– נועה, את זוכרת שביום ראשון אנחנו אצל אמא שלי ליום הולדת? שאל אסף בארוחת הבוקר.
“כן ברור, איך אפשר לשכוח… הזכרת לי את זה עשרים פעם, ואמא שלך התקשרה לא פחות מארבע פעמים השבוע רק כדי לוודא שנבוא… אפילו אם הייתי רוצה לשכוח אין סיכוי”. כל זה רק רץ לנועה בראש, אבל בחוץ היא חייכה ואמרה:
– אני זוכרת, אספי, אני זוכרת… ופלטה נשימה בקושי מורגשת. בתקופה האחרונה, כל מפגש עם חמיה הפך בשבילה לעינוי. שושנה כל הזמן עם פרצוף חמוץ, ונועה לא באמת הבינה מה הבעיה שלה. היא אוהבת את הבן שלה, ילדה לו נכדים, משקיעה בהם, דואגת לכל אבל כנראה אי אפשר לרצות את כולם…
…הם הכירו ממש באינטרנט, לגמרי בקטע של ימינו. בקבוצת פייסבוק כזה של תזונה וכושר. נועה קנתה שם חלבונים לעצמה, אסף חיפש כל מיני תוספי תזונה. התגלגל דיון סטנדרטי שהמשיך לפרטי. הוא עשה לייקים לתמונות שלה ומפה לשם התפתח ביניהם משהו אמיתי… אחרי שבעה חודשים כבר הייתה חתונה.
– נועהלה, אני נשבע שאהיה אבא מדהים! באמת! הכי רוצה ילדים, והרבה. ארבעה! שני בנים, שתי בנות. אני חושב שילד אחד זה לא טוב הוא יוצא מפונק. כשיש הרבה הם חברים, לומדים לגדול בתור בני אדם טובים.
– נו, די קטני… חייכה נועה אתה הרי היית בן יחיד, ולא יצא ממך אגואיסט.
– אני בכלל שוֹנֶה. קרץ לה ונישק אותה בלחי.
שושנה, אמא של אסף, ביום שהכירה את נועה לראשונה, הסתכלה עליה במבט חודר של מורה. שאלה על המשפחה, לימודים. ברגע שגילתה שנועה בכללית לא ירושלמית, שהגיעה ממשפחה מרובת ילדים מקריית שמונה ואמא שלה מגדלת לבד חמישה ילדים בדירת שלושה חדרים, הפרצוף של שושנה התכווץ. את שארית הארוחה היא ביקרה את הצלחת ושתקה.
החתונה הייתה שמחה בגן אירועים מאוד מוכר ליד תל אביב. אמא של נועה ואחיה ואחיותיה הגיעו כולם שמחה, בלגן, צעירים, ערק, ריקודים. אפשר היה לראות על נועה ואסף שהם בעננים, דבוקים אחד לשני כאילו פעם ראשונה נפגשו.
שניים אחרי החתונה הבשורה: עוד קצת, והם כבר משפחה! אסף היה בעננים, אמא של נועה בכתה מהתרגשות, האחים שלה הציפו אותם באיחולים. שושנה רק נשפה אוויר והידקה את השפתיים, שלא אומרת משהו רע.
– אי אפשר לחכות עם ילדים? תחיו קצת לעצמכם, תראו עולם. מה אתם כבר מבינים בהורות? בעצמכם ילדים…
– אמא’לה, את קולטת? את הולכת להיות סבתא! זה האושר הכי גדול, אני אהיה אבא! אסף חייך מתח עד אוזן וניסה לרקוד איתה בסלון, אבל היא רק עשתה ביד תנועה של “עזוב אותי”.
והנה, בזמן – נולדה להם ילדה מהממת, דומה שתי טיפות מים לנועה. אסף היה הבחור הכי מאושר בעולם. נועה נכנסה לעינייני האימהות במלוא המרץ. אסף פרנס יפה, היא הייתה יכולה להרשות לעצמה עוזרת בית ומטפלת, אבל נועה החליטה שהיא מסתדרת לבד. יצאה מזה אמא למופת. אסף עזר, שיחק, האכיל, החליף טיטולים בלי בעיות.
ביום הולדת שנה של הבת הקטנה, שירה, הם קיבלו עוד הפתעה נועה גילתה שהיא שוב בהריון. תשעה חודשים אחר כך נולד בן, יונתן.
כבר היה לה קשה לבד, אז הביאו עוזרת קבועה ועם זה נועה הרגישה סוף סוף שהיא מתמסרת ממש לגידול הילדים. הכול היה לה טוב. אסף נשא אותה על כפות ידיים, אהב אותה, השקיע בילדים, לא היה חסר להם כלום באמת חיים מהסרטים. רק ה”ליקריץ” בכל הדבש הזה הייתה שושנה.
– אסף, אתה יכול להסביר לי למה אמא שלך לא סובלת אותי? אני גם מרגישה שהיא לא בדיוק מתה על הנכדים שלה. מה עשיתי לה?
– נועהלה, עזבי, אמא שלי תמיד הייתה עם אופי… לה יש עולם פנימי שעובד לפי חוקים אחרים, אנחנו פשוט לא דמויות שם. הוא חיבק אותה חזק ונישק לה במצח. העיקר שאני אוהב אותך בטירוף…
הילדים גדלו, העסק של אסף התפתח, החיים היו דבש. נועה הודתה על הרגע ההוא שפגשה אותו בכלל ברשת. היום זה האיש הכי קרוב אליה בעולם, הבעל שלה, החבר שלה.
פעם אחת, נועה ואסף החליטו להשאיר את הילדים אצל המטפלת ולצאת יחד לתיאטרון, משהו שנועה תמיד אהבה. היא התיישבה נרגשת, עם משקפת קטנה, מחכה להתחיל כשלפתע נהיה לה לא טוב…
– אסף, אני לא מרגישה משהו… נראה לי זה מהסלט שאכלתי היום. היה לו ריח ממש מוזר…
היא ניסתה להירגע, שתתה מים לא עזר. הם עזבו את האולם וחזרו הביתה, שם נחה קצת ואז הרגישה יותר טוב. שעה אחרי כבר הלכה לעשות בדיקת הריון. סתם, ליתר ביטחון. שתי פסים! חיובי.
– נועה! נועה! את מבינה? שלושה! שלושה ילדים בדיוק כמו שחלמתי! אסף קפץ בשמחה.
– שלושה זה מהמם, אבל אולי זה קצת מהר? שירה ויונתן עוד קטנים…
– נו באמת! אלה הילדים שלנו, נועה. נסתדר, בטוח נסתדר! וואי, מה אמא שלי תגיד… זה אנחנו מודיעים לה על הבשורה ביום הולדת עצמה! ביחד עם המתנה.
“נו, בטח היא לא תשמח. גם ככה לא מתלהבת, עכשיו בכלל תתפוצץ. עוד תגיד שאנחנו כמו שפנים או משהו גרוע יותר…” חשבה לעצמה נועה, אבל בחוץ רק חייכה בחיוך מאולץ ונתנה לאסף להוביל.
אז הגיע יום ראשון השמשי, וכל המשפחה יצאה אל שושנה לחגיגה. בדרך אסף קנה פרחים ועוגת קרם ויחד הגיעו, איחור של חצי שעה.
שושנה כבר פגשה אותם בדלת, מתבשמת בבושם יוקרתי ועם חיוך רחב. היא נישקה את כולם והכניסה לסלון.
החברים והמשפחה כבר היו בסלון, קצת שתויים מרוב שמח. איחרו? הרימו להם לחיים. אסף קם, רציני עם קריצה:
– אמא וסבתא אהובה, מזל טוב! שתהיי תמיד כזו יפה ושמחה. ואנחנו, הילדים שלך, נעשה שתהיי גאה בנו. ועכשיו… המתנה וההפתעה! ניגש אליה, נתן לה קופסת תכשיטים עם צמיד זהב משובץ יהלומים, ועליה מעטפה לבנה קטנה. נישק אותה ועמד בצד, מצפה.
שושנה ליטפה את הקופסה, פתחה בעדינות. התפעלה, ואז הניחה. פתחה את המעטפה, הציצה, ואז שלפה בדיקת הריון. פרצופה התהפך מקצה לקצה. היא הסתכלה על המקל כאילו אוחזת בטעות ג’וק ביד, זרקה אותו לרצפה והסתובבה לנועה.
– זה המתנה שלך, אני מבינה… אם לומר את האמת, מה כבר יש לך לתת חוץ מעוד ילד? אין לך שום דבר בחיים שלך חוץ מללדת כמו חתולה! לא נמאס לך כל הזמן להסתובב בהיריון? ממש סיפור מהאגדות את פשוט עושה ילדים, וכל השאר דואגים לך: גם עוזרת בית, גם מטפלת… פרזיטית, נשבעת לך… אמרה בקול נמוך, רועם.
השתררה דממה איומה. כל האורחים שקועים בצלחות, אבל זוקפים עיניים לראות מה קורה.
אסף החוויר, קם, שפתיו רעדו:
– איך את מדברת, אמא… אני לא מאמין שאת אומרת את זה. כל השנים חשבתי שאת אוהבת אותנו, אותי… אבל בעצם אין פה אהבה. רק לעצמך את דואגת…
הוא קם בקושי מהשולחן, אחריו נועה, מדמיינת שהיא מתפוצצת מבפנים מרוב עלבון. הם ארזו מהר את הילדים ויצאו. שושנה כבר לא הסתכלה עליהם. האחרים שתקו, המומים.
בדרך חזרה באוטו, נועה בכתה בשקט, בלי להבהיל את הילדים. הדמעות ירדו בלי קול, אסף הביט בה והאנחה שלו שברה את הלב. היה ברור שגם הוא שבור.
כשחזרו הביתה, לא דיברו בכלל עד הערב. אחרי שהשכיבו את הקטנים, התיישבו במטבח עם תה, מנסים לעכל.
– נועהלה, חשבתי המון היום. והבנתי זה לא את. נועה הרימה עיניים תוהות.
– באמת, זה לא משנה מי היית מיכל, תמר, הדס או יעלי היא תמיד הייתה מוצאת מה להעיר. אם לא הילדים, אז הבישולים או הניקיון. זה פשוט… קנאה. וקצת אמא שלי אף פעם לא שיחררה אותי. גידלה אותי לבד, אבא ברח, לא שילם מזונות. והיא, כל השנים מלחמה מתמדת. ופתאום את, עם החיוך והשפע. היא לא מסוגלת לראות את זה. תסלחי לה, גם אם זה קשה. תנסי לראות את זה בעיניים רחבות יותר פשוט תסלחי לה, בלב…
הם ישבו עוד זמן, חיבוקים של אור מנורת המטבח, כל אחד שוקע במחשבות. אסף חשב איך לא ראה אותה באמת עד היום, ושהוא מתבייש מול כולם. ונועה? היא תסלח, אבל לראות את שושנה בקרוב לא מתחשק לה. לפחות לא עכשיו. עם הזמן מי יודע.
אבל לפחות היה להם דבר אחד משותף ובלתי שביר: האהבה ביניהם. והמשפחה. ואין דבר חשוב מזה.
