אישה, בת 63: אחרי שבע שנים לבד החלטתי לפתוח את הלב לגבר. שלושה חודשים אחרי כבר התחרטתי
שבע שנים חייתי לבד. טוב, לא נחשב החתול שלי, מושי, וגם לא החברות שנכנסות אלי מדי פעם לקפה ועוגיות (או לדבר על תכניות ריאלטי, בינינו). החיים התנהלו שלהם רגועים, שקטים, בלי סערות מיותרות ובלי דרמה. והחלק הכי מוזר (לפחות לחלק מהסביבה) באמת הייתי מרוצה מהשגרה השקטה הזאת.
אבל יום אחד, אחת החברות החליטה לתת לי שיחת מוטיבציה קטנה:
שירה, את לא חוששת שתתרגלי לגמרי? שלא תסכימי בכלל להכניס מישהו?
צחקתי:
ולמה להכניס אם טוב לי ככה?
אמרתי, וכאילו שכחתי מהעניין. אבל המשפט נדבק לי איפשהו במוח. “תתרגלי לגמרי” כאילו בדידות היא איזה חיידק שצריך לטפל בו בדחיפות עם אנטיביוטיקה רגשית.
אז חודש אחרי, כשחברים הציגו בפני את גדי, חשבתי לעצמי: למה לא? אני בת שישים ושלוש, הוא בן שישים וחמש. שנינו מבושלים, חיים ונושמים, מנוסים יותר ממרק של שבת. אולי די לשבת בתוך הצדפה הפרטית שלי?
שלושה חודשים אחר כך, הבנתי משהו פשוט: לפעמים, הבדידות הרבה יותר חמימה מהקשר שבו לא שומעים אותך.
כשהשקט הופך לחבר הכי טוב שלך
בשבע השנים האלה לא סבלתי בכלל. נכון, אחרי הגירושים, היה קשה כעס, אכזבה, קצת ריקנות בבטן. אבל עם הזמן הדברים נרגעים.
עשיתי מנוי על מושי (החתול) שהלך אחריי כמו הצל, לימדתי את עצמי להכין קפה שחור מושלם, הפסקתי להתעורר כל בוקר עם כדור מתח תקוע בלב, והתחלתי לקרוא יותר, להסתובב בשכונה ולשמוע את עצמי.
היה מוזר בהתחלה, במיוחד בשנים הראשונות אבל למדתי לחיות לבד בלי להרגיש לבד. ובאחת הפעמים אמרתי לאותה חברה:
את יודעת מה? באמת טוב לי ככה.
היא חייכה, קצת מתגרה:
רק תיזהרי, שירה. עוד תתרגלי לגמרי ולא תתני לאף אחד להיכנס.
אבל בינינו, אף פעם לא רציתי “מישהו” סתם. חיפשתי חמימות, כבוד, שיחה טובה אבל מסתבר שגברים בגיל הזה לפעמים שומעים רק מילה אחת: “היא לבד כלומר, תסכים להכול”.
הוא הופיע עם פרחים וקומפלימנטים (וגישה של גיבור מהקיבוץ)
את גדי הכרתי דרך זוג חברים. אלמן. מנומס, שקט, עם ה”אופי זהב” שכולן אוהבות לספר עליו. הם אפילו הבטיחו שהידיים שלו “יודעים לעבוד” כביכול גבר לתיקונים.
הוא מיד עבר למתקפת חיזור: הגיע עם ורדים טריים, הזמין לבית קפה, החמיא שלא ניראת בת שישים ושלוש, אפילו העז לומר שאני “נראית פצצה!”.
זה היה נחמד. למרות שבפנים הייתה איזו זהירות כאילו לא פתחתי את הדלת במחסן שנים ועכשיו כל האבק עולה. הכול זר, לא לגמרי שלי, ומרגיעים את עצמך: “יהיה בסדר, תני צ’אנס”.
החודש הראשון היה כמעט מואר. הסתובבנו, דיברנו על סרטים ישנים, פה ושם ארוחות ערב. הוא נראה כל כך מתחשב, שכמעט שכנעתי את עצמי: “אולי לא כל הגברים אותו דבר?”
אבל בדיוק שם כבר התחילו הנורות האדומות להבהב.
חודש ראשון: כשהפרטים הקטנים מספרים הכול
יום אחד נעלב שלא קפצתי מיד לעבור אליו:
למה למשוך? אין לנו כבר עשרים, צחק.
אני לא מתכוונת לקפוץ למים בלי לבדוק, עניתי רגועה.
אז תמשיכי לשבת במאורה שלך
צחקתי (כי זה נשמע כמו בדיחה), אבל סימנתי לעצמי.
והמשיכו להגיע עוד מיני הערות:
יש לך יותר מדי חברות. נראה שאת רואה אותן יותר מאותי!
את עוד בפייסבוק? מה כבר את צריכה את זה בגיל הזה?
עדיף פחות מלח, בגיל כזה זה לא בצחוק
הכול נאמר בטון כזה, כאילו זה “בשבילי”. לא “בשבילנו”.
ובעיקר גדי כל הזמן ניסה “לתקן” אותי. להסביר, להדריך, לחנך. כאילו אני תלמידת תיכון שצריך להחזיר למסלול, לא אישה בת 63 שראתה יותר סירים מחנות לכלי בית בבני ברק.
חודש שני: כשהאור מתחיל להחוויר
עם הזמן התחלתי להישאב לתוך עייפות, אבל לא גופנית עייפות פנימית.
הרגשתי שיש לידי מישהו שכל הזמן מחפש בחסרונות שלי עם זכוכית מגדלת: “פה לא נכון, ושם טעית, ובכלל מה את עושה?”.
הוא קינא אפילו ל הקפה של הבוקר שלי! את הרוגע שלי, של הבוקר עם הספר והחתול, הפך לבעיה.
הוא נעלב אם אמרתי “לא” להצעות לבוא אליו לשבת, כי תכננתי כבר עם חברה. התלונן על “המרחק” בין שנינו, למרות שעברו רק שישה שבועות.
פעם פשוט אמרתי לו:
אתה לא מקבל אותי כמו שאני.
הוא חייך ואמר:
אני רק מנסה לעשות ממך אישה נורמלית.
באותו רגע משהו כבד נפל לי בלב. ובפנים שמעתי: “שירה רוצי!”
זה הפך לרשמי, אחרי שהוא הופיע פתאום בלי להודיע, לחוץ על האינטרקום:
אני למטה, תפתחי.
לא פתחתי. הייתי בפיג’מה ועסוקה, ולמען האמת, פשוט לא היה לי כוח.
התגובה: כעס מיידי.
מה כבר יש לך לעשות בשבת? בטח סתם ממציאה תירוצים!
הקול עלה והלך עד שהוא תופס את כל הבניין. אחר כך ניסה לקבל מפתח “ליתר ביטחון”. ואז שקט. לא שקט נעים, אלא מין שתיקה קוצנית שמאשימה אותך: “את הרסת הכול”.
בפעם הראשונה מזה זמן רב ישנתי רגועה. בלי טלפונים בלילה, בלי לחצים, בלי להעמיד פנים שמצאתי “תחליף לנעורים”. לא צריכה להיות גרסה משודרגת של עצמי בשביל מי שבכלל לא מתאמץ להבין מי אני.
מה קרה אחרי זה: חזרה לעצמי
לא בכיתי. לא חפרתי בלילה לחברות אם “טעיתי”. ישבתי וכתבתי לעצמי פתק קצרצר:
“את לא חייבת כלום לאף אחד. השקט שלך הוא לא ריק. זה מרחב שמכבדים אותך בו”.
אחר כך הכנתי קפה, יצאתי למרפסת, פתחתי ספר. למחרת הלכתי עם חברה לתיאטרון. אחר כך נרשמתי ליוגה.
לאט לאט, חזרתי לחלום, לחיות, לשקט שלי. לחיים שלי, בלי לחץ ובלי הצדקות אינסופיות.
מה למדתי בשלושה החודשים האלה
לפעמים בדידות נראית כמו עונש. בטח אחרי שישים, כששומעים מסביב:
“את חייבת להספיק!”
“מי כבר ירצה אותך”
“אחד, אפילו סביר זה טוב!”
אבל בעצם זה הפוך. לא “אחד סתם”, אלא אחד שטוב לך אתו. לא “להספיק”, פשוט לחיות. לא לסבול כי “ככה צריך”, אלא לבחור מה עושה לך טוב באמת.
הבנתי משהו: הבדידות שלי היא לא גזר דין, היא אפשרות. אפשרות לחיות בדרך שלי, לא מתוך ניסיון לעמוד בציפיות של אחרים. לא להישאר עם מישהו רק כי “אולי זה הסיכוי האחרון”.
אני בת 63. היום שוב חיה לבד. אבל לבד הזה מלא בכבוד שאין בשום קשר שבו מנסים להנדס אותך מחדש.
חמישה שיעורים שלמדתי בשלושה חודשים
לקח ראשון: גבר שמדבר על הדירה שלך כעל “מאורה” לא באמת מכבד את העולם שלך.
שני: מי שמבטיח “לעשות ממך אישה נורמלית” לא מקבל אותך, ולא יקבל אף פעם.
שלישי: מי שמגיע בלי להודיע ודורש להיכנס זה לא דאגה, זה שליטה.
רביעי: אם אחרי פרידה נושמים לרווחה כנראה שזה היה נכון להיפרד (לא, לא את אשמה).
חמישי: בדידות איננה ריק זה מרחב לעצמך. ולא ממלאים אותו באדם אקראי כי “ככה צריך”.
הסוף: אני בוחרת בשקט
אני בת שישים ושלוש. לא מחכה לנסיך על סוס (וגם לא על דונם ברמת גן). לא חולמת על רומנים של גיל 17 ולא “מחפשת חצי”.
ואם במקרה יום אחד ייכנס מישהו אני כבר אדע בדיוק מה חשוב לי. לא מילים יפות, לא פרחים ולא מחמאות.
כבוד. קבלה. האפשרות להישאר אני.
ואם זה לא יהיה עדיף לי שקט. שקט אמיתי, רך, שלי.
בדידות עם כבוד עדיפה בהרבה על קשר שבו מנסים לעשות ממך מישהי אחרת.
טוב לי לבד. וזה הכי בסדר בעולם.
אישה בגיל 63 שבוחרת להישאר לבד כי שם יש כבוד, ולא ללכת אחרי לחץ חברתי או ביקורת זו חולשה או דווקא חוכמה? עדיף להיות לבד, או “רק שמישהו יהיה”? אולי הגיע הזמן שהחברה תפסיק להלחיץ נשים אחרי גיל שישים כאילו הן לא שוות בלי בן זוג, ותיתן להן לבחור בעצמן מה עושה להן טוב?
