תקשיב, אתמול אני יושב לי רגוע בבית, פתאום טלפון שלום, אשתך ילדה תאומים! אני כזה: סליחה, אני בן 52… ואין לי בכלל אישה! והיא עונה, לא יודעת, כדאי שתבוא לבדוק, היא אומרת שהם שלך…
מה זה, הייתי בטוח שמישהו טעה במספר. תגיד, בגילי ילדים? אבל הסקרנות גברה עליי. קפצתי לאוטו, טסתי לבית החולים.
אני נכנס לחדר, כמעט נופל מרוב הלם. מי שוכבת שם? שירה, הגרושה שלי. ומצדדיה שני תינוקות קטנים ומתוקים, ישנים בשקט.
אני מסתכל עליה ואומר: שירה, של מי הילדים האלה?
היא מחייכת בשקט: שלך.
אני פשוט עומד שם, מנסה להבין מה לעזאזל קורה.
רגע, אבל את בת 49! וגם הרי נפרדנו מזמן…
נכון, לפני שבעה חודשים, היא עונה. לא ידעתי אז שאני בהיריון.
אבל איך זה אפשרי בכלל?
חשבתי שזה פשוט כבר גיל המעבר… מי חלם שפרידת הפרידה שלנו תהפוך לזה. אל תדאג אני לא באה בדרישות, רק הרגשתי שחייבת להודיע.
תבין, שנים ניסינו להביא ילדים. כלום. תמיד רק אכזבות.
שתיים בבת אחת, שירה? אחרי כל השנים האלו?
גם אני הייתי בשוק! בכלל לא עליתי על זה עד החודש החמישי חשבתי שאני מדמיינת תנועות בבטן…
את האמת, זה לא הפתיע אותי במיוחד שירה תמיד הייתה מלאה, אז אף אחד לא שם לב שמשהו השתנה אצלה.
כשהכרנו, כבר הייתה בחורה עגלגלה, ותמיד אהבתי את זה. רזות אף פעם לא היו בשבילי. הייתה לנו תקופה יפה, אבל היינו לחוצים מהניסיונות להביא ילדים בדיקות, טיפולים, דמעות, כלום לא עזר.
בסוף החלטנו פשוט ליהנות מהחיים. טסנו לאילת, טיולים בהרי ירושלים, קפיצות לאתונה ולברצלונה הזמנים טובים. אבל חמש השנים האחרונות הסתובב בינינו איזה כובד. אני חושב שבאיזשהו מקום כבר השלמנו עם זה שלא יהיו לנו ילדים. ועם הגיל, אתה מתחיל לחשוב על מי יבוא אחרי.
התחלנו לריב, היא עלתה עוד 15 קילו. יום אחד היא אומרת לי: די, אנחנו רק פוגעים אחד בשני. אולי באמת עדיף להיפרד אולי אצלך עוד תוכל להיות לזה הזדמנות.
הלב שלי נשבר, אבל לא רציתי להחזיק אותה בכוח. היא קבעה את הסוף, הלכתי לדרכי.
אחר כך היא סיפרה לי שלקח לה זמן לאזור אומץ לספר לי. לא ידעה אם תצליח להחזיק את ההיריון, אם הילדים יהיו בריאים. ובסוף הפתעה ענקית.
באותו היום קפצתי לקנות טבעת, הבאתי זר ענק, חזרתי לבית החולים, כרעתי ברך ועשיתי לה הצעת נישואין.
עברו מאז שנתיים. אנחנו ביחד. הילדים שמחים ובריאים. אנחנו כבר לא צעירים, אבל בלב עדיין הורים טריים ומאושרים.
תגיד, מה אתה אומר, הייתם מעיזים בגיל כזה להתחיל הכול מחדש? או שאצלך, יש לדעתך גיל שבו אושר פשוט כבר לא על הפרק?
