קערת הסוכר הפורצלנית, עם העיטור הצנוע של פרחי בר, עמדה במקומה הרגיל במטבח. עכשיו היא נראתה לי כמו מאכל מזיק שממתין לרגעו לשחרר רעל.
אתמול רק הרמתי מבט אל תמר, אשתו של בני, כשחייכה בחן מלא מלאך והפילה לתוכה קמצוץ של אבקת סוכר משקית קטנה שהחילה באצבעותיה.
שנה שלמה עברתי בתמימות, מתחלפת מצל לצל. חולשה, ערפול במוח, בחילה מתמשכת רופאים קראו לזה “שינויים של גיל” ו-“פסיכוסומטיקה”.
כמעט האמנתי בזה. אבל הסיבה שנפלאתי לא הייתה בגיל. היא עמדה על שולחן המטבח.
אימא, שוב לא אכלת דבר? קולה של תמר היה דביק, כמו חלב שמתקפל על הלשון. אתה זקוק לכוח. אורי מודאג מאוד.
היא הציבה לי קערת קמח עם שיבולת שועל. כפית סוכר הייתה לבנה במרכז העיסה העבה, באותה קערת סוכר.
צפיתי בגרגירי הסוכר נמסים והרגשתי איך קור מרגיש על עורי.
תודה, תמר. אין לי שום חשק, קולי נשמע רועם, אך למפתיע איתן.
אתה שוב מתחיל! היינו מסכימים שתקשיב לי, למען אורי.
היא ישבה מולי, מניקור מושלם, מבט רחום של עיניים חומות גדולות. לרגע חששתי אולי זה רק דמיוני חולה?
אבל זכרתי היטב את תנועתה המהירה והחבולה ליד השולחן, כשהיא חשבה שאני עדיין במיטה. אז היא לא חייכה.
תמר, עלינו לדבר, אמרתי, דוחפת את הקערה הצידה.
בטחון, אימא. אני כאן.
אני חושבת שמומלץ לך ולאורי לחיות בנפרד. יש לכם דירה משותפת.
החיוך נשאר קפוא, אך המבט קיבל צורה קשה, שיפוטית כמו שמביטים במוצר שבור.
איך נוכל לעזוב אותך? במצבך? אתה לא תוכל לשאת צעד בלעדינו. אורי לעולם לא יתיר זאת. הוא אוהב אותך יותר מכול.
היא אמרה “אוהב” בלחץ, כאילו היה כרטיס מנצח בלתי מעורער. ובאמת, זה היה כך.
בנו, אורי, ראה באותה האישה מלאך משמר עבור אימו החלשה.
רק רוצה קצת שלווה, אמרתי בכנות.
זה לא אתה אומר, זה המחלה שלך, חיתכה בקול רך. אנחנו נעמוד אותך על הרגליים. למען האמת, אורי מצא נוטריון מצוין. החלטנו להסדיר מתנה.
שזה יקל עלינו… אתה מבין פחות בעיות בעתיד. רק בשביל השקט שלך.
היא דיברה על עתידי, על מותי, באותה קלה שבה מדברת על קניית לחם. טורף שמזימז לטרף.
אני אחשוב על זה.
ערב, אחרי שהמתו עם אורי ללכת לקולנוע, לבשתי כפפות והזַרְתִּי את כל תוכן הקערה לתוך שקית.
בתוך פח האשפה מצאתי את אותה שקית קטנה שתמר הביאה איתה. היא לא הייתה ריקה.
שארו בה כמה גרגרים. בזהירות העברתי אותם לצנצנת זכוכית של תרופות והחבאתי אותה.
הבנתי שהמאבק הזה אינו על חיים, אלא על מוות. ולא הייתי יותר חלשה הפכתי לאמא שמגנה על בנה העיוור.
חיי הפכו לתעלומה של ריגול. אכלתי רק מה שהכנתי בעצמי, נעלמתי במטבח.
לכל שאלה של תמר עניתי בחיוך: “החלטתי להתחיל בתזונה, בת. הרופא הציע.” גלגלתי את הכדורים רק מהקופסאות שהייתי פותחת בעצמי.
תמר צפתה. מסכה של דאגה נקרעה בקצוות. פעם אחת ראיתי איך היא החליפה את כדורי הלחץ שליי בכדורים דומים.
אוי, אימא, רק רציתי לעזור, לסדר בקופסאות, ואתה מבולבלת, צחקה כשהשתפסתי בידיה.
בערב הייתה השיחה הכבדה עם בנו.
אימא, מה קורה? תמר אומרת שיש לך פרנויה. אתה מאשים אותה שהיא מתבלבלת בתרופות. אתה מבין כמה היא מצטערת? היא לא ישנה בלילה, מחפשת לך את הרופאים הטובים ביותר, ואת
אורי, היא מרימה אותי.
תפסיק! קם אורי. היה לה הרבה יותר קל לשהות בדירתה ולא לטפל בך! היא עושה זאת מאהבתה אלי! וגם אליך! למה אינך מקבל את הטיפול שלנו?
הסתכלתי עליו והבנתי: הוא לא שומע. הוא חוזר על מילותיה, על אינטונציה שלה.
כל ניסיון לפתוח את עיניו יתפרש כמטמטמה של זקנה.
שיא היום הגיע עם הנוטריון. הם הגיעו בלי אזהרה.
אימא, הפתעה! שרה תמר. זה מרדכי כהן. החלטנו לא לדחות את ההסדר.
אורי עמד לצידה, מבטו נמנע. הוא התבייש, אך נכנע. הם כיסו אותי.
הצמדתי את הספר בחשש.
מזל משונה. היום בבוקר דיברתי עם עורך דין ישן, יעקב בן-צבי. הוא הציע לי, במצבי, להדליק מקליט קולי בזמן כל שיחה משפטית. כל הסכם שנחתם תחת לחץ או עם אדם במצב פגיע ניתן לערער. הפניתי את תשומת ליבי אל הטלפון הישן על השולחן. נורית אדום קטנה הבהירה: הקלטה פועלת.
פניה של תמר השתנתה ברגע. החיוך נעלם והחליף בזיון.
למה? קִרְקְרְה.
רק בשביל ההתפתחות שלי, עניתי והפניתי מבט לבן. אורי, אני לא ארשום דבר. מר כהן, סליחה על ההפרעה.
עיניה של תמר נצצו בזעם. היא הבינה שהמשחק השתנה.
לאחר אותו אירוע היא נשתה. אבל הרגשתי זה רק השקט לפני הסופה. היא תכה במקום הכואב ביותר. ולא עבר הרבה זמן. אחרי שבאתי מבית החולים עייפה ומרוגעת, מצאתי את דלת חדרי פתוחה ברוח. נשמע צליל מוכר רשרוש נייר קרוע.
תמר ישבה על הרצפה וקילקה את המכתבים שלי, תמונות, ציורים של אורי כל מה שהרכיב את חיי. היא לא ניקתה היא מחקה את קיומי.
למה אתם צריכים את ההכגרות? קראה, מבלי להסתובב. לא יהיה צורך בהן עוד.
באותו רגע משהו בתוכי מת
זה נגמר, לחשתי, קפאתי כמו פגז.
הלכתי לשולחן במרוץ. לבי לא רעד. הוצאתי את הצנצנת, שפכתי את האבקה לכוס, הוספתי שתי כוסות מים חמים. כשחזרתי, תמר בּטָה במבט ער.
הבאתי תה. רואה, נמאס לך.
מפחדת? חייכתי. וזה נכון.
חיברתי למספר. לא לבני. לעורך הדין.
יעקב בן-צבי, אני מוכנה. עושה מה שהצעת.
לאחר מכן צִלַּצַּלתי לאורי.
בני, תגיע מיד! תמר נתקעה בביתי, צועקת שהיא לא יכולה יותר לחיות, השתייה
קולי נשמע קרקוע. תמר קפצה.
מה את משמעת, זקנה מכשפה?!
היא נרדה מהתודעה! הכוס נשברת! קראתי, זורקת את הכוס על הרצפה.
תמר נותרה קפואה מול המים השפכים. היא הבינה הכול, אבל מאוחר מדי. ישבתי בכיסא והמתנתי.
אורי נבצר אל החדר, חיוור כמו קיר. עיניו קפצו ממני אל תמר, אל השברים, אל התמונות הקטועות.
אימא?.. מה קרה?
היא רצתה להרעלני! קראה תמר. היא משוגעת! רצתה להרוג אותי!
זה נכון, אימא? קולו רועד.
הסתכלתי עליו בשקט.
תראה, בני. לא אליי. אל הרצפה. זה הספר הראשון שלך. זה מכתב מבןהמשפחה מבית החולים. היא לא הרסה אותי, היא הרסה אותך.
אורי הכניס את ידו על הפיסת נייר. פניו הפכו לאבנים.
תמר למה?
זה רק חפצים! רציתי לעזור! צעקה.
וזה גם עזרה? השתלשלתי לו צנצנת של אבקה. שנה, אורי. שנה שלמה היא קראה לי עם זה.
זכור איך היא “במזל” איבדה מרשמים של רופאים טובים. איך היא מנעה ממך לנסוע לבדיקה בעיר אחרת. תזכיר!
הוא הביט בצנצנת, ולאחר מכן באשתו. הפגיעה, הגועל ושוק ההבנה השתנו.
זה אמת? לחש.
תמר נשתקה. היא הפסידה.
בדלת נשמע צלצול. לא המשטרה. יעקב בן-צבי עם שני גברים חזקי מבנה, ולאחריהם חקירות שהזמין מראש.
אני עורך הדין של חנה ויקטורית, הציג את עצמו. אבקש לתעד ניסיון הרעלה והונאה אפשרית. ישנן עדויות שמרבית האזרחית תמר פוגעת במצב הבריאותי של המוגנת במטרה להשתלט על נכסיה. אבקש לשלול את הצנצנת ודוגמאות מהרצפה.
תמר נפלה לרצפה. לא מרחמים, אלא משבר.
היינו לבד, אורי ואני. הוא התיישב על ברכיו, אסף רסיסים. כתפיו רעדו.
לא נרגעתי. ישבתי לצידו ועזרתי. שנינו שילמנו מחיר גבוה מהשכלה. רק כך אפשר להימלט מהסכנה המתוקה והמתה.
שלוש שנים חלפו. לפעמים אני מרגישה שהסיפור הזה קרה למישהו אחר. מביטה במראה ורואה לא צל חלש, אלא אישה חזקה מביטה בבירור.
הבריאות חזרה לאטלאט. יחד איתה שלווה נפשית, יקרה מכל.
תמר נענסה במאסר על נטל הרעלה ממניעים קנאים.
אורי הלך בחשש, כאילו נשא משא של בגידה. דיברנו רבות. לפעמים בדמעות. הוא ביקש סליחה על שלא ראה, לא שמע, לא האמין. אך לא קיבלתי כעס. הוא היה קורבן, כמוני רק שנפגע לא ברעל אלא בלב.
הצלקת נשארה איתו לכל החיים, אך הפכה אותו בוגר, חכם, קשוב יותר. לפני שנה הוא הביא אליי את קתיה. בחורה שקטה, כנה, עם עיניים חמות.
הסתכלתי עליה בחשש, מחפשת תחבולה. אך היא הייתה בלי תחבולות. קתיה לא ניסתה לרצות אותי, לא התנהגה. פשוט הייתה. היא הביאה ספרים אהובים, ישבה בשקט, והיינו מביטים בחלון השקט הזה היה חם.
היום יום ראשון. הדירה מריחה תפוחים אפויים וקינמון קתיה אופה עוגת שארלט לפי המתכון שלי.
חנה ויקטורית, העוגה עלתה? קולה שומעת.
הולכת למטבח היא ואורי עומדים ליד התנור. הוא מחבק אותה על הכתף, והם מביטים בעוגה כמו בנס.
שמחתם אינה מדומה. היא אמיתית, מלאה באמון.
עלתה, ילדה, עלתה מאוד, מחייכת. העיקר, אל תפתחי את התנור מוקדם מדי.
זוכרת? אמרת שהוא מתעצבן.
היא זוכרת. היא שומעת. בשביליה הניסיון שלי הוא לא פסולת, אלא ערך.
מתיישבים לשתות תה. אורי שם על השולחן קערת סוכר חדשה, לבנה ופשוטה. אני מניחה כפית סוכר בכוס. הפחד נעלם. נותר רק ההבנה למה אנשים יכולים להגיע. יחד עם זה באה גם הידע איך נראה חום אמיתי.
אימא, חשבנו, אומר אורי, מחזיק את ידי קתיה. אולי נצא לסוף שבוע לחוף? כולנו יחד.
מביטה בבני, שלמד לראות עמוק יותר. באשתו, שהביאה אור. מבינה לא נשברנו. נוקה אותנו.
והשמחה השקטה הזאת, האמתית, היא הפרס הגדול ביותר.
