמא שלה, עד שאמא נפטרה, ואז חזרה לעבוד. החיים התנהלו. בשקט, בלי עודף.
בא somewhere במהלכם משהו אבד. משהו שנעמה לא הצליחה לקרוא לו בשם. היא הרגישה שהיה אבל כבר לא.
היא פתחה עיניים. מולה פרחה שזיף, פרחים לבנים קטנים, עדינים עד לאמיתיים. שנים היא לא ציירה. בסמינר ציירה בשביל עצמה. בפסטלים. אח”כ לא היה זמן, אח”כ לא היה נעים, אח”כ נשכח.
היא שלפה את הטלפון והתקשרה לעומר. הוא ענה אחרי שלושה צלצולים, היה ברור שהוא עסוק.
אמא, מה נשמע?
טוב. סתם התקשרתי.
תשמעי, יש לי עכשיו פגישה, אפשר לחזור אלייך בערב?
בטח. תחזור.
הוא לא חזר. גם זה היה רגיל.
נעמה חזרה לספרייה, סיימה לעבוד שש, קנתה לחם במאפייה וחזרה הביתה באותה הדרך בה הולכת כבר שמונה עשרה שנה, כל יום עבודה. הכירה כל שקע, כל פנייה.
בבית גדי חזר לפניה. ישב על המחשב, קרא משהו. התפשטה, נכנסה למטבח.
אתה רעב?
אחר כך.
הרתיחה מים, מצאה במקרר שארית מרק. כשחיממה, הביטה בקרם שנשאר על עדן החלון. צנצנת קטנה, יפה. חשבה שגדי צודק. שלוש מאות שמונים שקל. למה.
ואז, נזכרה הריח היה טוב.
והשאירה את הצנצנת לעמוד.
עברו כשבועיים. לא קרה שום דבר מיוחד, הכול הלך כרגיל. ואז נכנסה לספריה שירה.
נעמה שמה לב אליה מיד. אישה כבת ארבעים וחמש, במעיל אדום דובדבן, תספורת קצרה, מראה יציב. ניגשה לדלפק, ביקשה להירשם, עניינה אותה פסיכולוגיה וקצת ספרי ציור בצבעי מים אם יש.
צבעי מים? שאלה נעמה.
כן. בילדות ציירתי, רוצה לנסות שוב.
נעמה נתנה לה כרטיס קוראת, הראתה מדפים רלוונטיים. שירה שוטטה בין הספרים וידעה מה לחפש. נעמה הביטה בה מהצד, הרגישה שמשהו בשירה שונה איזו נוכחות שלמה בעצמה, דבר שלא רואים כל יום.
כעבור חצי שעה שירה הביאה שני ספרים ושאלה:
את קוראת מזה?
הסתכלה על מדף הפסיכולוגיה.
לפעמים.
את הרבה שנים פה?
שמונה עשרה.
שירה הביטה בה. לא שיפוטית, אלא מקשיבה.
הרבה זמן אמרה.
כן.
את אוהבת?
נעמה שתקה רגע. שאלה פשוטה, תשובה מסובכת.
אוהבת אמרה. הוסיפה: אוהבת ספרים. אוהבת אנשים. המקום מוכר.
מוכר שירה חזרה על המילה, כאילו שוקלת אותה.
היא לקחה את הספרים והלכה.
שבוע לאחר מכן חזרה, החזירה אחד, וביקשה משהו נוסף על צבעי מים. נעמה מצאה לה אלבום דק של רפרודוקציות. שירה לקחה ואז שאלה פתאום:
את לא רוצה לנסות?
לנסות מה?
לצייר. אני הולכת לסדנה בשבתות, קבוצה קטנה, בכיף. תבואי.
נעמה כמעט אמרה מיד “לא”. פתחה את הפה. במקום “לא”, שאלה:
איפה?
שירה רשמה כתובת על פתק: “בית האור”, שדרות בן גוריון, שבת ב-11:00.
כל הערב הביטה בפתק, תחילה בכיס הסינר, אח”כ על החלון ליד הקרם. גדי לא שאל על הפתק. הוא ממילא כמעט לא שאל על ענייניה, אלא אם זה הלך לכסף או לבית.
באותו ערב שישי אמרה לו בארוחה:
מחר בבוקר אני הולכת לסדנה. ציור.
גדי הרים מבט מהצלחת.
לאיפה?
לשדרות בן גוריון. צבעי מים. קוראת חדשה הזמינה.
השפיל מבט, סיים לאכול.
וכמה זה עולה?
עוד לא שאלתי.
נו… תעשי מה שבא לך.
נעמה הביטה בו. הוא כבר לא הסתכל עליה. חשבה שהוא כבר עשרים ותשע שנה חוזר על משפטים שוב את, למה, כמה זה עולה, לעשות מה שבא לך.
טוב ענתה, אלך.
בבוקר קמה בשמונה, נשטפה, לבשה סוודר אפור ומכנסיים כחולים כהים. במראה, לראשונה זה הרבה זמן, הביטה בעצמה טוב. לרוב היא סתם חולפת. הפעם התעכבה: פנים לא צעירות, אבל לא רעות. עיניים אפורות, חיות. שיער עם שיבה, אבל מלא. עברה עליו ביד, ניסתה לאסוף אחרת. פתחה את הקרם, מרחה ידיים, גם קצת בצוואר.
יצאה בתשע כדי לא למהר.
“בית האור” היה בקומה שנייה של בית ישן משופץ קירות לבנים, רצפת עץ, חלונות גדולים. עלתה במדרגות, פתחה דלת.
שירה כבר הייתה, ועוד ארבע נשים בגילאים שונים, וגבר אחד, כבן חמישים, בחולצה משובצת. כולם ישבו סביב שולחן ארוך, כוסות מים ודפי ציור לפני כולם.
נעמה! שירה סימנה לה. באת!
נעמה ישבה לידה. המנחה, בחורה בשם זהבה, הסבירה שיציירו היום ענף לִילָך. נעמה לקחה מכחול, היד רעדה מעט. לא מהתרגשות, אלא כי לא רגילה.
אל תנסו שיהיה יפה אמרה זהבה. תחשבו על מים וצבע, לא מעבר.
נעמה העבירה מכחול ראשון. צבע סגלגל התפשט על הדף, שקוף, התערבל. ואז עוד, ועוד. ראתה איך הצבע הולך לאן שהוא רוצה, לא לאן שהתכוונה וזה משך.
אחרי שעה הביטה על הציור שלה. לא דמה לענף. היה מעורפל, סגול-כחלחל, כתמים. הייתה בו חיוּת כלשהי, משהו שהיא עשתה.
יפה אמרה גברת מבוגרת ישבה מולה, קראו לה הגר.
לא נראה לי אמרה נעמה.
בעיניי כן. יש פה אווירה.
נעמה הביטה שוב. אולי באמת.
לאחר מכן שירה הציעה קפה בבית קפה קטן ברחוב. נעמה הסכימה. התיישבו ליד חלון, הזמינו, שירה שאלה מיד:
נהנית?
כן. הופתעתי.
ידעתי. החזיקה את כוסה בשתי ידיים. לפעמים את מביטה כאילו את רואה משהו, ולא מסתכלת עליו ישירות.
נעמה לא ענתה. אחר כך שאלה:
את הרבה בתל אביב?
שלוש שנים. עברתי מחיפה. אחרי גירושין.
מבינה.
לא נורא ענתה שירה בשקט, בלי מרירות. בהתחלה היה קשה. אחר כך יותר טוב. אחר כך מעניין.
מעניין?
לחיות לבד. גיליתי על עצמי הרבה. היא חייכה, חם. את נשואה?
עשרים ותשע שנה.
איך?
נעמה ערבבה קפה.
משתנה אמרה.
שירה הנהנה, לא שאלה עוד. גם זה היה בה משהו טוב.
נעמה חזרה הביתה באחת וחצי. גדי ראה כדורגל, לא שאל איך היה. חיממה מרק, אכלה לבד במטבח. הציור שהביאה מזהבה נשען עכשיו על הקיר ליד הגרניום.
הגרניום נראה קצת יותר חי מהשבוע שעבר. שמה לב שבצמח הופיע ניצן אדום קטן. קודם לא הייתה שמה לב.
שבת אחר כך שוב הלכה לסדנה. ואז עוד. שירה הגיעה תמיד. אחרי הלימודים החלו לדבר חצי שעה, שעה. נעמה סיפרה על הספרייה, הקוראים, הספרים שאוהבת. שירה על עבודה הייתה רואת חשבון בחברת בניה קטנה, על חיפה, על בתה שגרה שם אצל האב ולומדת אנגלית.
פעם שאלה נעמה:
לא בודד לך פה?
לפעמים. אבל זה בדידות אחרת, לא מה שהכרתי פעם.
מה זאת אומרת?
שירה חשבה, הניחה ידיים על השולחן.
פעם הייתי ליד בן אדם והרגשתי עדיין לבד. זו הבדידות הגרועה מכול. עכשיו אני לבד, אבל לא בודדה. מבינה?
נעמה הבינה. לא אמרה בקול, אבל בפנים משהו זז. כמו קרח נמס באביב, לאט, אבל בטוח.
במאי העירייה הכריזה על תחרות. היה צריך להפיק מפגש תרבותי לתושבים. המנהלת, מרינה, אספה את כולם ושאלה:
הצעות למשהו מיוחד?
כולם שתקו. גם נעמה, אבל אצלה רעיון כבר נרקם.
אפשר לעשות ערב נשים אמרה נעמה.
כולם הביטו בה.
באיזה מובן? שאלה מרינה.
סיפורי חיים. לא סיפורת אמת. נשים מהשכונה, בכל גיל, באות ומספרות. בלי פאתוס, פשוט. אפשר גם להציג עבודות שלהן אמנות, סריגה, כל מה שעשו.
היה שקט.
רעיון לא רגיל אמרה מרינה.
לפחות אמיתי.
מי תארגן?
אני ענתה נעמה, הופתעה בעצמה.
מרינה הביטה בה ארוכות.
טוב, נעמה. ננסה.
מיד התקשרה לשירה. שירה שמעה, צחקה.
מה, את?!
כן. זה פשוט יצא.
זה הכי אמיתי. אני בפנים. ונשאל את הגר מהסדנה, היא עושה קרמיקה.
הגר בת שישים ושתיים, בפנסיה, יוצרת דמויות קרמיקה, בעיקר ציפורים, מוכרת בירידים. הסכימה מיד: “רק שלא אצטרך לדבר יותר מדי, אני מתבלבלת.”
נעמה כתבה תוכנית בערבים, כשגדי במשרד. התיישבה במטבח עם מחברת, מחקה, כתבה. זו תחושה חדשה ליצור, לא רק לתחזק.
פעם גדי נכנס למים, ראה אותה כותבת.
מה את עושה?
עבודה. מפיקה ערב.
שוב ספריה.
ספריה.
מזג מים, נשאר.
האוכל היה היום קר.
סליחה. אחמם בפעם הבאה.
עזב. נעמה הביטה בעקבותיו. חשבה לעצמה שהוא דיבר על אוכל קר, לא על זה שהיא חיה. לא על מה שמעניין.
חזרה אל המחברת.
הערב נקבע לשלישית ביוני. נעמה ארגנה ארבע נשים, כולל שירה והגר. חמישית הייתה נאוה, מורה בדימוס שכותבת שירה בסתר. שישית הייתה זהבה, מנחת הסדנה.
הכינה פוסטרים, תלתה ברחובות, פרסמה בחדשות. פחדה שאף אחד לא יבוא. אבל הגיעו שלושים, בעיקר נשים, גילאים שונים, גם זקנה אחת שבתה הביאה אותה.
נעמה הנחתה. לא הקדימה בהרבה, אמרה: “בואו נשמע אחת את השנייה זה הכי חשוב”. אחר כך נתנה להגר לדבר.
הגר סיפרה שיצאה לפנסיה, לא ידעה מה לעשות עם עצמה. חצי שנה הסתובבה בבית, הרגישה מיותרת. בסדנת קרמיקה ראשונה, כשנגעה בחימר היה שינוי. “פתאום נזכרתי שיש לי ידיים”, אמרה. כולם צחקו, בחיבה.
שירה סיפרה על הגירושין, על להתחיל מחדש בגיל ארבעים ושש. על הפחד מהשגרה, לא מהחדש. “הבנתי שאני מפחדת לא מהחדש אלא מהמוכר”, אמרה. נעמה עמדה מהצד, קלטה שהיא רוצה לזכור את המילים.
נאוה הקריאה שני שירים, רעדה קולה, אחר כך התיישר. אישה בשורה שלישית החלה למחוא כפיים, כולן הצטרפו.
אחרי הערב עזרו לה וליאורה לסדר. החזירו כיסאות, אספו כוסות תה.
יצא טוב, נעמה אמרה ליאורה. באמת.
טוב ממה שדמיינתי.
לא במקרה. תמיד היית טובה עם אנשים. פשוט לא הרשת לעצמך.
נעמה הביטה בה.
את חושבת?
אני יודעת. שמונה עשרה שנה לצדי.
נעמה תלתה צעיף שנשכח על המתלה. חשבה שליאורה צודקת וזה טוב וקצת כואב. למה לקח שמונה עשרה שנה?
בבית גדי כבר ישן. היא התפשטה בשקט, שתתה מים במטבח. על החלון עמדו הקרם, הציור של הלילך. הגרניום פרח במלא עזוּתו, ארבעה תפרחות אדומות.
נעמה מרחה קרם על הידיים, לאט. הביטה בפרחים, חשבה על שירה. “פחדתי לא מהחדש, אלא מהמוכר.”
בבוקר גדי שאל:
איך היה הערב?
טוב. באו הרבה.
אכלת שם לפחות?
היה תה.
תה זה לא אוכל. קרא בעיתון.
נעמה מזגה קפה, יצאה למרפסת. בוקר מוקדם, החצר ריקה, ריח טפולים. חשבה שגדי התעניין אם אכלה זו כנראה דאגה בדרך שלו. עשרים ותשע שנה קיבלה את הצורה בתור התוכן, לא ראתה שבתוכן יש חוסר או שאיננו.
היא לא ידעה. רק התחילה להביט ישר.
ביולי עומר התקשר. לא ביום שישי, ברביעי.
אמא, מה שלומך?
טוב, עומר. משהו קרה?
לא, סתם. שירה כתבה לי.
נעמה עמדה ליד המקרר.
איזו שירה?
החברה שלך? מצאה אותי בפייסבוק, כתבה שהובלת ערב מדהים. לא ידעתי.
לא שאלת.
שתיקה.
אמא, סליחה. באמת לא שאלתי. תספרי.
אז סיפרה: הסדנה, הציפורים של הגר, השירים של נאוה, האולם המלא. עומר הקשיב, לא קטע. אחר כך אמר:
את אלופה!
תודה.
זה חדש אצלך?
פעם ראשונה.
חבל שלא קודם.
נכון.
עוד שתיקה. ואז:
אמא, את ואבא בסדר?
נעמה הלכה לחלון. מתחת, אור יולי על החצר, שני בנים בעטו בכדור.
רגיל אמרה.
זה טוב או רע?
עוד לא יודעת.
לא דחק. הבטיח לבוא באוגוסט, וזהו. ניתקה ועמדה זמן רב מול החלון.
באוגוסט עומר בא לארבעה ימים. מבחוץ דומה לאביו, בתוכו יש ממנה רגישות. הביא גבינות ואגוזים, ישב והקשיב לה. באמת הקשיב.
פעם בבוקר, כשגדי נסע לקוטג’, אמר:
אמא, השתנית.
איך?
קשה להסביר. כאילו נהיית יותר. צחק. נשמע מוזר.
לא, זה בדיוק זה.
את שמחה?
נעמה אחזה כוס. קפה חם.
כן, קצת מפחיד.
למה?
כשמתחילים לראות ברור רואים גם אחרים ברור. לא תמיד נוח.
עומר הנהן. שתק.
אבא רואה?
אבא רואה אוכל קר אמרה. מיד הצטערה. סליחה, לא יפה.
לא, זה אמיתי. הביט בה. דיברת איתו?
על מה?
על מה שאת צריכה.
נעמה הביטה החוצה. אוגוסט, עייף, עשב מצהיב.
אני לא טובה בזה לחשה.
תנסי.
עומר נסע. נעמה סידרה סדינים, חשבה על “תנסי”. עשרים ותשע שנה כמעט לא ניסתה. דיברה, אך לא על העיקר. העיקר תמיד שתקה. נוח יותר. בטוח. גדי ידע להסתכל באופן שמעביר שיחה ממסלולה.
בספטמבר, מרינה קראה לה: העירייה רצתה ערב נוסף, על כל רשת הספריות. ושוב נעמה אחראית.
זה כבר רציני, נעמה. יש תוספת שכר.
אני מסכימה.
מרינה חייכה: בקיץ הזה נהיית אחרת. אל תיעלבי?
לא.
טובה יותר. חיה יותר.
נעמה חזרה לעמדה, הוציאה ספרים, עשתה רישום. אחר כך התבוננה מדפי ספרים, שולחנות עם מנורות, חלון גדול עם אור סתיו.
שמונה עשרה שנה. ורק עכשיו המקום מרגיש שייך לה, לא סתם מקום שמבקרת בו.
בסתיו, משהו השתנה בבית. לא בגין דבר מסוים בהדרגה. גדי הבחין שהיא חוזרת מאוחר. שבשבתות נעלמת. לחברות זרות.
מי זו שירה?
חברה שלי.
מתי נהיו לך חברות?
בפברואר, מהספריה.
כל שבוע איתה?
כמעט.
הביט בה. בעיניים משהו חדש לא כעס, לא זלזול. בלבול.
לא אוסר אמר. פשוט לא רגיל.
למה?
כי את עסוקה בכל מיני דברים.
נעמה התיישבה מולו. לראשונה מזה שנים הביטה בלי חומת מגן. כעל איש זר, אבל לא עוין.
גדי אמרה. משמח אותך שיש לי עיסוקים מלבד הבית?
היסס.
לא יודע. אולי.
אולי?
פשוט לא רגיל. קודם תמיד היית. עכשיו, כל הזמן “חוץ”.
אני לא “חוץ”. אני כאן.
כאן, אבל אחרת.
נעמה הביטה בגבו. רחב, כפוף, בן שישים ואחת. הוא גם הזדקן, והיא לא שמה לב.
גדי, מתי דיברנו באמת? לא על ארוחה ולא על אוטו.
מדברים, לא?
על מה?
לא ענה. הבט לכלום.
זהו אמרה ברכות.
נובמבר הביא קור ומפגש אזורי גדול. שלושה שבועות הכנה. שמונה משתתפות, תערוכת אמנות קטנה. שירה עזרה, נפגשו בקפה, טיילו בנמל.
פעם בטיילת אמרה נעמה:
לא מבינה איך חייתי פעם.
חיית ענתה שירה.
לא. הייתי עמוק בפנים, לא יצאתי. למה?
זה לא “למה”, כך קרה.
היה אפשר אחרת.
אפשר. שירה התבוננה על הים. נובמבר, ים אפרפר. “אחרת” מתחיל כשמתחיל. לא לפני.
אני בת חמישים ושמונה.
אז מה?
זה הרבה.
את רצינית?
כן.
אז אני אמיתית. מכירה נשים שבגיל שלושים וחמש נגמרות. חיות כמו במוזיאון מאחורי זכוכית. את רק מתחילה. הכי מדויק.
נעמה הביטה בים. העז השט מעל.
תדעי לך אמרה אני מציירת כל שבוע. תשעה חודשים.
יודעת.
הבוקר כתבתי טקסט לערב. במילים שלי.
הקראת לי.
והוא טוב.
הוא חי. זה עדיף.
הערב, שישי. שבעים משתתפים. עמדו בקירות. נעמה פתחה וקראה את הטקסט שלה. דיברה על מה שבכל אישה מחכה שיראו. שגיל לא סוגר דלת, לפעמים פותח יציאה ששכחנו. לא כמטיפה ממי שרק עכשיו הבינה.
אחר כך ניגשה אליה אישה ישישה, בת שמונים ושלוש, בשם אדינה.
ילדה אמרה. דיברת עליי?
על כולנו.
לא לחצה יד. בדיוק עליי. הרגשתי. פעם רקמתי, עזבתי, חשבתי שטות. אולי אחזור. שמונים ושלוש, לא מצחיק?
בכלל לא.
באמת?
באמת.
אדינה הלכה. נעמה הביטה אחריה. הבת תומכת, והן הלכו לאט ובכל זאת לקחו אתהן משהו.
דצמבר בא בשקט. נעמה מנחה חוג ספרותי קטן, בימי רביעי. שבעה בקביעות. קוראים, מתווכחים, לפעמים בלי להשאיר לה זמן להכניס מילה.
בבית מתוח. לא ריב, סתם הד.
באמצע דצמבר, בערב, נכנסה לחדר של גדי.
גדי, צריך לדבר.
בבקשה.
לא כך. סגרה דלת, התיישבה לידו. באמת.
הוא הניח ספר, הביט.
קרה משהו?
לא קרה. שלבה ידיים. פשוט אני צריכה להגיד לך משהו שבחיים לא אמרתי.
שתק. פניו דרוכות.
הרבה זמן חייתי, כאילו כמעט אין אותי פתחה נעמה. הכנתי אוכל, עבדתי, נסעתי לקוטג’, הכל כרגיל. אבל בפנים כמעט לא הייתי. חלק מזה שלי. איפשרתי. אבל גם חלק בינינו. איך שחיינו.
גדי הביט בשולחן.
את רוצה להתגרש?
לא יודעת. רק יודעת שצריך לדבר. באמת. חשוב שתראה אותי. לא אוכל, לא חולצה נקייה. אותי.
שקט. בחוץ שלג.
אני לא יודע ענה לאט, בלי מסכה. לא יודע איך. לא לימדו.
יודעת. לא מאשימה. רק אומרת רוצה לנסות. אחרת. רוצה שתנסה גם.
לא ענה מיד. הביט בחוץ, בשלג. אחר כך אליה, ושוב ראתה את הבלבול החי.
השתנית השנה.
כן.
לפעמים לא מבין אותך.
כן.
אבל לא רוצה… חיפש מילה שלא תהיי כאן. בבית. בכלל.
נעמה הביט בו. שישים ואחת, גב כפוף, פנים של מי שנאחז במה שהיה, ולא יודע מה יהיה.
אז ננסה אמרה. לא פשוט. ננסה.
ינואר. קור, אור צלול. נעמה עובדת, מנחה חוג, מציירת בשבת. כבר הרבה ציורים, חלק אצל שירה, חלק תלויים במטבח, ליד הגרניום. הגרניום פורח שוב סוף סוף הבינה מה צריך, העבירה לעציץ גדול.
רואה את שירה פחות, עבודה חדשה, מתקשרות.
פעם שירה שאלה:
חשבת להמשיך אירועים בספריה באביב?
חשבתי. אולי פסטיבל קצר. כמה ימים.
זו עבודה אדירה.
כן. חייכה אוהבת הרבה עבודה.
שירה צחקה.
מי היה מאמין לפני שנה.
מי היה.
עם גדי לא תמיד קל. מדברים יותר, לפעמים טוב, לפעמים לא. לפעמים גדי נסגר, היא לא לוחצת. מתעסקת בעניינים.
בפברואר, ערב רגיל, אמר גדי בארוחה:
הייתי אצל רופא. בדיקה.
הדאיג אותך משהו?
סתם, לחץ דם לפעמים. שיחק במזלג. הכל בסדר. נתן כדורים.
טוב שעשית.
את לא שואלת למה לא אמרתי קודם?
נעמה הניחה את הכף.
למה?
לא רציתי להדאיג. הביט בעיניה. הרגל.
רגיל לא להדאיג אותי?
כן. את גם ככה כל הזמן עסוקה.
נעמה הביטה בו. היו בדבריו דברים חשובים שעדיין לא עיכלה.
גדי. אני רוצה לדעת כשקשה לך. לדעת על רופא. לדעת. מבין?
מבין. הנהן אני אגיד.
ואני אגיד.
שתקו. בחוץ סערה בפברואר, חם בבית. על החלון הקרם וציור חדש: ענף תפוח פריחה. לבן, עדין.
ציור יפה אמר גדי. את ציירת?
אני.
הסתכל שוב.
את טובה.
אני לומדת.
סוף פברואר, ליאורה התקשרה, מאוחר.
נעמה, סליחה על השעה, הבת שלי הגיעה.
טוב?
טוב! השלמנו. שומעים חיוך. אמרה שטעתה, שלא היה בסדר להגיד “מיושנת”.
שמחה?
מאוד. רוצה לבוא לסדנה שלך? צבעי מים?
בוודאי. בשבת ב-11.
פוחדת לא אצליח.
ליאורה, לכולם קשה בהתחלה. זה הרעיון.
בשבת באה. אחזה מכחול לא נוח, יוצא כהה מדי, אח”כ מים בלבד. נבהלה.
נעמה, תראי איזה קשקוש.
רואה. דווקא יפה.
זה לא ענף, זה כתם.
פעם ראשונה.
לא נעים שאת מרגיעה?
אומרת אמת. בפעם הבאה יהיה אחרת.
ליאורה צחקה.
יאללה, פעם הבאה.
מרץ. חום ראשון. נעמה מגישה בקשה לפסטיבל אביב, הספריה תומכת. עומר מודיע שיבוא באפריל.
ערב אחד, אחרי שגדי כבר במיטה, נעמה יושבת עם מחברת במטבח ורושמת רעיונות. בחוץ טיפות, שלג נמס, פראי. על אדן החלון הגרניום ירוק כולו, שלושה תפרחות ואחת שעתידה לפרוח עוד יום-יומיים.
נעמה הביטה בצנצנת הקרם. הצנצנת ריקה כבר מזמן, אבל היא השאירה אותה. קנתה חדשה בדיוק כזו, “ולור”, שלוש מאות שמונים שקל. גדי כבר לא העיר.
היא פתחה מחברת, כתבה למעלה: “מה אני יודעת היום, שלא ידעתי שנה קודם”. הביטה בכותרת. חשבה. סגרה. אין צורך לכתוב. זה כבר בתוכה.
הטלפון צלצל. מאוחר, רבע לאחת עשרה. על הצג: שירה.
הכל בסדר? שאלה מיד.
כן. אפילו יותר. הקול של שירה אחר, חי, נסער קלות. נעמה, קיבלתי הצעה לחזור לחיפה. תפקיד טוב, כסף טוב, הילדה שם. אני שוקלת.
נעמה שתקה רגע.
את רוצה לעבור?
לא יודעת. אני חושבת. רציתי לשאול אותך.
מה להגיד?
מה את חושבת.
נעמה הביטה בחלון. אפריל עומד שם, רטוב וחי.
אני חושבת אמרה לאט שכבר החלטת, רק לא אמרת לעצמך בקול.
שתיקה קצרה שם.
כנראה אמרה שירה. כן.
אז ממה את פוחדת?
ממה שישאר. הסדנה, את, הגר עם הציפורים, נאוה עם השירים.
אנחנו לא הולכות לשום מקום.
תל אביב רחוקה מחיפה, נעמה.
שירה לקחה עט, שיחקה בו בין האצבעות. בעצמך אמרת לי. זוכרת? בטיילת, נובמבר.
מה?
“אחרת מתחיל כשמתחיל”.
שירה צחקה, בשקט, חם.
הייתי חכמה.
את חכמה.
נעמה, אני רוצה לשאול משהו אמיתי.
תשאלי.
את מאושרת?
נעמה מביטה בגרניום. בקרם. בציורים על הקיר. במחברת בלי התשובות.
נהייתי עצמי ענתה. אולי זה הכי חשוב.
זו התשובה שלך?
כנראה כן.
שתקה.
אז אני שמחה בשבילך.
וגם אני בשבילך.
נעמה…
כן?
ואם אעבור לחיפה?
נעמה הביטה בעמוד נקי.
אמשיך.
