אין עוד תקווה
אני לא צריכה את הכסף שלך! אמרה רוני במרירות והטיחה את השטרות המקומטות על הרצפה.
זה בעצם הכסף שלך, ענתה בעלת הדירה. ומה שקרה, זה לא באשמתי. ותירגעי, בבקשה, שלא תעירי את כל השכנים.
רוני שלחה מבט קפוא לעבר האישה שעמדה בדלת, הסתובבה וירדה במדרגות.
כשהיא יצאה מהבניין, החשיך לה מול העיניים. נעצה רגליים על הספסל הראשון שנקרה בדרכה, רכנה קדימה וכיסתה את פניה בידיה. דמעות זלגו, חרישיות, כמעט ללא קול. קיללה עצמה על המעשה.
אם רק הייתי יודעת שככה זה ייגמר, לא הייתי נוסעת בכלל לחתונה הזאת.
*****
רוני, אני מתחתנת! בישרה לה בטלפון חברתה הטובה, עינת. החתונה בעוד חודש, ואחריה גם חופה. את באה?
אני כל כך שמחה בשבילך, עינת, באמת, נאנחה רוני. רק ש כנראה לא אוכל להגיע. מאוד הייתי רוצה, רק ש
מה? לא הבנתי! איך לא תגיעי? הופתעה עינת. אנחנו חברות מהגן, איך לא תבואי לחתונה שלי? את רוצה לפגוע בי?
אפילו לא לרגע חשבתי לפגוע בך, באמת. פשוט חתונה וחופה זה עניין של כמה ימים.
שלושה ימים, צחקה עינת. את יכולה להסתדר בעבודה שלך.
לא זֶה זה. יש לי את החתולה שלי, חמודה, את מיקה. אני לא יכולה להשאיר אותה לבד, ובטח לא להביא אותה איתי
נו, רוני, איזה שטויות! תבקשי ממישהו שישמור, יש פה דוגסיטרים ופנסיונים לחיות. אני מבטיחה לעזור אם צריך.
לא יודעת, עינת
יש לך חודש, מה הסיפור? אל תאכזבי אותי. ביום הכי חשוב שלי את חייבת להיות.
רוני נשארה עם מחשבות כבדות. מיקה, חתולת הגינגית שלה, לא יכולה הייתה להישאר לבד אפילו יום. כל פעם שיצאה מהבית מיקה חיכתה לה ליד הדלת. שלושה ימים? קשה, לא עובר.
בסופו של דבר החליטה שהיא נוסעת, ומצאה פנסיון לחתולים שמנהלת שירה אישה חביבה שתיארה עצמה באינטרנט כאוהבת חתולים, אחראית ומנוסה.
על כל פנים, כך זה נראה מרחוק.
הדירה הייתה מרווחת, חדר אחד מוקדש כולו לחתולים. רוני התרשמה שיפה ונקי, יש צעצועים, ויש עוד חתולים. מיקה לא תשתעמם.
מותק, אני אחזור עוד שלושה ימים. תחזיקי מעמד, טוב?
החתולה ברכה אותה בתנועה על הרגליים, הביטה מעלה. רוני רצתה להרים אותה, אבל כבר הייתה חייבת ללכת.
אל תדאגי כל כך, חייכה שירה. יהיה לה טוב.
אני מקווה הנה, תקחי 200 שקל. ואם משהו תתקשרי, טוב?
ברור.
*****
שלושת הימים חלפו כמו צמר גפן מתוק. עינת קיבלה מבטים נוצצים, רוני התרגשה מהזוגיות החדשה שנרקמה לחברתה. אבל מיקה הייתה בליבה, והיא התקשרה כל ערב לשירה לשאול לשלומה.
הכל בסדר? שאלו קולה חרד.
כן, כן. החתולה שלך מתוקה, אוכלת יפה, הכל תקין. את באה בעוד יומיים?
כן מה, יש בעיה?
לא, סתם, רציתי לוודא לפעמים אנשים מתעכבים ולא מעדכנים, אז עדיף לשאול.
לא, אני משתוקקת לפגוש אותה, לא יכולה בלעדיה יותר משלושה ימים.
כשחזרה לתל אביב, לא הצליחה לרגע להירגע. שירה נשמעה לה מוטרדת בטלפון. במסע המונית נדנדו לה בראש המילים האחרונות ששמעה.
שטויות, היא אמרה שהכל בסדר. מה כבר יכול להיות?
אבל פעימות הלב נהיו כבדות יותר.
החתולה שלך ברחה הודיעה לה שירה.
מה?! איך?!
השכנים התחילו לשפץ היה רעש מחריש אוזניים, החתולים נבהלו. רציתי לבקש מהם לעצור קצת, פתחתי את הדלת, ומיקה ברחה. לא הספקתי כלום.
למה לא התקשרת מיד? צעקה רוני למה שיקרת לי?
חשבתי שאמצא אותה בעצמי הרבה חתולים בורחים מדי פעם, תמיד מצאתי בסוף. פרסמתי בפייסבוק, עדיין כלום. אולי תמצאי אותה, אל תאבדיא תקווה.
איך את יכולה להגיד לי אל תאבדיא תקווה? הבטחת לטפל בה!
קחי את הכסף חזרה.
אני לא צריכה את הכסף שלך! רוני סיננה, הטיחה את השטרות שוב על הרצפה.
זה הכסף שלך, אמרה שירה בשקט. אני לא אשמה. ואל תעשי סצנה, תשני את כל הבניין.
רוני הביטה בה בזעם, הסתובבה ומיהרה למדרגות.
כשהגיחה החוצה, נהיה לה שחור מול העיניים. בקושי גררה רגליים אל ספסל המדרכה ותחבה את פניה בידיים.
“זאת אני אשמה. אם לא הייתי נוסעת לחתונה של עינת, הכל היה אחרת למה בכלל הייתי צריכה להשאיר את מיקה?”
הזיכרונות צפו כחלום יום סגריר, ערב לפני חופשת חנוכה. רוני חזרה הביתה מהסטודיו. מתוך החושך התנפלה עליה גורת חתולים ג’ינג’ית קטנה. לפני שהספיקה לקלוט מיקה טיפסה לה על הרגליים, וכל מה שרוני יכלה לעשות זה לקחת אותה הביתה.
מאז חלקה עם מיקה כל חג, כל סוף שבוע, וכל דקה של אהבה.
אמא שלה חייכה לה בטלפון: רוני, די, קחי כבר חבר בן זוג אמיתי, תפסיקי לאסוף חתולים מהרחוב
ורוני ענתה: היא הראשונה בחיים שלי. כל גבר יצטרך לדעת לחיות עם זה.”
בעבודה, סיפרה בהתלהבות איך חתולים בוחרים לעצמם בן אדם מגיעים בדיוק כשהכי קר בחוץ, מביטים בעיניים, ומבקשים: בואי נלך הביתה, טוב? והלב נמס, והרגליים הולכות איתם.
הדירה שלה הפכה למבצר של חום ופרווה, ועוד יותר מזה למקום שאי אפשר לשוב אליו כרגיל כשהיא ריקה ממיקה.
מיקה אהבה להתכרבל על ברכיה, ופיהקה כאילו זו משימת חיים. עכשיו לא היה מי שימתין לה בדלת, אף אחד לא מגרגר עליה חזרה.
היא התקשתה לדמיין את מיקה מסתובבת לנפשה בלי כלום. אבל התקווה החלה להתפוגג.
*****
הלו? מצאתם אותה?! רוני כמעט צרחה על המתנדב שדיבר אליה בטלפון.
אולי מישהי מצאה חתולה ג׳ינג׳ית ברחוב, אמרה שהיא דומה לתיאור של מיקה שלך. הנה, שלחתי לך את הכתובת.
תודה, תודה, תודה!
הלילות נמרחו כמו דבש שחור. רוני פרסמה מודעות, עקבה אחרי פורומים. כל תמונה של חתול גינגי הכניסה לה תקווה ואכזבה בו-זמנית.
כשהגיעה לכתובת, אישה חייכה אליה, חיבקה חתולה כתומה. אם זו לא שלך, אשאיר לעצמי.
וזו לא הייתה מיקה. אולי דומה, אבל לא אותה. רוני חייכה בכוח והסתלקה.
עוד ועוד שיחות, עוד ועוד חתולים לא-נכונים. האכזבה כרסמה פנימה.
רוני, ילדה שלי, אני יודעת כמה אהבת אותה, אבל תנסי אולי יש ארבעים חתולים ג’ינג’ים בתל אביב. לכי תדעי, אולי מישהי בכפר אצלנו המליטה אחד. ניסתה אמא לרכך.
אמא, לא רוצה אחרת. אני רוצה רק אותה.
ואחרי חצי שנה בלי זכר, רוני ידעה אין עוד תקווה.
היא רק מבקשת מאלוהים שמיקה שלה בחיים, איפה שלא תהיה.
*****
איך ממשיכים הלאה? לא היה לה מושג.
היא הלכה לאיבוד בתוך חרטה. מה זה חתונה? היא חשבה הייתי נשארת, אף אחד לא היה חסר ממני באמת. אבל עכשיו איבדה את הדבר שהיה הכי חשוב לה, את מיקה שלה.
כדי לא להיחנק מהשקט שבבית, בשבתות יצאה לשוטט במבוך הרחובות, עוקבת אחרי חצרות, בודקת פחי אשפה, מציצה אל הפרגולים, נחנקת ממחשבות.
באחת הפעמים, איכשהו התגלגלה עד שערי עמותה לחיות. אולי צדקה אמא, אולי כדאי לאמץ אחר? אבל באותו רגע פחדה ומה אם מיקה תימצא, תראה שיש לה מחליפה? מה תרגיש אז?
בדיוק אז, הופיעה עובדת צעירה מבעד לשער.
היי, את רוצה לראות את החיות שלנו? הציעה לה בחיוך. ככה, רק להציץ אולי משהו יגע בך.
רוני הנהנה, נגררת פנימה למרות שרצתה לברוח.
זו לוסי זה ברקו רואה כמה יפים? העובדת ליטפה גב של כלב וליטפה חתולה.
רוני לא הבינה למה, אך הרגישה שמעט מהעצב דועך בתוך הלב. חיות מסתכלות לתוך הנשמה, כאילו מחזיקות עבורך שבריר של תקווה שלא ידעת עוד שקיימת.
ומה יש שם? רוני הצביעה על הכלוב בפינה.
אה, שם גר חתול-נזיר. בחיים לא נותן שיגעו בו, בקושי נותן להאכילו. ג’ינג’י, הגיע חבול ומפוחד לפני חצי שנה.
הצלחנו לרפא את הגוף שלו, אבל הנפש הלכה לחפש מישהי אחרת
רוני הרגישה צביטה בלב.
אפשר לראות אותו מקרוב?
בטח.
החתול, בראותו אנשים, הפנה גב והסתגר בפינתו. העובדת משכה בכתפיים:
זה הוא. תמיד בורח ממגע.
אבל רוני לא הייתה שם יותר. התבוננה בעיניה:
מיקה? לחשה ספק לעצמה, ספק לרוח. מיקה, זו את?
החתול סובב ראש, הביט בה. רק לרגע ואז הפנה שוב.
זה לא אמיתי. זה חלום.
אבל היא לא יכלה לשחרר.
מיקה! קראה בקול בטוח יותר. אלוהים, את חיה! בואי אלי, מתוקה שלי! האם את מזהה אותי?
החתולה הביטה בה שוב, עיניה התרחבו. פיה נפתח, כמו לשאול: באמת את חזרת?
שברי אינטואיציה אמרו לה זה הזמן. רוני פתחה את דלת הכלוב, ומיקה, מתלבטת שניה, זינקה אליה בלי מחשבה.
העובדת הנרגשת פתחה עיניים, גם השמש והעננים עצרו לרגע להסתכל מאחורי השער של העמותה.
רוני חיבקה את מיקה, ליטפה ראש מורם, שניהם רעדו מהתרגשות.
הבטיחה שתעזור להם לעולם, כי הצילו את חתולה שלה.
*****
בדרך הביתה מיקה גרגרה בלי סוף, ובין לבין פלטה ייללות שחזרו אל מיתרי הלב של רוני איפה היית? מפחיד היה, כל כך הרבה רעש יצאתי לחפש אותך, אבל הסתבכתי, כמעט נדרסתי.
רוני חיבקה אותה חזק, הביטה בעיניה.
לעולם לא אעזוב אותך שוב, מיקה. אף פעם.
