“אמא, מצאתי לנו סבתא ברחוב, היא ישבה ובכתה!” אמר הבן שלי. אז עוד לא תיארתי לעצמי איך אותה אישה תשנה לנו את החיים…
לבּנוּ שלי, עומרי, בן השש, התפרקה הסוליה מהנעליים היחידות שלו לסתיו. הוא חזר מהגן, גורר רגל אחת במבוכה שלא תיפול הסוליה לגמרי. אמא קנתה לו את הנעליים רק בחודש שעבר, וזה כאב לו בלב. הוא ידע שאמא עובדת במשמרות כפולות, מתעייפת כל כך עד שנרדמת לפעמים עם הבגדים על הספה. היא אף פעם לא כועסת עליו, אבל עומרי רגיל להאשים את עצמו אם רק הייתי שומר יותר טוב…
הוא התיישב על הספסל בתחנת האוטובוס כדי לתקן את הנעל, ופתאום שמע קול בכי שקט. בקצה הספסל ישבה אישה מבוגרת, עטופה במעיל מסודר. לידה תיק משובץ גדול. היא ניסתה לעצור את הדמעות, רעדה באמצע לאיום, אף שהיה ערב ירושלמי לא ממש קר.
עומרי שכח מהנעליים. הוא זז אליה בעדינות ונגע בשרוולה:
גם לך הנעליים נקרעו? שאל אותה בהשתתפות.
האישה נבהלה, הסתכלה על הילד הקטן, ואז חייכה לעצמה בעצב.
לא ילד, הנעליים עוד בסדר. אבל החיים שלי נקרעו, התפרקו לי בין הידיים…
שמה היה זהבה, היא הייתה בת שישים ושמונה. כל חייה עבדה כאחות, גידלה לבד את הבן היחידי שלה, דן. לפני חודש דן בא ושכנע:
“אמא, בואי נמכור את הדירה הקטנה שלך, נוסיף קצת מהכסף שלנו, ונקנה וילה ביישוב מחוץ לעיר. כולנו נחיה יחד, באוויר טוב, תטפלי בגינה”.
זהבה כל כך שמחה! תמיד רצתה משפחה גדולה חמה סביב שולחן. הדירה נמכרה מהר, דן לקח את הכסף שכולו היה בידיו. הבוקר, הם אספו אותה עם התיק, הורידו אותה בתחנה בשולי ירושלים, והכלה אמרה בקרירות: “חכי פה שעה, אנחנו נוסעים לסדר מסמכים, תיכף חוזרים”. והם נעלמו. זהבה חיכתה שם שש שעות. הטלפון של דן לא היה זמין. כך הבינה אף אחד כבר לא יגיע. הבן שלה זרק אותה החוצה, לקח לה הכל.
מה זאת אומרת לא חוזרים? עומרי התפלא, עיניו התרחבו. איך זורקים ככה בן אדם?! בואי אלינו! יש לנו רק חדר, אבל נסתדר. אמא שלי טובה, היא קצת עצובה לפעמים. אבא שלי… הוא כבר לא איתנו. לפעמים בא כשהוא שתוי, צועק ולוקח לה את הכסף. אז היא בוכה. בואי, אני אסביר לה!
זהבה ניסתה להתנגד, אבל לא היה לה לאן. לישון ברחוב בגילה מסוכן מדי. אז היא לקחה את התיק הגדול שלה והלכה אחרי הילד שנגרר בנעליים.
אמא של עומרי, ענת, רזה ועייפה עם עיניים טרוטות, רק התייאשה כשראתה את זהבה ושמעה את סיפורה.
וואי, איזו אכזריות, ככה לעשות לאמא? אמרה ענת, ושמה מיד מים בקומקום. את נשארת אצלנו, זהבה.
מאותו רגע, הדירה הקטנטנה והישנה שלנו נהייתה אחרת לגמרי. ענת חזרה מהעבודה הבית הריח עוגות שמרים חמות, סיר מרק חיכה על הכיריים, הבית מבריק, ועומרי מהמם מכין שיעורים. את הנעליים של עומרי, זהבה תיקנה במכבסה ושילמה מפנסיית הזקנה שלה, שעדיין הספיקה להעביר לכרטיס רגע לפני שדן נעלם.
לראשונה אחרי שנים ענת חייכה שוב, הלחיים התמלאו קצת, הפסיקה להיבהל מכל צל. היא אפילו קנתה שמלה חדשה. הפכנו למשפחה אמיתית.
לילה אחד דפיקות חזקות על הדלת. זה היה אבא של עומרי, רועי, לשעבר בעלה של ענת. ענת קפאה, חיבקה את עומרי חזק.
רועי דחף את הדלת הישנה, נגרר פנימה וצרח בגסות, בקול שיכור:
נו, תני כסף! אני יודע שקיבלת משכורת!
ענת לא הספיקה להגיב, וזהבה יצאה מהמטבח, מחזיקה מחבת ברזל כבדה כמו אלה של פעם.
תעוף מפה עכשיו! ציוותה בקור רוח שלא הכרתי בה. עוד פעם תדרוך כאן, אני שופכת לך את השכל מהראש ובאותה שנייה מזמינה משטרה. השוטר גר בניין ליד, אני כבר מכירה אותו!
רועי נדהם. הוא היה רגיל שענת שותקת. פתאום עמדה מולו אישה גיבורה באמת, מוכנה להכות בשמו וברזל. הוא נסוג, הסתובב ונפל על המדרגות.
זהבה סגרה את הדלת בשקט, סגרה במפתח, חייכה לענת ואמרה:
יאללה, בואו לשתות תה עם עוגת תפוחים.
עומרי הביט בה בהערצה.
אמא, לחש, מושך את ענת בשרוול צדקתי שלקחתי אותה מהרחוב, נכון? עכשיו אף אחד לא יעז לפגוע בנו!
ענת חיבקה אותו ובכתה בדמעות של אושר.
מה דעתכם? האם ענת עשתה נכון שהכניסה לביתה אישה זרה? והאם בנה של זהבה עוד יקבל את מה שמגיע לו על הבגידה?
