הידיים רעדו בעוצמה כזו שאיל בקושי אחז בפיסת הענבר הקטנה והחמה, שפעמה כמו זיכרון נשכח מעולם אחר. הטבעת הכסופה לחצה על האצבעות כתזכורת קרה לנצח, וצעקה נתקעה בגרון, מסרבת לפרוץ. השקט סביב היה כה עמוק עד שדומה היה שהעצים בבית הקברות בקרית שאול עצרו את לחישותיהם, עצורים בנשימתם בציפייה מוזרה. הגברים בחליפות השחורות, שהיו מוכנים לפני רגע לגרור בכוח את המתבגר המלוכלך, קפאו כמו פסלים בציור חולף.
“פתחו”, לחש איל בקול כמעט בלתי נשמע. קולו, שבדרך כלל היה תקיף ולא מעורר ספקות באספות, רעד עכשיו כמו עלה ברוח סתיו שנשבה ממקומות בלתי אפשריים.
“מר איל, אבל ההליך… המסמכים… מסקנת הרופאים על התקף הלב…” גמגם מנהל בית הלוויות, מתקן את המשקפיים ששיקפו אורות מוזרים.
“פ-ת-ח-ו”, הפעם כל הברה נשמעה כמו רעם בחלום. איל צעד קדימה בעצמו, דוחף הצידה את זרי הפרחים היקרים שצפו באוויר בצורה מוזרה. לא אכפת היה לו מכללי הנימוס, ולא ממה שיחשבו האליטות במגדליהם הרחוקים. ברגע זה הוא לא היה איש עסקים השולט באימפריות חול. הוא היה פשוט אב, שליבו הוזרקה בו מנה של תקווה פראית ממקור אתרי.
השומרים עם הכלים הכבדים החלו להרים את מכסה הארון מעץ אדום לבנוני מצופה לכה. הצליל היה מפחיד העץ צרח כאילו חי, ועמו צרחה נשמתו של איל, מהדהדת דרך ממלכות בלתי נראות. כשהמכסה החליק הצידה, הקהל הנאסף השמיע אנחה קולקטיבית שהתפשטה כמו גלים בים של ערפל.
בארון שכבה נערה. בשמלתה של תמר, עם תסרוקתה של תמר… אך כשאיל רץ והחזיק בידה השמאלית, חושף את פרק היד, העור שם היה חלק. רך, לבן, שעוותי כמו עלי פרח חלומי. ללא צלקת. ללא חצי ירח, זה שהיא נשאה כל חייה אחרי אותו ערב קיץ גורלי שבו האב לימד אותה לרכוב על אופניים תחת שמיים משתנים, והאם במטבח הכינה ריבה ריחנית מרימונים.
“זו לא היא…” פרץ יללה מחזה של איל, כזו שאיש לא ציפה לשמוע מאיש הברזל הזה. “זו לא הבת שלי!”
פנים זרות לחלוטין, מוסתרות במיומנות תחת שכבות של איפור סמיך שהבריק בצורה לא טבעית. מישהו השקיע מאמצים רבים כדי שהכל ייראה אותנטי במציאות המעוותת הזו. איל הסתובב לעבר המתבגר, שעדיין כרע בקרבה, ידיו עטופות סביב ברכיו הדקות כמו גפנים נאחזות בג’ונגל של צללים.
“איפה היא?” איל כרע לפני ילד הרחוב ישר לתוך הבוץ, הבוץ שהוא תמיד נמנע ממנו כאילו היה מקולל. מכנסיו האיטלקיים היקרים נרטבו מיד, אבל זה לא משנה בלוגיקה של החלום. הוא אחז בנער בכתפיים, דמעות נאספות בעיניו כמו שלוליות של גשם נשכח. “איפה הבת שלי, בני?”
“אני אראה לך… אבל מהר. בעלה… מר תומר… אמר שהיום הכל ייגמר”, לחש הנער, קולו כמו רוח בין עלים יבשים.
תומר. החתן. האיש שאיל קיבל למשפחתו כבן, והפקיד בידיו חצי מהמניות, ואותו חיפש עכשיו לשווא בקהל במבטו החודר מסכים. תומר כבר לא היה שם. הוא נעלם ברגע שהנער שלף את הטבעת, שהאירה באור מוזר.
המכונית דהרה ברחובות תל אביב, מפרה את כל הכללים האפשריים של הדרך, כאילו העיר עצמה מתכופפת ומתפתלת בחלום קדחתני. איל ישב בעצמו מאחורי ההגה, ולידו, מכורבל על המושבים העוריים המפוארים, ישב המתבגר בשם מתן. הוא נשא את ריח הרחובות, של המרתפים, ושל התה הזול שהתפשט כמו קטורת מחיים אחרים, אבל לאיל הריח הזה היה יקר יותר מהבשמים הנדירים ביותר ברגע זה. זה היה ריח החיים עצמו, פועם בחלום.
אזור המפעלים הישן מעבר לתחנה. בניינים נטושים עם חלונות מנופצים, אפורות שבלעה צבעים, וקור צורב שחדר לעצמות כמו קרח מהשאול. מתן הוביל את איל על לוחות רקובים לקצה הרחוק של הבניין, שם היו פעם משרדים מנהליים בזמן לפני שהחלום החל.
“כאן”, הצביע הנער על דלתות ברזל כבדות, נעולות בשרשרת עבה שנראתה כמו מתפתלת כמו נחש.
איל לא היסס. יחד עם השומרים שמיהרו, הם פרצו את המנעול. הדלתות נאנקו ונפתחו, חושפות סצנה מסיוט.
על הרצפה, ראשה מונח על ז’קט ישן ומלוכלך, שכבה תמר. היא הייתה חיוורת, רועדת מהקור, שפתיה כחולות כמו דמדומים, ובעיניה בער טרור אינסופי וחייתי שכזה שהאב מעולם לא ראה אפילו בחזיונותיו האפלים ביותר. בראותה את האור והגברים, היא התכרבלה לכדור, מגנה על פניה בידיה כאילו להדוף אשליות.
“אל תיגעו בי… תומר, אני מתחננת…” לחשה, קולה ריק מכל תקווה, צף כמו הד אבוד.
“תמר! תמר, ילדתי!” איל עף בחדר כמו ציפור במעוף. הוא נפל לידה על רצפת הבטון הקרה, עוטף אותה במעילו הגדול והחם, לוחץ אותה ללבו בכוח כזה כאילו מנסה לחמם את כל היקום שלה עם הווייתו.
הנערה קפאה לרגע, ואז, בזיהוי הריח המוכר של אביה האיש היחיד שמעולם לא בגד בה במבוך החלומות הזה היא החלה לבכות בחום. ידיה אחזו בחליפתו, מעגנות את עצמה למציאות.
“אבא… אבא’לה… הוא אמר שתמות אם לא אחתום על המסמכים… הוא סגר אותי, אבא… הוא נתן לי איזה תרופות, וכאב לי כל כך… חשבתי שלעולם לא אראה אותך שוב”, בכתה, דמעותיה זורמות על צווארו של איל, צורבות את כל הקור של עברו.
“שש, ילדתי הקטנה, שש… אני כאן. הכל נגמר. אבא איתך. אף אחד, את שומעת, אף אחד בעולם לא ייגע בך יותר”, איל עצמו בכה בקול רם, לא טורח לנגב את דמעותיו. בפעם הראשונה בחמש עשרה שנים, מאז שאשתו עברה לערפילים, הוא הרשה לעצמו להיות פשוט אב שביר ואוהב.
חלפו חודשיים כמו עננים בשמיים.
בסלון המרווח והבהיר של ביתו של איל, האוויר היה מלא בריח של עוגת תפוחים טרייה עם קינמון תמר אפתה אותה בעצמה, בפעם הראשונה אחרי זמן רב. על השולחן עמדו שלוש כוסות תה, מאדות באדים מסתוריים.
ליד השולחן ישבה תמר, פניה שבה להן הגוון הוורוד, אך עיניה עדיין החזיקו את העומק של מי שסבלה הרבה, כמו בארות עתיקות. לידה ישב מתן. נקי ורחוץ, לבוש בבגדים חמים וחדשים, קצת מבויש מידיו הגדולות, הוא נגס בעוגה בחוסר ביטחון. איל קנה לו דירה, סידר את המסמכים לבית הספר, וקיבל אותו לחייו כחבר משפחה אמיתי. כי ילד הרחובות הזה הציל את מה שהיה יקר לאיל ביותר.
איל ישב מולם, מביט בבתו. היא הרימה את הכוס בידה השמאלית, וקרן שמש האירה את הצלקת הקטנה בצורת חצי ירח על פרק היד, שהבריקה כמו סימן סודי.
עסקים, כסף, השפעה כל מה שפעם נראה לאיל כמטרת החיים, עכשיו נראה כמו צללים חיוורים בלבד הרוקדים על קירות החלום. הוא תפס את האמת החשובה ביותר: אנחנו כל כך לעתים קרובות רודפים אחרי רכוש חומרי, בונים חומות של גאווה, ושוכחים לומר לילדינו כמה עמוק אנחנו אוהבים אותם. אנחנו דוחים חיבוקים למחר, אך אותו מחר עלול להתמוסס לאתר.
“אבא, על מה אתה חושב?” שאלה תמר בעדינות, שמה לב למבט אביה.
איל הושיט יד, לקח את ידה שלה בידו, ונאנח בשקט: “אני פשוט חושב על כמה שבירה היא האושר… וכמה אני מבורך שקיבלתי סיכוי שני לחבק אותך.”הידיים רעדו בעוצמה כזו שאיל בקושי אחז בפיסת הענבר הקטנה והחמה, שפעמה כמו זיכרון נשכח מעולם אחר. הטבעת הכסופה לחצה על האצבעות כתזכורת קרה לנצח, וצעקה נתקעה בגרון, מסרבת לפרוץ. השקט סביב היה כה עמוק עד שדומה היה שהעצים בבית הקברות בקרית שאול עצרו את לחישותיהם, עצורים בנשימתם בציפייה מוזרה. הגברים בחליפות השחורות, שהיו מוכנים לפני רגע לגרור בכוח את המתבגר המלוכלך, קפאו כמו פסלים בציור חולף.
“פתחו”, לחש איל בקול כמעט בלתי נשמע. קולו, שבדרך כלל היה תקיף ולא מעורר ספקות באספות, רעד עכשיו כמו עלה ברוח סתיו שנשבה ממקומות בלתי אפשריים.
“מר איל, אבל ההליך… המסמכים… מסקנת הרופאים על התקף הלב…” גמגם מנהל בית הלוויות, מתקן את המשקפיים ששיקפו אורות מוזרים.
“פ-ת-ח-ו”, הפעם כל הברה נשמעה כמו רעם בחלום. איל צעד קדימה בעצמו, דוחף הצידה את זרי הפרחים היקרים שצפו באוויר בצורה מוזרה. לא אכפת היה לו מכללי הנימוס, ולא ממה שיחשבו האליטות במגדליהם הרחוקים. ברגע זה הוא לא היה איש עסקים השולט באימפריות חול. הוא היה פשוט אב, שליבו הוזרקה בו מנה של תקווה פראית ממקור אתרי.
השומרים עם הכלים הכבדים החלו להרים את מכסה הארון מעץ אדום לבנוני מצופה לכה. הצליל היה מפחיד העץ צרח כאילו חי, ועמו צרחה נשמתו של איל, מהדהדת דרך ממלכות בלתי נראות. כשהמכסה החליק הצידה, הקהל הנאסף השמיע אנחה קולקטיבית שהתפשטה כמו גלים בים של ערפל.
בארון שכבה נערה. בשמלתה של תמר, עם תסרוקתה של תמר… אך כשאיל רץ והחזיק בידה השמאלית, חושף את פרק היד, העור שם היה חלק. רך, לבן, שעוותי כמו עלי פרח חלומי. ללא צלקת. ללא חצי ירח, זה שהיא נשאה כל חייה אחרי אותו ערב קיץ גורלי שבו האב לימד אותה לרכוב על אופניים תחת שמיים משתנים, והאם במטבח הכינה ריבה ריחנית מרימונים.
“זו לא היא…” פרץ יללה מחזה של איל, כזו שאיש לא ציפה לשמוע מאיש הברזל הזה. “זו לא הבת שלי!”
פנים זרות לחלוטין, מוסתרות במיומנות תחת שכבות של איפור סמיך שהבריק בצורה לא טבעית. מישהו השקיע מאמצים רבים כדי שהכל ייראה אותנטי במציאות המעוותת הזו. איל הסתובב לעבר המתבגר, שעדיין כרע בקרבה, ידיו עטופות סביב ברכיו הדקות כמו גפנים נאחזות בג’ונגל של צללים.
“איפה היא?” איל כרע לפני ילד הרחוב ישר לתוך הבוץ, הבוץ שהוא תמיד נמנע ממנו כאילו היה מקולל. מכנסיו האיטלקיים היקרים נרטבו מיד, אבל זה לא משנה בלוגיקה של החלום. הוא אחז בנער בכתפיים, דמעות נאספות בעיניו כמו שלוליות של גשם נשכח. “איפה הבת שלי, בני?”
“אני אראה לך… אבל מהר. בעלה… מר תומר… אמר שהיום הכל ייגמר”, לחש הנער, קולו כמו רוח בין עלים יבשים.
תומר. החתן. האיש שאיל קיבל למשפחתו כבן, והפקיד בידיו חצי מהמניות, ואותו חיפש עכשיו לשווא בקהל במבטו החודר מסכים. תומר כבר לא היה שם. הוא נעלם ברגע שהנער שלף את הטבעת, שהאירה באור מוזר.
המכונית דהרה ברחובות תל אביב, מפרה את כל הכללים האפשריים של הדרך, כאילו העיר עצמה מתכופפת ומתפתלת בחלום קדחתני. איל ישב בעצמו מאחורי ההגה, ולידו, מכורבל על המושבים העוריים המפוארים, ישב המתבגר בשם מתן. הוא נשא את ריח הרחובות, של המרתפים, ושל התה הזול שהתפשט כמו קטורת מחיים אחרים, אבל לאיל הריח הזה היה יקר יותר מהבשמים הנדירים ביותר ברגע זה. זה היה ריח החיים עצמו, פועם בחלום.
אזור המפעלים הישן מעבר לתחנה. בניינים נטושים עם חלונות מנופצים, אפורות שבלעה צבעים, וקור צורב שחדר לעצמות כמו קרח מהשאול. מתן הוביל את איל על לוחות רקובים לקצה הרחוק של הבניין, שם היו פעם משרדים מנהליים בזמן לפני שהחלום החל.
“כאן”, הצביע הנער על דלתות ברזל כבדות, נעולות בשרשרת עבה שנראתה כמו מתפתלת כמו נחש.
איל לא היסס. יחד עם השומרים שמיהרו, הם פרצו את המנעול. הדלתות נאנקו ונפתחו, חושפות סצנה מסיוט.
על הרצפה, ראשה מונח על ז’קט ישן ומלוכלך, שכבה תמר. היא הייתה חיוורת, רועדת מהקור, שפתיה כחולות כמו דמדומים, ובעיניה בער טרור אינסופי וחייתי שכזה שהאב מעולם לא ראה אפילו בחזיונותיו האפלים ביותר. בראותה את האור והגברים, היא התכרבלה לכדור, מגנה על פניה בידיה כאילו להדוף אשליות.
“אל תיגעו בי… תומר, אני מתחננת…” לחשה, קולה ריק מכל תקווה, צף כמו הד אבוד.
“תמר! תמר, ילדתי!” איל עף בחדר כמו ציפור במעוף. הוא נפל לידה על רצפת הבטון הקרה, עוטף אותה במעילו הגדול והחם, לוחץ אותה ללבו בכוח כזה כאילו מנסה לחמם את כל היקום שלה עם הווייתו.
הנערה קפאה לרגע, ואז, בזיהוי הריח המוכר של אביה האיש היחיד שמעולם לא בגד בה במבוך החלומות הזה היא החלה לבכות בחום. ידיה אחזו בחליפתו, מעגנות את עצמה למציאות.
“אבא… אבא’לה… הוא אמר שתמות אם לא אחתום על המסמכים… הוא סגר אותי, אבא… הוא נתן לי איזה תרופות, וכאב לי כל כך… חשבתי שלעולם לא אראה אותך שוב”, בכתה, דמעותיה זורמות על צווארו של איל, צורבות את כל הקור של עברו.
“שש, ילדתי הקטנה, שש… אני כאן. הכל נגמר. אבא איתך. אף אחד, את שומעת, אף אחד בעולם לא ייגע בך יותר”, איל עצמו בכה בקול רם, לא טורח לנגב את דמעותיו. בפעם הראשונה בחמש עשרה שנים, מאז שאשתו עברה לערפילים, הוא הרשה לעצמו להיות פשוט אב שביר ואוהב.
חלפו חודשיים כמו עננים בשמיים.
בסלון המרווח והבהיר של ביתו של איל, האוויר היה מלא בריח של עוגת תפוחים טרייה עם קינמון תמר אפתה אותה בעצמה, בפעם הראשונה אחרי זמן רב. על השולחן עמדו שלוש כוסות תה, מאדות באדים מסתוריים.
ליד השולחן ישבה תמר, פניה שבה להן הגוון הוורוד, אך עיניה עדיין החזיקו את העומק של מי שסבלה הרבה, כמו בארות עתיקות. לידה ישב מתן. נקי ורחוץ, לבוש בבגדים חמים וחדשים, קצת מבויש מידיו הגדולות, הוא נגס בעוגה בחוסר ביטחון. איל קנה לו דירה, סידר את המסמכים לבית הספר, וקיבל אותו לחייו כחבר משפחה אמיתי. כי ילד הרחובות הזה הציל את מה שהיה יקר לאיל ביותר.
איל ישב מולם, מביט בבתו. היא הרימה את הכוס בידה השמאלית, וקרן שמש האירה את הצלקת הקטנה בצורת חצי ירח על פרק היד, שהבריקה כמו סימן סודי.
עסקים, כסף, השפעה כל מה שפעם נראה לאיל כמטרת החיים, עכשיו נראה כמו צללים חיוורים בלבד הרוקדים על קירות החלום. הוא תפס את האמת החשובה ביותר: אנחנו כל כך לעתים קרובות רודפים אחרי רכוש חומרי, בונים חומות של גאווה, ושוכחים לומר לילדינו כמה עמוק אנחנו אוהבים אותם. אנחנו דוחים חיבוקים למחר, אך אותו מחר עלול להתמוסס לאתר.
“אבא, על מה אתה חושב?” שאלה תמר בעדינות, שמה לב למבט אביה.
איל הושיט יד, לקח את ידה שלה בידו, ונאנח בשקט: “אני פשוט חושב על כמה שבירה היא האושר… וכמה אני מבורך שקיבלתי סיכוי שני לחבק אותך.”
