הבר של הרוכבים געש מצחוק פרוע, מגפי עור על רצפת עץ ישנה, וריח כבד של עשן ועור באוויר

הפאב של האופנוענים רעש מצחוק גס, מגפיים הכו ברצפת העץ הישנה, וריח כבד של עשן ועור עמד בחלל.
ואז הדלת נטרקה בפראות.
אור קריר ולבן וערפל התגלגלו לחלל, עוטפים ילדה דקה שעמדה לבדה בפתח.
היא נראתה קטנה מדי למקום כזה. בגדים פשוטים ושחוקים, מבט רציני, יד אחת טמונה בכיס. לא שבריר של פחד בעיניה.
הצחוק השתנה.
לא נעלם.
רק הפך לסקרן.
למלעיג.
היא צעדה פנימה בכל זאת, מגפיה הקטנים חורקים על הקרשים, וגברים ענקיים בוסטות עור שחורות הפנו אליה עיניים.
באמצע החדר, נעצרה.
כל עין הופנתה אליה.
ובקול שקט כל כך עד שהאוויר בחדר נהיה מוזר, אמרה: “מהיום… אתם תצייתו לי.”
הפאב התפוצץ בצחוק פראי.
ראש האופנוענים, גבר מצולק ומגודל, דחף את כיסאו לאחור ועמד, ענק ושעיר, עיניו קשות, כזה שגברים בוגרים זזים ממנו הצידה.
הוא פסע לעברה, חיוך מסוכן על שפתיו.
“מי את?”
הילדה לא ענתה מיד.
רק הרימה אליו מבט חזק, כאילו באה לדרוש משהו יותר גדול מאומץ.
סביבה, העולם עצר.
שנייה.
שתיים.
ואז היד החבויה יצאה מהכיס באיטיות.
בכף ידה טבעת כסף עבה, בצורת ראש זאב.
המתכת נצצה באור הניאון.
חיוכו של ראש האופנוענים התפוגג.
הוא נעצר בפתאומיות, כאילו האוויר הדף אותו.
“לא…” לחש.
החדר השתתק.
שקט אמיתי.
הילדה השחילה את הטבעת על אצבעה בתנועה עדינה, איטית.
עכשיו כל האופנוענים ראו אותה
הזאב.
הסמל העתיק.
זה שאיש לא ראה כבר שנים.
הראש מצולק נסוג צעד, פניו הלבינו.
“הטבעת הזאת…”
הילדה הזדקפה עוד.
“אבא שלי אמר שתיזכר.”
זה פגע בחדר כמו קליע.
ידיים נשרו מבקבוקי בירה. פרצופים קשוחים נעשו ריקים.
נשימת ראש האופנוענים השתנתה.
גבר אחר גבר כרע ברך, עד שגם המנהיג רעד, מתיישב אחרון.
הוא הרים אליה מבט מבוהל, לוחש, “היורשת האבודה…”
הילדה התקרבה, עד שעמדה מולו ממש.
קולה היה נמוך.
קר.
חלש עד שכאב.
“עכשיו תגיד לי מי הרג אותו.”
המצולק שתק.
לא מיד.
כי פתאום הכל הרגיש כמו רוחות רפאים.
הג’וקבוקס העתיק זמזם בפינה.
גשם טפף על החלונות.
איש לא זז.
אף אחד אפילו לא הרים משקה.
הילדה עמדה במרכז, טבעת ראש-הזאב מבריקה, כאילו היא הדבר המקורי ביותר שם.
וכל גבר כורע הברך ידע:
להקת הברזל קיבלה עכשיו חזרה את דמה האמיתי.
ראש האופנוענים השפיל עיניים.
מסוכן לאחד כמוהו.
“אבא שלך…”
קולו נשבר קלות.
“…לא היה אמור להביא ילדה לעולם.”
פניה לא השתנו.
אך אצבעותיה הקטנות התהדקו סביב הטבעת.
“הוא כן.”
שוב דממה.
זקן שישב בפינה ביצע תנועה של קדיש.
אחר מחה דמעות בטרם יבחינו בו.
כי כולם זכרו את נדב ורדי.
האיש שבנה את המועדון.
זה שמשך גברים מהכלא או מסם או מהקבר.
ומי שמתו רשמית בשריפה במחסן ביפו לפני עשר שנים, סיפור שמעולם לא הוסבר באמת.
המצולק הכריח עצמו להביט בה שוב.
“יש לך את העיניים של אמא שלך.”
זה פגע מוזר.
קרוב מדי.
כואב מדי.
הילדה עשתה צעד נוסף.
“אמא שלי מתה.”
המצולק עצם עיניים.
זה גם כאב.
“מתי?”
“לפני שלושה ימים.”
המיה של הלם עברה בין היושבים.
הילדה שמרה על קולה הקר.
“היא חיכתה עד שכבר לא יכלה לנשום כדי לומר לי איפה למצוא אתכם.”
מישהו במרפסת לחש:
“אלוהים…”
המצולק בלע רוק.
“איך קראו לה?”
הילדה ענתה מיד.
“חגית לוין.”
התגובה בחדר הייתה כמו יריית אקדח.
עיניים הופנו מיד אל ראש האופנוענים.
כי חגית לוין לא הייתה רק אהובת נדב ורדי.
היא נעלמה אותו שבוע שהוא מת.
הגרסה הרשמית:
הלכה.
ברחה.
נרצחה אולי.
גופה לא נמצאה מעולם.
ראש האופנוענים רעד.
הילדה שמה לב.
“אתה כן זוכר.”
הוא נראה שבור.
“חיפשנו אותה.”
עיניה התקדרו.
“לא.”
והקול קרע את החדר.
“חיפשתם את הרוצחים של אבא שלי.”
השתיקה כאבה עוד יותר.
כי זה היה נכון.
במועדון התאבלו על נדב.
אבל חגית?
חגית הפכה לשם ביניים בהיסטוריה.
הילדה שלפה שוב משהו מהמעיל.
הפעם הייתה זו תמונה ישנה, חרוכה בקצוות, מקופלת.
הגישה אותה למצולק.
ידיו רעדו כשפתח.
מיד
פניו הלבינו אף יותר.
כי בתמונה נדב חי.
לא לפני עשר שנים.
לאחרונה.
זקן יותר.
עומד עם ילדה קטנה, כבת שש
הילדה שעומדת לפניהם.
על הקצה כתוב תאריך.
לפני שמונה חודשים.
המצולק התרחק צעד, המום.
“זה לא ייתכן…”
החדר התמלא בלחישות נרגשות.
אם זו תמונה אמיתית
נדב ורדי שרד את השריפה.
הילדה התבוננה בכולם.
“אבא שלי לא מת במחסן ההוא.”
עיניה עברו בין הכרועים.
“הוא הסתתר, כי מישהו מתוך הברזל בגד בו.”
האוויר הפך קטלני.
אגרופים התקמצו.
חשדות ישנים התעוררו מחדש.
ראש האופנוענים בהה בתמונה כאילו שורפת אותו.
הילדה הטילה את הפצצה האחרונה:
“אבא שלי הספיק לספר לי מי בגד.”
איש לא נשם.
המצולק לחש:
“…מי?”
לראשונה מאז שנכנסה, דמעות מילאו את עיניה.
לא חולשה, כי אם אבל.
טהור.
היא הרימה מבט
מעבר לראש המצולק
אל עבר גבר מזוקן וכסוף שיער שעמד דומם ליד הקיר.
האיש היחיד בחדר שלא כרע.
ושקט, באכזריות,
אמרה:
“אבא שלי אמר שדוד מאיר יכחיש ראשון.”