מתי נוכל לעבור לבית החדש שלכם? שאלו חמות ישירות.
לא ברור? נקטה בתגובה תמר, מתוחה.
טוב, אם כבר סיימתם הכול, מניחים שנקרא לכם לבוא לבקר, הוסיף משה, אביה של יוסי.
יוסי, אתה מבין שזה חוצה את כל הגבולות? תמר כבר לא החזיקה במילים, במיוחד כשבעלה מתי שהוא היה שותק כאילו לא מבין למה היא כזזה.
אולי הם סידרו את כל זה מראש, כדי שהיא תשקיע כמה שנים בחיי הבנייה, תכניס את כל חסכונותיה, ואז יישארו בלי שום תמורה?
הצעירים לא הלכו אחר חבריהם וקנו דירות קטנות במחירים משוגעים. כשהתחתנו תמר ויוסי, החליטו לבנות בית משלהם זה היה זול יותר, מהיר יותר ומשתלם. במקום של שלושים מ”ר, קיבלו מאה שלושהים על אותו המחיר.
שם נוכל לגידול ילדים וגם לאמץ חיות מחמד בלי שום בעיה, שמחה תמר.
לשמחתם כבר היה חלקת אדמה שלמה של דודה רחל, שהעבירה אותה לנכדה לאחר שהבינה כמה רציני הכוונות של הזוג הצעיר.
לא הענקתי לכם מתנה גדולה בחתונה, אז הנה המתנה קרקע שבה הילדים יגדלו, אמרה רחל, היא עומדת כאן ריקה כבר עשרים שנה, טוב שתהיה לכם טובה.
הבנייה לא הייתה קלה, כי כדי לחסוך כסף לקחו חלק מהעבודה על עצמם, עבדו אחרי שעות העבודה, בסופי שבוע ואף במזג אוויר רע. תמר נאלצה לפדות את הירושה של סבה, שקיבלה ממכירת דירתו, והעבירה את הכסף לבנייה.
כאשר סוף סוף הבית נוצר, הרגישו שכל דקה של מאמץ הייתה שווה. כמובן שהבית לא היה מושלם נותרו עוד עבודות גמר, אך כבר אפשר היה לחיות בו, וזה גרם לשניהם לשמוח עד השמיים.
הם התחילו לבלות לילות בבית החדש ולזמן אורחים. תמר רק הצטערה על דבר אחד ההורים של יוסי לא עזרו בכלל, למרות שכמה פעמים ביקשו עזרה.
ההורים תמיד היו עסוקים במשהו שלא אפשר להם להציב גדר, לשתול עצים, או אפילו להביא מקרר. יש להם רכב שטח גדול עם קרטר בדיוק מה שנדרש מחוץ לעיר ולכן נאלצו לשלם על ההובלה בעצמם.
הם עומדים עסוקים כל היום? במה בדיוק? הם כבר לגיטימציה של פנסיונרים, תמר השתתה בפליאה.
הם לא ישקרו, השיב יוסי במקף כתפיים.
תמר חשבה שאולי ההורים באמת עסוקים, אבל משהו במוחו גרם לה לחשוש.
תמר, היום ייביאו טלוויזיה חדשה. תקבלי? קרא יוסי בחיפזון, נוהג בדרך לעבודה וגורף כריך מהמטבח החדש.
בטח, באיזו שעה מגיעים?
אמרו שמאוחר יותר היום, בין שלוש לחמש. נתתי לה מספרך, הם יתקשרו כשיגיעו.
תודה, הנה ארוחת צהריים לשירותך.
תודה רבה, אני רץ, נענע יוסי את כתפו ונשק תמר בחיוך.
בסביבות ארבע נקרעו הדלתות. תמר חשבה שמדובר במשלוח, כי ההורים לא התקשרו כפי שהובטח.
היא פתחו והשקפתם על פני הורים של יוסי רות ומשה.
יופי של הפתעה! נאנחה תמר, במקום לברך רק נודדה קריאת “אוי”.
שלום, מרעובה! לא הכרת אותנו? נהיה עשירים! חייכה רות.
סליחה, הכרתי, רק לא ציפיתי שתבואו, אמרה תמר.
אפשר להיכנס? חייך משה.
בטח, תמשיכו בקלות, ענתה תמר.
ההורים הסתובבו בסלון הרחב שממשיך אל המטבח והביטו סביב.
איזה יופי כאן! קראה רות בהתלהבות. טוב שבחרתם לבנות בית ולא לקנות דירה קטנה. בית זה יציב, מרווח! לכל אחד מקום!
נכון הנהנה תמר.
מתי נוכל לעבור לביתכם החדש? שאלו החמות שוב ישירות.
לא הבנת? תמר מתוחה.
אם כבר סיימתם, נחשוב להזמין אותנו בקרוב, מסר משה.
אנחנו לא תכננו בית לארבעה אנשים, תמר נבבלה משאלות ההורים.
מה, חשבנו שאנחנו נכסים? חדר אחד יספיק! צחק משה.
אנחנו, תמר, מתכננים להגדיל פנסיה ולשכור את הדירה שלנו, כעת שיש לנו מקום, אמרה רות.
דיברתם על זה עם יוסי? שאלה תמר, שדחפה את הרעיון של ההורים.
עדיין לא, אבל הוא בטוח שלא יתנגד, השיב יוסי.
תמר התעוררה מהמתנה הפתאומית. הם אף פעם לא הגיבו לבקשות העזרה, ועכשיו רואים את ההורים רוצים למקם את עצמם בבית ולזכות בכסף שכורה.
היא לא מצאה כוח להחזיר את המכה, אך קיוותה שיוסי יתערב.
אנחנו מוזמנים? קרא משה במקצת. רק תה תציע?
כמובן, ענתה תמר בעדינות.
החמות שתו תה לאט, מתיישבות סביב שולחן האוכל, כשצלצול טלפון הפריע.
הנהג של המשלוח התנצל שלא קרא לפני שעה, והודיע שכבר מגיע. תמר קיבלה את הטלוויזיה. שליחים נשאו את הקופסא הגדולה פנימה ונפרדו בנימוס.
איזה ענק! קרא משה. איפה תלכוד?
כאן, תמר הראתה קיר פנוי.
מצוין! נשב בערב על הספה ונצפה בחדשות.
בכלל לא תכננו להרים אנטנה,
חח, אז מה תצפו? מסך ריק?
סרטים, סדרות, אפליקציות. היום אף אחד לא יושב מול הטלוויזיה, רק הקשישים, השיבה תמר.
אז זה אנחנו! חייכה רות. אדבר עם יוסי שיביא לנו אנטנה.
תמר קראה את השניות עד הגעת יוסי, והזמינה לו לבוא מהר.
הנה יוסי! קראה כשהשמיעה את מנועו.
תמר רצה למרפסת לפגוש אותו.
ההורים שלך הגיעו ורוצים לעבור איתנו, לחשה היא, מחבקת אותו סביב הצוואר.
מה?! קרא יוסי.
שתק, הם יספרו הכול.
מאיזה זמן? שאל יוסי.
רק הגיעו לראות, אהבה רבה! חייך משה.
אם יהיו חורמות, ילדה תיוולד ולא יימצא מקום, צפה יוסי במחשבה.
אבל יש לנו עוד שני חדרים בקומה העליונה! ניסה רות להרגיע.
אחת לחדר ילדים ואחת לאורחים. יש לנו חברים שמבלים אצלנו בלילה, מסיבות… אנחנו צעירים, חייך יוסי.
אהה, אנחנו לא אוהבים רעש, אמרה רות, מביטה ביוסי.
אז תצטרכו להיות שקטים יותר, הוא הסכים.
למה? תמה יוסי.
כבר אמרנו לאירי שאנחנו רוצים לעבור ולשכור את הדירה, חייך משה.
אין לנו מקום אצלנו, השיב יוסי בכתפיו.
ילד, איך זה ייתכן? אין מקום להורים? קראה רות באבל.
וההורים שלנו מצאו זמן לעזור? אפילו מקרר לא יכלו להביא! לא הגיעו אף פעם, ועכשיו רוצים לשכור את הבית שלנו? זה לא יקרה, אני אוהב אתכם, אבל אין לנו מקום, ענה יוסי.
משה ורת הסתכלו זה על זה.
נלך, לילה טוב, סיים משה בקצרה.
נלך.
ההורים קמו בשקט והלכו למרפסת.
לאחר שהם נסעו, תמר זרקה זרועותיה סביב יוסי.
תודה ענקית! חששתי שתהיה מצדי של ההורים הם ההורים שלך!
למה? ראיתי אותך מתוסכלת כל פעם שהם לא עוזרים. למה אני צריך לקבל אותם בשביל “להרוויח שכירות”?
תודה! תמר חיבקה אותו חזק יותר.
אין על מה, חייך הוא, תכין לי ארוחת ערב כהודיה.
—והם חייכו, מבינים שהבית החדש הפך לא רק למבנה של לבנים, אלא למעיין של אהבה משותפת.
