כל חייו חלם יוסי על בן. אפילו שם כבר חשב – איתמר. אבל, ככה זה, בבית גדלו שלוש בנות…
אשתו רונית לא איבדה תקווה:
– תראה איזה יפות יש לנו! – אמרה שוב ושוב.
יוסי חייך והנהן. אין ספק שהוא אהב מאוד את ילדותיו החכמות. אבל לפעמים הוא חש קנאה קלה כשראה את השכן משחק כדורגל עם בניו.
– נו, יוסי, מה אתה? מיכל שלך הולכת לקראטה. היא נלחמת יותר טוב מכל ילד, – אמר לו חבר.
יוסי צחק. מיכל בת העשר באמת הייתה ילדה קרבית. אחיותיה – תאומות בנות שבע, נועם ועפרי – גם הן היו מלאות חיים.
אבל עדיין, החלום על בן לא עזב אותו…
גם לבנותיו היה חלום – חיית מחמד ביתית.
– ממש לא. אני לא אעמוד בבית עם יצור שנובח כל הזמן, – התחמק יוסי מבקשות הבנות להביא כלב.
– חתול יהרוס את כל הטפטים. אוגרים מסריחים. תוכי רועש מדי, – דחה כל הצעה נוספת.
הבנות הזעיפו פנים ואפילו נעלבו.
– להדס וליובוב בבית יש שני כלבים! וכלום לא קורה! – התמרמרה מיכל בשקט, אבל אבא היה נחרץ.
– נמצא משהו, – ניחמה אותן נועם, שלא ויתרה בקלות.
התקרב יום ההולדת של יוסי. הבנות ישבו בחדר של מיכל והתווכחו מה לתת לאבא.
– תרמוס? ערכת גילוח?
– לא, לא! כל זה בנאלי מדי!
– אז תחשבי בעצמך, אם את כל כך חכמה! ואנחנו נצייר ברכה! נשארו רק יומיים לחג!
– גן ילדים, קבוצה צעירה! המתנה צריכה להיות מפתיעה ובלתי נשכחת! ככה אמא אומרת.
הדיון נמשך חצי שעה ועמד להפוך לריב, כשלפתע צלצל הטלפון:
– מיכלי, הוצאתם את הזבל? – שאלה אמא.
– בטח… הוצאנו. הכל בחוץ. את כבר נוסעת הביתה? – שיקרה מיכל בלי למצמץ. ולאחר שוודאה שאמא לא מגיעה בקרוב, החלה להתארגן במהירות.
– אנחנו איתך! – תמכו התאומות באחותן.
– נו, מה, עם שקית זבל אחת נלך שלושתנו? – הזעיפה מיכל פנים.
אבל כעבור כמה דקות כולן כבר יצאו מהבניין.
– אתן שומעות? נראה שמשם, ליד פחי האשפה, – לחשה עפרי באטיות.
הבנות עצרו והנהנו. כשהתקרבו, הבינו שמפחי הזבל נשמעים גירויים רחמנים.
– לא יתכן שמישהו הכניס חתול לשם? – אמרה מיכל בחוסר ביטחון.
נועם משכה בכתפיה והחלה להוציא בחירוף נפש שקיות זבל שמילאו את הפח.
האחיות, מתוך רתיעה, התחילו לעזור לה. כאילו שמע שההצלה קרובה, החתול השמיע צווחה נואשת.
– אני מקווה שהוא לא יתנפל עלינו משם. ולמה הוא לא יצא לבד? תקוע? – התנשפה מיכל, נשענת מעבר לשפת הפח.
מהצד השני עבדו נועם ועפרי במרץ.
כעבור כמה דקות נמצאה התשובה:
– מבוגרים משוגעים לגמרי. מי חשב על זה – לשים חתול בשקית זבל ולזרוק! – זעמה מיכל בעודה פותחת את שקית הניילון המרשרשת שבה ישב חתול ג’ינג’י מפוחד.
– איזה יפה וחיבה! איך אפשר לזרוק מסכן? – נאנחה עפרי.
החתול טיפס מיד על ידיה של הילדה והצטנף מרוב פחד.
– מה עשיתן פה, גנבות קטנות? פיזרתן את כל הזבל על הכביש! אני אתלונן להורים שלכן. נו, המצאתן לעצמכן בידור בזמן שאבא ואמא לא בבית! – צעקה על פני כל החצר גב’ מזל.
להתווכח עם האישה האימתנית היה חסר תועלת. היא התקרבה במהירות אל הבנות, למרות גילה המופלג.
– בורחות, – פקדה מיכל מיד.
והאחיות רצו אל הבניין. מאחוריהן נשמעו צעקותיה של גב’ מזל.
– אוף, נראה שעברנו, – נשמה נועם עמוק וסגרה את דלת הכניסה.
– היא עדיין תתלונן. תראו. זוכרות איך שברנו את החלון במדרגות? היא הופיעה מיד ובאותו ערב סיפרה לאבא, – לגלגה מיכל, נזכרת במעלליהן.
יוסי בינתיים חזר הביתה מהעבודה. מצב הרוח היה מצוין. סוף שבוע ויום הולדת לפניו. הוא אהב את החג הזה מילדותו ושמח לבלות אותו עם משפחתו.
לפתע הופיעה לידו צוענייה:
– מתנה מפתיעה מחכה לך, יקירי! תשמח, תצחק! – אמרה מהר, נגעה בידו, והמשיכה הלכה.
“מוזרים המגדות עתידות האלה. פעם היו מבקשות לכסף את כף היד”, חייך יוסי לעצמו ובלי לייחס לדברי הצוענייה חשיבות, מיהר הביתה…
בבית בינתיים התנהל דיון סוער:
– ואמא מה תיתן? גיליתן? – שאלה מיכל את אחיותיה, אך הן רק משכו בכתפיים.
– שאלתי, אבל אמא אמרה שזה הפתעה. נדע כשהזמן יגיע, – ענתה נועם.
וזה היה מוזר. הרי אמא תמיד התכוננה לחג של אבא יחד איתן.
– ראיתי אותה מכניסה משהו למעטפת מתנה. אולי שובר לחופשה בנופש? זוכרות שהם חלמו על חופשה משותפת? – אמרה עפרי מהורהרת.
– אולי. אבל ההפתעה שלנו לא תהיה פחות טובה. והיא תיזכר להרבה זמן ותהיה הפתעה גמורה בשביל אבא, – צחקקה מיכל.
– העיקר שהוא לא יגלה לפני הזמן, – לחצה נועם אצבע על שפתיה.
ואז צלצל הפעמון, והבנות רצו לפתוח. על הסף עמדו ההורים.
– מה, אתן היום שקטות יותר מדי. נו, תודו מיד, מה עשיתן הפעם, – אמרה רונית מביטה בבנות בתשומת לב.
אך האחיות הבטיחו שהכל בסדר.
– אפילו הוצאנו את הזבל! – דיווחה מיכל.
– יופי. ולמה כל כך רטוב בשירותים? – ביררה האם, מתקרבת לכיור.
הבנות החליפו מבטים.
– סליחה, אמא, רציתי לכבס חולצה. התלכלכה קצת, – השפילה עפרי עיניים.
– אין יום בלי הרפתקאות! – צחק יוסי. מצב רוחו היה מצוין.
הבנות התפזרו במהירות לחדרים ובלי ויכוחים הלכו לישון.
– גדל צוות… תראי איזה צייתניות היום. נראה שמכינות לי הפתעה, – חייך יוסי ונשק לאשתו.
– יותר נראה כמו שקט לפני הסערה, – אמרה רונית בספק. היא הכירה היטב את בנותיה…
הם כבר שכבו לישון, כשמחדר של מיכל נשמע רעש.
– נדמה לי שמישהו מיאה, – לחש יוסי מבעד לשינה.
כשנכנסו לחדר הילדים, מיכל ישבה יחד עם נועם:
– חלום רע חלמתי, אבל עכשיו הכל בסדר. אני אשן עם מיכל, בסדר? – אמרה הילדה בקול שקט.
– בטח, יקירה. בטוח שאנחנו לא צריכות עזרה? – בררה רונית.
האחיות הנהנו בראש, ושארית הלילה עברה בשקט…
לקראת יום הולדתו של יוסי הוא ישן רע. חלמו לו סיוטים על צוענייה ג’ינג’ית. היא מיאו והביטה בו בעיניים ירוקות-בהירות.
לבסוף פקח יוסי עיניים וקפא. ממש על חזהו ישבה מפלצת ג’ינג’ית וקידחה בו מבט!
– מיאו, – בירכה המפלצת את יוסי.
– אההה, – נפלט ליוסי.
רונית קפצה מיד, מנסה להבין מה קורה.
– מה? מה זה? – לבסוף אמר יום ההולדת, בהסתכלו על החתול הג’ינג’י שכבר ניסה להתיישב לרגליו.
רונית מצמצה בתמיהה.
– אוי, אבא! כבר ראית את ההפתעה שלנו! – אמרה מיכל בכניסה, מנסה להישמע עליזה ככל האפשר.
מאחוריה הגיעו התאומות:
– יום הולדת שמח, אבא! החלטנו לתת לך מתנה בלתי נשכחת. הכירו את כרסון. הוא טוב, רגוע ומאוד מנומס.
אגב, הוא גר אצלנו כבר יומיים, ואפילו לא שמתם לב. כל הספות בסדר וכל הטפטים, – אמרו נועם ועפרי בחפזון.
רונית צחקה כשראתה את יוסי פותח פה ולא מוציא מילה.
– אתה לא צריך לדאוג, אבא. אמא תיתן לך עכשיו שובר לחופשה בנופש, ותיהנו מנוחה הרחק מאיתנו. אנחנו נסתדר כאן לבד, – פלטה מיכל.
– איזה נופש? רגע, בנות, – רונית הביטה בבנות בתמיהה.
– אבל המתנה שלך במעטפה זה לא כרטיס טיסה? אני ראיתי בעצמי, – באה עפרי לעזרת אחותה.
רונית צחקה בעצבנות.
– נראה שבבית הזה אי אפשר להסתיר שום דבר, – אמרה לבסוף.
– אבל מה אני עכשיו עושה עם החיה הזאת? – שאל יוסי מהורהר, מביט כיצד החתול מגרגר בשקט לרגליו.
– תבין, אבא, זה קרה במקרה. יצאנו לחצר ומצאנו חתול בשקית… בפח האשפה. ואז הופיעה גב’ מזל. היא צרחה כל כך. נו, אתה יודע איך היא יודעת… – התחילה מיכל.
– פחדנו וברחנו בריצה הביתה, – הוסיפה נועם בסמכותיות.
– הכל קרה מעצמו, והחתול מצא את עצמו אצלנו בבית. אבל אי אפשר לזרוק אותו חזרה לפח? אפילו רחצנו אותו וסידרנו. הוא מאוד רגוע וסבלני, – אמרה עפרי בעיניים דומעות.
יוסי נאנח. בראשו צצו מילות הצוענייה על מתנה מפתיעה.
– נו… יצא מתנה לא רעה, – אמר בשקט, מביט בכל הקבוצה.
– יקירי, אולי הבנות צודקות. באמת חבל על החתול. כמה הוא עבר. ומראהו רגוע וחיבה, – באה האם לעזרת הבנות.
יוסי נאנח, מהרהר במצב.
– הוא יתפוס לנו עכברים. בטוחה! – פרסה נועם את הטיעון המנצח.
– אבל מעולם לא היו לנו עכברים, – אמר יוסי בעצב, מסתכל מסביב.
– הכל יכול לקרות, שמעתי רשרוש מאחורי הקיר בימים האחרונים, – תמכה עפרי באחותה.
– טוב, גנבות. נראה איך תתנהגנה מכאן והלאה. וכמובן, גם על התנהגותו של כרסון נסתכל, – צחק יוסי.
– ולמה כרסון? – החליטה רונית לשאול.
– הייתן שומעות איך הוא מגרגר מצחיק כשלטפים לו את הבטן, – חייכו הבנות.
– ובכל זאת, מה הייתה המתנה במעטפה? – החליטה עפרי לברר.
רונית התבלבלה קלות. אחר כך הביאה לבעלה קופסה קטנה ובה מעטפה.
– לא ייתכן! – אמר יוסי בהתרגשות, מביט בתוכן המעטפה.
הוא לא יכול היה לעצור את דמעותיו…
*****
– ברור שאח – זה נפלא. אבל נראה לי שכרסון גם עשה על אבא רושם בל יימחה, – לחשה עפרי בלילה לאחותה, שוכבת במיטה.
– כרסון בוגד אמיתי. יומיים הוא ישן איתנו, והיום עבר להורים, – הזעיפה נועם פנים.
– נו, נו. זה בכל זאת החתול של אבא, – צחקקה עפרי.
יוסי שכב מאושר במיטה והקשיב לגרגור של כרסון.
– איזה צליל מרגיע. ולמה לא הבאנו חתול קודם? לא מבין, – לחש והצמיד אליו את אשתו.
– תהנה מהשקט והשלווה, עוד מעט בבית הזה לא יהיה זמן לישון, – צחקה רונית.
– אתה יודע, אפילו לא מאמין שיהיה לנו בן! תודה, יקירתי, זו המתנה הכי טובה! – חייך יוסי ועצם עיניים מרוב אושר.
הלקח: לעתים הדברים הכי טובים בחיים מגיעים דווקא כשאתה לא מצפה להם, והמשאלות הכי עמוקות מתגשמות בדרכים מפתיעות.
