מתי נוכל לעבור לביתכם החדש? שאלו הסבתות ישר.
לא הבנת? נמתחה רונית בעורבות.
אם כבר סיימתם את כל העבודות, כנראה שהזמנתם גם אותנו לבוא, המשיך אלי, פיתולו תמים.
אלי, אתה מבין שזה חורג מהגבולות? רונית כבר לא החזיקה ברגשותיה, והבעל נדחף לתגובת לא מבין מיותרת.
אולי כל המשפחה ערכה את הכול כדי שהיא תשלב כמה שנים מחייה בבנייה, תשקיע את כל חסכונותיה, ואז יותרו אותה ריקה?
הצעירים לא חיקו את בני דורם וקנו דירות קטנות במחיר גבוה. כשהתכנסו רונית ואלי, החליטו לבנות בית משלהם דבר שהיו רואים כחסכוני, מהיר ומשתלם. במקום של שלושים מ׳ קיבלו מאה ושלושים באותו מחיר.
יהיה לנו מקום לילדים ולחיות מחמד, שמחה רונית.
למזלם שכבר היה קרקע בבעלות דודה של רונית, שהעבירה את בעלות לשימחה על החלטת הזוג הצעיר.
לא נתתי לכם מתנה משמעותית בחתונה, אז זהו מתנתיי קרקע לשתול את הילדים, אמרה הדודה, כשהיא מוסברת שהאדמה עומדת על השולחן ללא תועלת כבר עשרים שנה.
הבנייה לא הייתה קלה. החסכון הוביל לזוג לקחת חלק בעבודה בערבים, בסופי שבוע ובגשמים קשים. רונית נאלצה לשאוב כסף מהירושה של סבתה; מכירות הדירה של סבתה הועלו לתקציב הבנייה.
כאשר לבסוף הבית נגש להשלמה, הבינו שכל דקה של עבודה הייתה שווה את כל המאמץ. עדיין נותרו פינות בגימור ובתשתיות, אך אפשר היה לחיות במלואם.
הם החלו לבלות לילות בחדרי השינה החדש ולזמם אורחים. רונית מצאה עצב רק בעובדה שההורים של אלי לא עזרו, למרות שבקשה חוזרת ונשנית.
ההורים תמיד עסוקים בדברים חשובים, ולא יכלו לעזור להקמת גדר, נטיעת עצי האורן, או אפילו להוביל מקרר. ברשותם רכב שטח עם קרוואן הרכב האידיאלי לשדות מחוץ לעיר ולכן נאלצו לשלם על המשלוח.
הם עסוקים כל הזמן? בעשייה מה? הם בגמלאות, תהתה רונית.
הם לא ישררו, חייך אלי באומרו.
רונית חשבה שההורים אולי באמת עסוקים, אך תחושת הספק והחוסר אמון חצתה את מחשבתה.
רוני, היום יביאו לנו טלוויזיה חדשה. תקבלי? קרא אלי בזמן שהלך לעבודה, מכור לעיסוד הלחם במטבח החדש.
בטח, באיזו שעה? שאלה רונית.
אמרו אחר הצהריים, בין השעה חצות ושתיים, נתתי להם את המספר שלך והבטיחו להתקשר שעה לפני.
מצוין, קיבלתי לך סל פסח לעבודה. אמר אלי ונשק אותה בחיוך לפני שיצא אל הפורום.
בסביבות השעה הרביעית קורא דפיקה על הדלת. רונית חשפה שהדבר היה אספקה, אף על פי שההבטחה לשיחה לא מומשה.
היא פקחה את הדלת ופתאה במראה של ההורים של אלי חנה רחל ונעמה כהן.
אהה, נדהמה רונית, במקום לזרום בתשובה, רק הוציאה קול חירום.
שלום, רוני! לא הכרתנו? נהיה עשירים! חייכה חנה.
מצטערת, הכירתי, רק לא חשבתי שתבואו. ענתה רונית.
תיכנסו בבקשה? הצביע נעמה.
ההורים נכנסו לסלון רחב שמתחבר למטבח, הביטו סביב.
איזה יופי כאן! קראה חנה בהתלהבות. טוב שבניתם בית ולא קניתם דירה. בית הוא יציב, מרווח! לכולם יש מקום!
אה, כן הנהנה רונית במבוכה.
מתי נוכל לעבור לביתכם החדש? שאלו הסבתות בלי רמז.
לא הבנת? חתרה רונית.
אם כבר סיימתם, נחשוב לשכנע אותנו לבוא, התלהב נעמה.
לא חשבנו על בית ל־ארבעה, נבוכה רונית, שאלה.
אנחנו לא נסיכים, נוכל לשבת בחדר אחד כמו בתים ישנים! צחק נעמה.
אנחנו, רוני, מתכננים להגדיל פנסיה ולשכור את דירתנו, עכשיו שיש לנו מקום, הסבירה חנה.
דיברתם על זה עם אלי? שאלה רונית, שכונתה לא חיבבה את הרעיון.
עדיין לא, אבל הוא בטוח שלא יתנגד, השיב אלי.
רונית נדהמה מחוסר המחשבה של ההורים, שלא קיבלו כל בקשה לעזרה, ועכשיו חשבו לזכות ברווחים משכירות הבקתה.
היא לא מצאה כוח להגיב, וקיוותה באליעד.
אנחנו כאילו זרים! קרע נעמה. תציעו לנו תה!
בוודאי, ענתה רונית בצניעות.
במהלך שתיית תה נחת הטלפון. הנהג התנצל על השכחת השיחה והודיע שכבר הגיע.
רונית קיבלה את המשלוח, והשליחים העבירו בקפידה את הקופסה הגדולה אל תוך הבית ולברכו בשלום.
איזה ענק! קרא נעמה. איפה נבחרו?
כאן, הראתה רונית על קיר ריק.
מצוין! בערב נטייל על הספה ונצפה בחדשות.
במקביל, לא חשבנו להתקין אנטנה, אמר אלי.
אז איך נצפו? על מסך ריק? חייך נעמה.
סרטים, סדרות ואפליקציות, בטלוויזיה היום כמעט לא נצפית, רק לזקנים, השיבה רונית.
אז זה אנחנו! צחקה חנה. אדבר עם אלי על אנטנה.
רונית ספרה רגעים עד הגעת אלי, קיוותה שלא יתאחר בעבודה. ברכותיו הגיעו בזמן, ומסורק ריח מנועו חצץ את האוויר.
הנה מגיע אלי! קראה רונית כשהשמעה של מנועו נמשכה.
היא רצה למרפסת לקבל אותו.
ההורים שלכם הגיעו ורוצים לחיות איתנו, לחשבה רונית, מחבקת את צווארו של אלי.
מה?? קרא אלי בפחד.
חכו, הם יספרו הכל.
מאיפה באו? שאל אלי.
באו לראות את הבית, הכל מצא חן בעינינו! קרא נעמה.
אם יוותרו על חצר, הילד שבא יזדקק למקומו, חזה אלי.
יש לנו שני חדרים נוספים למעלה! התווכעה חנה.
אז חדר ילדים וחדר אורחים. החברים שלנו נשארים לפעמים, יש מסיבות… אנחנו צעירים, חייך אלי.
אנחנו לא אוהבים רעש, נעמדה חנה.
אז תצטרכו להיות שקטים יותר, הסכים אלי.
מדוע? תסגר אלי.
כבר דיברנו עם רוני, רצינו לעבור ולשכור את הדירה שלנו, הכריז נעמה בביטחון.
אין לנו מקום, השיב אלי בגילוי.
בני, איך זה ייתכן? אין מקום להורים? בכתה חנה בעצב.
האם ההורים מצאו זמן לעזור? שאל אלי ברוח עזובה. אפילו מקרר לא העבירו! לא הגעתם אף פעם, ועכשיו רוצים להרוויח ממקומנו? זה לא יקרה. אני אוהב אתכם, אבל אין מקום.
נעמה וחנה החליפו מבט.
נלך, לילי, אין זמן, אמר נעמה בקצרה.
כן, נלך.
ההורים קמו בשקט והולכים אל המרפסת.
כאשר עזבו, רונית נגעת באלי וחיבקה חזק.
תודה ענקית! קיוויתי שתהיה בצד שלנו, לא בצד של ההורים שלך! לחשה רונית.
למה? ראיתי אותך מתוסכלת כל פעם שההורים מתעלמים. למה עליי לקבל אותם בשביל רווח? ענה אלי.
תודה! חיבקה רונית שוב יותר חזק.
אין בעד מה, חייך אלי, עכשיו תאכל אותי ארוחת ערב כאות תודה.
