נועה סוגרת רוטב פלפלים עם עגבניות כשהיא שומעת את דלת הכניסה נפתחת ובעלה שב מהעבודה.
אני בבית! קורא אילן, נכנס למטבח ומשתהה לרגע. מה זה כל זה?
מה זאת אומרת? הנה, אני מכינה רוטב פלפלים, בדיוק כמו שביקשת. נועה מחייכת.
אני מתכוון, מה כל הבלגן הזה? אילן מסמן ביד על המטבח.
על מה אתה מדבר, מתוק? תסביר לי נועה מבולבלת.
אל תעשי את עצמך, את יודעת בדיוק למה אני מתכוון. אילן כבר נשמע עצבני.
נועה מסתכלת עליו, לא ממש מבינה.
לפני כשבוע היה ביניהם ריב גדול כזה שלא אמור לקרות בין בני זוג. הוא איבד שליטה, וזה השאיר צלקת.
רוב הוויכוחים ביניהם התחילו מזה שאילן נכנס הביתה וראה מטבח שהוא מבחינתו בלאגן לא נסבל.
היא בדיוק סוגרת את הצנצנות של הרוטב, בכל מקום סביב כלים, קערות, סירים, צלחות וירקות קצוצים. על הכיריים עומדת סיר ענק עם כתמי עגבניות, ובחלק אחד יש צלוחיות עם שום, פלפל ועוד שלל מרכיבים.
נועה קוצצת פלפל, ומתנהלת כאילו הכל כתמול שלשום.
הם עברו לגור יחד רק לפני ארבעה חודשים. לפני כן אילן חי לבד שנים רבות, והעביר חיים נוחים בשקט ובבדידות שלו. רק כעת, אחרי שנפגשו בגיל 40+, העז שוב להקים בית, מבלי להבין עד הסוף מה זה אומר.
לנועה יש בת בוגרת שמזמן בנתיב שלה. אילן כמעט לא רואה את בנו בן העשר מהנישואים הראשונים האמא גרה בעיר אחרת.
הכל היה מדהים בהתחלה, וכשהוא הציע, נועה עזבה את הדירה השכורה ועברה אליו, מתוך אמונה שזהו האיש שיחזיק בידה גם בזקנה.
בתחילה נועה הייתה בעננים, מפנקת אותו בארוחות חמות ובתבשילים, גם אם לפעמים לא היה לה כוח אפילו לעמוד על הרגליים. זה אהבה, לא?
אלא שאחרי כמה חודשים אילן התחיל להשתנות. מגיע מהעבודה עצבני, מזמין תלונות תמידיות למה הכוס לא נשטפה, למה הרצפה לא ניגובה, למה המיטה נפרסה אחרת?
אז מה, באמת זה משנה? כל עוד יש בבית כמעט מושלם, ארוחת ערב חמה מחכה על השולחן ואשתך מחייכת אליך?
נועה גם עבדה במשרה מלאה, מגיעה הביתה רק שעה לפניו ועדיין מספיקה הכל.
בהתחלה לא התייחסה, חשבה שזו תקופה חולפת, חיכתה. היא ניסתה להמשיך להיות רעיה טובה, עסקה בשימורי ירקות עוד מהבית, רק השתדלה לסיים הכל לפני שאילן שב הביתה. בימי שישי הוא היה לוקח את הרכב ואם היה נוסע עם גיסו, נשאר אצל אחותו כל סוף השבוע.
אותו יום דווקא החליט לחזור בפתאומיות. ומה ראה? מטבח הפוך בדרך להפוך לשורת בקבוקי רוטב פלפל מסודרים היטב, עטופים בשמיכה.
נועה לא מבינה למה אילן מתעצבן כשהיא מתארגנת על שימורים אי אפשר להכין כזה דבר בלי בלאגן!
אילן, עוד רגע הכל מסודר!
כן בטח מסודר! אני מכיר אותך, תשאירי הכל לבלגן כמו תמיד, כעס בקול רם.
מתי בדיוק השארתי בלגן? ולמה כל כך שלילי?
חם בטירוף בבית והריח מתפשט בכל הדירה!
אז אל תיכנס, תלך קצת לחדר, תראה חדשות!
אני רעב, מה יש לאכול?
תן לי רגע לחמם ולהביא לך, רק תרגע! ניסתה להתאפק.
שוב מקרוני עם קציצות של השלושה ימים האחרונים?
לא נורא, אני לא יכולה להספיק הכל ברגע. גם הרוטב לא יכין את עצמו! הרי אתה זה שביקשת בכלל. כל כך התעייפתי היום, הלכתי פעמיים לסופר, נשאתי שקיות עד שכמעט נפלה לי הכתף. גם חם לי, אז למה לבוא ולהתלונן על כל שטות על הדרך?
אל תכעסי עליי!
אתה זה שכועס! אני רק מנסה להרגיע אותך. די כבר!
נמאס לי מהכול!
כאן גם נועה מאבדת שליטה.
מה בדיוק נמאס לך? זה שאתה חוזר לבית מסודר, אוכל ארוחת ערב חמה, ישן על מצעים טריים שתלית, ומישהי שמקבלת אותך בחיבוק וחיוך? או אולי אני נמאסתי עליך, והנוכחות שלי מעיקה? דבר כבר!
את נמאסת עלי! לא רוצה את הארוחות שלך, האנשים שלך, הרוטב שלך!
גם אתה נמאסת עלי! תמיד מתלונן, אף פעם לא טוב. אתה פסימי, וזה פשוט מוריד! אתה מפזר את הבגדים ואין לך בעיה להשאיר כלים בכיור ולכעוס שאני לא מסודרת! ביקשתי ממך רק לגשת יחד לירקות, אבל היה לך חשוב יותר לעזור לאיתי, גיסך! זה נמאס לי! צעקה עליו.
זה כבר היה יותר מדי עבור אילן אולי זה המבט, המילים, הוא הרים יד פעם ראשונה… נועה הבינה שנגמר.
היא הביטה עליו רגע ארוך, רצון לענות אבל בתוך הלב יודעת שזה מסוכן. היא לא תיקח את הסיכון.
זהו, בינינו נגמר! פנתה לצאת מהמטבח.
נועה אוספת את החפצים בידיים רועדות מההשפלה. תוך דקותיים היא זורקת בגדים למזוודה, לובשת ג’ינס ועוזבת את הדירה.
אילן רואה הכל מרחוק, לא עוצר, לא מבקש סליחה.
באותו לילה נועה ישנה אצל חברתה, ולמחרת בבוקר מחפשת דירה ושוכרת אחת במהירות. היא מוציאה הרבה כסף שכירות, דמי תיווך, צורך לקנות כמה דברים שאף פעם לא שמים לב שחסרים עד שמתחילים מחדש.
רק שאין לה שום רצון לחזור אליו, לפחות לא בימים הראשונים. עם הזמן מתגנבת לה עצבות. הזיכרונות, המילים, המריבות, רצות בראש שוב ושוב, והכאב נעים בלב.
אילן לא התקשר, לא חיפש אותה, אפילו לא התנצל. רק הודעה בדיחה שלחה באותו ערב:
ומה לעשות עם הרוטב פלפל שלך?
תעשה מה שבא לך. לא אכפת לי. ענתה לו בכעס.
היה לה חבל על הרוטב, על כל הזמן, הכסף 100 שקל שהושקע באותו ערב, ועוד חצי שעה של עבודה ועכשיו הכל ירד לטמיון.
נועה ניסתה לא להודות אפילו לעצמה, אבל רצתה בכל זאת שאילן יפנים, שיתנצל, שישוב, אבל זה לא קרה.
עובר שבוע, היא כבר רגילה קצת לבדידות, מחליטה שהגיע הזמן לאסוף את השאריות ולמסור לאילן את המפתח לדירה.
היא הייתה יכולה להגיע כשאילן לא בבית, אבל יעדיפה לעשות זאת כשיהיה שם. חצי שעה לפני הגעתה כתבה לו הודעה. הוא פתח לה את הדלת, נראה אבוד, אבל אותה זה כבר לא ריגש. בפנים דווקא כואב.
אומר לה שהוא אוהב, לא רוצה להיפרד, אבל הכול מרגיש ריק, בלי ערך. אם היה באמת אוהב, לא היה שותק ועושה כלום שבוע.
נועה מביטה בו, מדחיקה את הכאב, ואומרת:
אילן, מספיק לשקר לעצמך וגם לי. אם היית באמת אוהב, היית עושה יותר מכלום.
סליחה, אני לא יודע מה עבר עלי באותו היום! באמת.
תחיה עם זה! אני באה לאסוף מה שנשאר.
היא עוברת לצדו, מוציאה מאריזה סופר כל מיני דברים קטנים שמפו, קרם מהאמבטיה, התה האהוב שלא שותה, ספל ורוד שהבת קנתה לה, שמיכת צמר שהאחות קנתה ליום ההולדת.
נועה אורזת הכל, שמה במסדרון לקראת העברה לדירה החדשה.
אילן רץ אחריה, מתנצל, אבל היא כבר לא צריכה לשמוע. שבוע של שקט הספיק להבין הכול. אם היה אוהב אותה, לא היה שותק.
כשהכל מוכנס לשקיות, נועה מזמינה מונית. אילן חוסם את הדלת:
אל תלכי, אני לא אוכל להסתדר בלעדייך!
אני כן אצליח לבד, תודה. עונה בביטחון, מסיטה אותו ופותחת את הדלת.
היא עוזבת. הוא נשאר עומד ולא מבין מה קרה. כנראה לעולם לא יבין כי מאז לא דיברו שוב, אפילו שהיו פעם בטוחים שזו אהבת אמת.
במונית, נועה מציצה לחלון. בחוץ סתיו, וגם בנשמה. פתאום היא נזכרת שסתיו זו העונה האהובה עליה, שלא רחוק יום ההולדת שלה.
הכל יהיה בסדר, היא לוחשת לעצמה, מחייכת. הכל יהיה טוב.
