בגיל 51, אחרי תשעה דייטים עם גרושות בגילאי 45+: מדוע אני עדיין לבד
לפני שלוש שנים כשנפרדתי מאשתי, הייתי בטוח שביותר מחצי שנה כבר אחזור לזוגיות. דירה בתל אביב, עבודה מסודרת, אין לי בעיות שתייה, לא מסתבך הרפתקאות. הייתי אז בן ארבעים ושמונה, ותמימותי האמינה שעם הרקע הזה אין סיבה שאשאר לבד.
היום אני בן חמישים ואחת. ועדיין, אני נכנס הביתה לדירה שקטה וכלום לא מחכה לי שם. וזה לא בגלל שלא ניסיתי. רק החודש יצאתי לתשעה דייטים עם נשים בנות גיליבין ארבעים וחמש לאמצע החמישים, כולן גרושות, עצמאיות, “יודעות בדיוק מה הן רוצות מהחיים”ככה לפחות הן כותבות בפרופילים.
אחרי התשעה האלה, הבנתי אמת לא קלה: זה לא בגלל הופעה, לא בגלל הגיל, ואפילו לא כל אותם “הטובים כבר תפוסים”.
הבעיה במקום אחר לגמרי.
דייט #1 האישה-הרשימת-קניות
שרה, בת ארבעים ושבע, רואת חשבון. נראית נעימה, מטופחת, בלי פילטרים וללא “מותק” ו”נשמה”. היא יזמה שיחה, ההתכתבות זרמה.
נפגשנו בבית קפה. היא הגיעה בדיוק בזמן, התישבה מולי, והזמינה תה ירוק בלי סוכר. חייכתי, פתחתי: “תספרי, מה עושה לך שמח?”
שרה שלפה את הטלפון והקריאה: “הכנתי רשימת שאלותנחסוך זמן, חייבים להבין מהר אם זה מתאים.”
שאלה ראשונה: ניהול משק בית משותף. שנייה: אם אני מוכן לכסות על המשכנתא שלה. שלישית: רוצה עוד ילדים? רביעית: פתוח לעבור דירה? חמישית: כמה כסף אני נותן לילדים וכמה רואה את הגרושה.
עניתי בכנות, מרגיש כמו מועמד למשרה, לא כמו גבר. כל תשובה נרשמת בטבלה דמיונית.
כשניסיתי לשאול על תחביבים היא נופפה בידה, “רק שנגמור את הרשימה, זה יותר חשוב.”
בסוף היא קמה, הודתה, נעלמהומאז, דממה.
כנראה שלא עברתי את הראיון שלה.
דייט #2 חיה בצל הגרוש
דבורה, בת ארבעים ושמונה, מורה. חייכנית, חמה, עיניים של מי שחווה הרבה ולא נשבר. נפגשנו בגינה ציבורית.
בהתחלה היה נחמד עד שציינתי שאני אוהב קולנוע. “בעלי לשעבר ממש שנא סרטים,” חתכה מיד, “אמר שזה שטויות.”
אמרתי שאני מבשל לפעמים: “אוי, בעלי לשעבר אפילו תה לא ידע להכין, הכל לטיפול אישה.”
לא משנה על מה דיברתי, הוא היה שםבתגובה החטופה, באנקדוטה, תמיד מרחף בינינו.
רכב? “היה מפחד לנהוג.” דירה? “נשאר אצל אמא עד גיל ארבעים.” חופשה? “הוא אף פעם לא רצה, היה קמצן.”
הרגשתי שאותה לא באמת מעניינתי, רק שימשתי כאנטי-גרוש. איזה בן אדם אני באמת? זה כבר לא רלוונטי.
דייט #3 הגרוש שתמיד בשולחן
יערה, ארבעים ותשע, מעצבת פנים. יפה, סטייליסטית, תכשיטים מעניינים, ארומה עדינה של בושם. התלהבתי, סוף סוף “אישה נורמלית ומבוגרת”.
בהתחלה דיברנו על עבודה, ערים, ספרים, ואווירה טובה. ואז יעלה שלפה: “גם בעלי לשעבר דיבר כךהכל הבטחות ריקות.”
ומכאן, הדייט הפך לסדרה של תלונות ותיאורי סבל. כל דבר שאמרתי קיבל מיד השוואה לגרוש: “אתה אוהב לבשל? גם הוא ‘אהב’, מעולם לא בישל.”
ניסיתי להחליף נושא, לשאול על פרויקטים, מקומות שחייתה בהם, אבל הגרוש היה איתנו בשולחן. קשה להתחיל משהו חדש עם נוכח בלתי נראה כזה.
דייט #4 “אהבה זה מותרות”
מיכל, בת חמישים, מנהלת חשבונות. רצינית, טיפוס קפדני. קפה ליד עזריאלי.
ניסיתי להצחיקקיבלתי “ברור”. סיפרתי סיפוריםהיא סימנה, כאילו בודקת סעיפים לדו”ח.
תחביבים? “העבודה.”
זמן פנוי? “אין לי כמעט.”
ומה לנשמה? “עושה ניקיון בבית.”
שום רגש. שום ניצוץ. כאילו יש מצב חיסכון תמידי בלב. שאלתי בזהירות: “אז בשביל מה לך זוגיות בכלל?”
“יציבות. מישהו שאפשר לסמוך עליו,” ענתה בלי לחשוב.
“ואהבה?”
משכה בכתפיה: “בגילנו זה מותרות. העיקר שיהיה נח.”
הרגשתי שהיא מחפשת רהיט: ארון עומד, לא מתנדנד, לא נשבר.
אני לא רוצה להיות ארון.
דייט #5 אישה-רישום
רונית, חמישים ואחת, מנהלת אגף. נוכחות חזקה, תיק מעוצב, מבטה חד. בחרה מסעדה יקרה.
מיד לקחה שליטה: “אני לא בשביל משחקים. באה למשהו רציניאתה מתאים?”
עניתי אוטומטית: “כן.”
ואז הגיע הרישום:
גבר חייב להרוויח לפחות כמוה.
חייב פעמיים בשנה חו”ל.
חייב לכבד את הקריירה שלה, לא לבקש להשקיע יותר בבית.
חייב להכיר את ילדיה הבוגרים תוך שלושה חודשים.
חייב לקבל את החברים והרגלים שלה.
המילה “חייב” הופיעה יותר מהשם שלי.
לא פרטנר, לא שותפות, חוזה עם המון כוכביות.
דייט #6 “אני מחפשת אבא, לא גבר”
אביטל, ארבעים ושש, מנהלת משרד. לבושה צעיר, לק באדום, צוחקת בקול. התרגשתי, תחושה של חיוניות.
תוך עשרים דקות התברריותר מהכול, היא רוצה מציל:
“אתה יודע לתקן דברים? שום דבר לא עובד אצלי.”
“יש לך רכב? לפעמים צריך הסעה.”
“אתה מבין במיסים? תשבר לי הראש עם זה.”
מאחורי כל שאלה, בקשה: “קח ממני, פתר לי, תסדר בשבילי.” רצון למישהו שיעשה עבורה כל.
הערתי בעדינות: “את אישה בוגרת, עבודה, חיים…”
מיד נעלבה: “הנה, בדיוק כמו כל הגברים! לא רוצים לדאוג לנשים.” עבור אביטל, “דאגה” זה שירות מלא. אני לא רוצה להיות אבא למבוגרת.
דייט #7 הקורבן הנצחית
חווה, ארבעים ושש, מנהלת חשבונות. שקטה, עדינה, קצת חששנית. שמחתילפחות אין דרישות.
עשרים דקות ראשונותתשובות קצרות. בהמשך, כמו שיטפון: סיפור אחר סיפור על כאב, עוול, אכזבה.
“בניתי משפחה ויצאתי לבד.”
“פגעתי בקריירה בשביל הנוחות שלואפילו תודה לא קיבלתי.”
“הקדשתי לילדים הכלהיום אין להם זמן בשבילי.”
ניסיתי לעודד, לחמם את האווירה, אבל היא חיפשה בעיקר להוציא כאב, לא שיחה. יצאתי מרוקן, סוחב עוד שק כבד שלא שלי.
דייט #8 אישה-הרגל
טליה, חמישים ושתיים, רופאה. פדנטית, מסודרת, הגיע מוקדם, בחרה שולחן בפינה.
הזמנתי קפה הפוך. “עדיף אמריקנו, חלב לא טוב בגילך.” סיפרתי סיפור על העבודה: “אבל אמרת שזה היה ביום שלישי, קודם אמרת רביעילא מסתדר.” הזכרתי שמדי פעם הולך לישון מאוחר.
“זה לא בריא, צריך לישון עד 11, אחרת זה פוגע במערכת העצבים.”
כל דברהערה, תיקון, הדרכה. קוד נוקשה מה לאכול, מתי לישון, עם מי לדבר. ראיתי את העתיד שלי: בקרה מלאה על כל אספקט של החיים. לי זה לא מתאים.
דייט #9 “אני יודעת מה לא בסדר אצלך”
נעמה, חמישים ושלוש, פסיכולוגית. קיוויתילפחות אחת שמבינה רגשות.
התקווה החזיקה רבע שעה.
אמרתי, “אני אוהב שקט, לא משתגע על מסיבות,” מיד: “אתה מופנם עם פחד מהיקשרות.” סיפרתי שהתגרשתי לפני שלוש שנים. “שלוש שניםפחד מאינטימיות.” הזמנתי סטייק. “ברור, פיצוי על חוסר ביטחון.”
כל אמירה הפכה לאבחנה קלינית. הרגשתי כמו מקרה למחקר ולא כגבר לדייט.
בערב כתבה לי: “אתה מעניין, אבל לא בשל לקשר בוגר.” עניתי, “אולי את צודקת,” ולא הרגשתי צורך להיאבק, רק עייפות מלהיות “מקרה”.
אחרי הדייט התשיעי, ישבתי במטבח, ספל תה בידי, ומהרהר. פתאום קלטתיאף אחת מהן לא חיפשה באמת בן אדם.
חלק רק ניסו להכניס אותי למבחן או מערכת, אחרותניסיון להתרחק מהגרוש. יש שרצו פסיכולוג חינם, יש פטרון, רהיט נוח, אובייקט ניתוח.
לכולן הייתה אג’נדה פרטית ומטען שהונח על כתפי זרים.
ואף אחת, לא רצתה באמת גבר עם יתרונותיו וחסרונותיו, פחדים וחלומות.
האם זה רק עניין של גיל?
חברים מציעים: “עזוב בנות גילך, לך על צעירותפחות מסובך.”
האמת? אני לא מאמין שזה מספר בתעודת זהות.
כן, אחרי גיל ארבעים וחמש רובנו צברנו גרושים, חובות, ילדים, מחלותזה החיים.
הבעיה הגדולה אף אחד לא רוצה לפרק את המטען חוץ מעצמו; כל אחד מחכה שמישהו אחר יסדר, ירפא, יפצה, ישתיק.
מתוך “אני רוצה להכיר אותך” קיבלתי “אני רוצה שתתקן אותי”.
והגברים, יותר טובים?
לא הוגן לטעון שרק נשים מגיעות עם משקפיים מהעברגם לנו יש. גם אני מפחד לשחזר נישואין שנכשלו, יש לי עקשנות והרגלים ושריטות.
גברים פשוט שומרים בבטן, לא מדברים, לא עושים בדיקות רשימתיות, אבל זה בהחלט שם.
ולפעמים נדמה לילא הבעיה שכולם פגועים אחרי ארבעים וחמש, אלא אנחנו לא יודעים להודות: “קשה איתי, גם לי כואב, לי יש מה לפרקוזה עליי.”
שאלות לאלו שחוו זוגיות שנייה
בתשעה דייטים לא מצאתי את “האחת”, אבל ראיתי סיפורים אנושיים מגוונים, וגם את שלי הבחנתי יותר טוב.
האם גם אתם פגשתם מטען כזה בזוגיות שניה? אם אתם גברהאם אתם מזהים את בנות הזוג? איך התמודדתם? אם אתן נשיםהאם אתן רואות את עצמכן בסיפורים? באמת רוצות פרטנר, או אולי מציל, אבא, שופט או קהל?
והכי חשובאפשר בכלל, בגיל כזה, להתחיל מחדש אם מכירים בפצעים ולא משליכים אותם על האחר?
כתבו לי מתוך החוויה האישית, אולי בסיפורים שלכם אבין מה קורה לכולנו.
