כל החיים חלמתי על בן. אפילו חשבתי על שם – יונתן. אבל הגורל רצה אחרת, ובבית גדלו שלוש בנות.
אשתי רחל לא איבדה תקווה:
– תראה איזה יפות יש לנו! – אמרה שוב ושוב.
חייכתי והנהנתי. ברור שאהבתי מאוד את הבנות החכמות שלי. ובכל זאת, לפעמים חשתי עוקץ קל של קנאה כשראיתי את השכן בועט בכדור עם הבנים שלו.
– נו, יונתן, תפסיק! נועה שלך הולכת לקראטה. היא נלחמת יותר טוב מכל ילד, – אמר לי חברי יוסי.
צחקתי. נועה, בת העשר, באמת הייתה ילדה לוחמנית. אחיותיה – התאומות שירה ותמר, בנות שבע – גם הן היו בעלות אופי תוסס.
אבל בכל זאת, החלום על בן לא עזב אותי…
גם לבנות שלי היה חלום – חיית מחמד ביתית.
– אין סיכוי. אני לא מסוגל לסבול בבית יצור שנובח כל הזמן, – דחיתי את בקשות הבנות להביא כלב.
– חתול יהרוס את כל הטפטים. אוגרים מסריחים. תוכי רועש מדי, – פסלתי כל הצעה נוספת.
הבנות קימטו מצחן ואפילו כעסו.
– אצל נועם וליה יש שני כלבים בבית! והכל בסדר! – התלוננה נועה בשקט, אבל אני נשארתי איתן.
– נמציא משהו, – הרגיעה שירה, שלא התרגלה לוותר.
התקרב יום ההולדת שלי. הבנות ישבו בחדר של נועה והתווכחו מה לתת לי במתנה.
– תרמוס? ערכת גילוח?
– לא! זה בנאלי מדי!
– את תחשבי, חכמונית! אנחנו נצייר כרטיס ברכה! נשארו יומיים לחג!
– גן ילדים, ממש! המתנה צריכה להיות מפתיעה ובלתי נשכחת, ככה אמא אומרת.
הוויכוח נמשך חצי שעה ועמד להפוך לקטטה, כשלפתע צלצל הטלפון:
– נועה, הוצאתם את הזבל? – שאלה אמא.
– ברור… הוצאנו. את כבר באה הביתה? – שיקרה נועה בלי למצמץ. אחרי שווידאה שאמא לא תגיע בקרוב, התחילה להתארגן מהר.
– אנחנו איתך! – תמכו התאומות.
– נו, מה, עם שקית זבל אחת נלך שלושתנו? – כעסה נועה.
אבל אחרי כמה דקות יצאו כולן מהכניסה.
– אתן שומעות? נדמה לי שם, ליד פחי הזבל, – לחשה תמר.
הבנות השתתקו והנהנו. כשהתקרבו, הבינו שמפחי האשפה מגיע מיאון רחמני.
– אי אפשר שדחפו חתול לשם? – אמרה נועה בחוסר ביטחון.
שירה משכה בכתפיים והחלה לזרוק במרץ את השקיות שמילאו את הפח.
האחיות, למרות גיחוך, התחילו לעזור. כאילו שמע שההצלה קרובה, החתול השמיע יללה נואשת.
– מקווה שהוא לא יתנפל עלינו משם. ולמה הוא לא יצא? נתקע? – נאנחה נועה כשהיא נשענת מעל שפת הפח.
מהצד השני פעלו שירה ותמר במרץ.
אחרי כמה דקות נמצא התשובה:
– משוגעים המבוגרים האלה. מי חשב לארוז חתול בשקית ניילון ולזרוק אותו! – כעסה נועה כשהיא מתירה את הפלסטיק המרשרש, ובו ישב חתול ג’ינג’י מפוחד.
– יפה ומלטף כזה! איך אפשר היה לזרוק אותו? – נאנחה תמר.
החתול מיד טיפס לידיה של הילדה והצמיד את עצמו, רועד מפחד.
– מה אתן עושות פה, חבורת שובבות? פיזרתן את כל הזבל על הכביש! אני אתלוננה להורים שלכן. מצאתן בידור בזמן שאין אבא ואמא בבית! – צעקה גברת שרה על כל החצר.
לא היה טעם להתווכח עם האישה המאיימת. היא התקרבה במהירות לבנות, למרות גילה המתקדם.
– בורחות! – פקדה נועה מיד.
והאחיות רצו לכניסה. מאחוריהן נשמעו צעקותיה של גברת שרה.
– אוו, נראה שעברנו את זה, – נשמה שירה בהקלה כשסגרה את דלת הכניסה.
– היא עוד תתלונן. תראו. זוכרות שניפצנו את החלון בכניסה? היא הופיעה באותו ערב וסיפרה לאבא, – לגלגה נועה, נזכרת במעלליהן.
בינתיים חזרתי הביתה מהעבודה. מצב הרוח היה מצוין. סוף שבוע ויום הולדת בפתח. תמיד אהבתי את החג הזה ושמחתי לבלות אותו עם המשפחה.
לפתע הופיעה לידי מגדת עתידות:
– מתנה בלתי צפויה מחכה לך, יקירי! תשמח, תצחק! – אמרה במהירות, נגעה בידי והמשיכה בדרכה.
“מוזר איך מגדות עתידות השתנו. פעם ביקשו ‘תזהב את היד'”, צחקתי בלבי, לא ייחסתי חשיבות לדבריה ומיהרתי הביתה…
בבית התנהל דיון סוער:
– ואמא מה תיתן? גיליתן? – שאלה נועה את אחיותיה, אך אלה משכו בכתפיים.
– שאלתי, אבל אמא אמרה שזה הפתעה. נדע כשהזמן יגיע, – ענתה שירה.
וזה היה מוזר. אמא תמיד הכינה איתן את חגיגת אבא.
– ראיתי שהיא שמה משהו במעטפה. אולי שובר לנופש? זוכרות שהן חלמו על חופשה משותפת? – אמרה תמר מהורהרת.
– אולי. אבל ההפתעה שלנו לא תהיה פחות טובה. היא תיזכר להרבה זמן ותהיה בלתי צפויה לגמרי עבור אבא, – צחקקה נועה.
– העיקר שלא יגלה אותה לפני הזמן, – לחשה שירה תוך שהיא מניחה אצבע על שפתיה.
ואז צלצל הפעמון, והבנות רצו לפתוח. בפתח עמדו ההורים.
– מה אתן היום כל כך שקטות? תודו מיד, מה עשיתן הפעם? – אמרה רחל כשהיא בוחנת את הבנות במבט חודר.
אבל הבנות הבטיחו שהכל בסדר.
– אפילו הוצאנו את הזבל! – דיווחה נועה.
– יופי. ולמה כל כך רטוב בחדר האמבטיה? – שאלה האם כשהתקרבה לכיור.
הבנות החליפו מבטים.
– סליחה, אמא, רציתי לכבס חולצה. קצת התלכלכה, – השפילה תמר עיניים.
– אין יום בלי הרפתקה! – צחקתי. מצב רוחי היה נהדר.
הבנות התפזרו מהר לחדרים והלכו לישון בלי ויכוחים.
– הצוות גדל… תראה איזה צייתניות היום. כנראה מכינות לי הפתעה, – חייכתי ונישקתי את אשתי.
– יותר דומה לשקט שלפני הסערה, – אמרה רחל בספק. היא הכירה היטב את בנותיה…
כבר שכבו לישון כשנשמע רעש מחדרה של נועה.
– נדמה לי ששמעתי מיאו, – מלמלתי מתוך שינה.
כשנכנסנו לחדר הילדים, נועה ישבה עם שירה:
– חלום בלהות חלמתי, אבל עכשיו הכל בסדר. אני אשן עם נועה, בסדר? – אמרה הילדה בשקט.
– ברור, מתוקה. בטוח שאתן לא צריכות עזרה? – שאלה רחל.
האחיות הנהנו, ושארית הלילה עברה בשקט…
ערב יום ההולדת ישנתי רע. חלמתי סיוטים על מגדת עתידות ג’ינג’ית. היא מיאונה והביטה בי בעיניים ירוקות-בהירות.
לבסוף פקחתי עיניים וקפאתי. ממש על החזה שלי ישב מפלצת ג’ינג’ית ובחנה אותי במבט!
– מיאו, – בירך אותי המפלצת.
– אההה, – נפלט ממני.
רחל מיד קפצה וניסתה להבין מה קורה.
– מה? מה זה? – לבסוף גמגמתי, בהיתי בחתול הג’ינג’י שכבר ניסה להסתדר לרגליי.
רחל מצמצה בתמיהה.
– איי, אבא! כבר ראית את ההפתעה שלנו! – נועה נכנסה לחדר, מנסה להישמע עליזה ככל האפשר.
מאחוריה הגיעו התאומות:
– יום הולדת שמח, אבא! החלטנו לתת לך מתנה בלתי נשכחת. תכיר את כרסי. הוא חתול טוב, רגוע ומחונך.
דרך אגב, הוא גר אצלנו כבר יומיים, ואפילו לא שמתם לב. כל הספות שלמות וגם הטפטים, – דיברו תמר ושירה בחטף.
רחל צחקה כשראתה אותי פתחתי פה ולא עצרתי.
– אל תדאג, אבא. אמא תיתן לך שובר לנופש, ואתם תיהנו רחוק מאיתנו. אנחנו נסתדר לבד, – פלטה נועה.
– איזה נופש? חכו רגע, בנות, – רחל הביטה בבנות בהפתעה.
– אבל המתנה שלך במעטפה היא לא חופשה? אני בעצמי ראיתי, – נחלצה תמר לעזרת אחותה.
רחל צחקה בעצבנות.
– נראה שבבית הזה אי אפשר להסתיר שום דבר, – אמרה לבסוף.
– אבל מה עכשיו עם החיה הזאת? – שאלתי מבולבל, מתבונן בחתול שמגרגר בשקט לרגליי.
– תבין, אבא, זה קרה במקרה. יצאנו לחצר ומצאנו את החתול בשקית… בפח הזבל. ואז הופיעה גברת שרה. היא צרחה ככה. נו, אתה מכיר אותה… – התחילה נועה.
– פחדנו וברחנו בריצה הביתה, – הוסיפה שירה בסמכותיות.
– הכל קרה מעצמו, והחתול הגיע הביתה. אבל אי אפשר לזרוק אותו שוב לאשפה? רחצנו אותו וסידרנו. הוא מאוד רגוע וסבלני, – אמרה תמר בעיניים דומעות.
נאנחתי. משום מה צפו בראשי דברי מגדת העתידות על מתנה בלתי צפויה.
– נו… מתנה מעולה, – אמרתי בשקט, מביט בכל החבורה הנאמנה.
– יקירי, אולי הבנות צודקות. באמת חבל על החתול. כמה עבר עליו. והוא נראה רגוע ומלטף, – באה רחל לעזרת הבנות.
נאנחתי, חשבתי על המצב.
– הוא גם יתפוס לנו עכברים. אני בטוחה! – הניחה שירה טיעון ברזל.
– אבל מעולם לא היו לנו עכברים, – אמרתי בעצב והבטתי סביב.
– הכל יכול לקרות, שמעתי השבוע רשרוש מאחורי הקיר, – תמכה תמר באחותה.
– בסדר, שובבות. נראה איך תתנהגו מכאן. וגם על התנהגותו של כרסי נסתכל, – צחקתי.
– ולמה קוראים לו כרסי? – שאלה רחל.
– הייתן שומעות איך הוא מגרגר כשמלטפים אותו על הבטן, – חייכו הבנות.
– ובכל זאת, מה הייתה המתנה במעטפה? – ביקשה תמר לדעת.
רחל קצת התביישה. אחר כך הביאה לי קופסה קטנה ובה מעטפה.
– לא ייתכן! – אמרתי בהתרגשות כשבחנתי את תוכן המעטפה.
לא יכולתי לעצור את הדמעות…
*****
– ברור שאח זה נפלא. אבל נראה לי שכרסי שלנו גם עשה על אבא רושם בל יימחה, – לחשה תמר בערב לאחותה בשכיבה במיטה.
– כרסי שלנו בוגד אמיתי. יומיים הוא ישן איתנו, והיום עבר להורים, – כעסה שירה.
– נו, נו. זו הרי החתול של אבא, – צחקקה תמר.
שכבתי מאושר במיטה והקשבתי לגרגור של כרסי.
– איזה צליל מרגיע. ולמה לא הבאנו חתול קודם? לא מבין, – לחשתי תוך שאני מחבק את אשתי.
– תהנה מהשקט, עוד מעט בבית הזה לא יהיה זמן לישון, – צחקה רחל.
– את יודעת, אני לא מאמין שיהיה לנו בן! תודה, יקירתי, זו המתנה הכי טובה שיש! – חייכתי ועצמתי עיניים מרוב אושר.
