אני הולך, שתביני מה את מפסידה! תחיי שבוע לבד, תייללי לירח בלי גבר בבית, אולי תלמדי להעריך דאגה! רונן זרק בשיא הדרמטיות כמה זוגות גרביים לתיק הספורט שלו, כמעט מפיל את האגרטל האהוב עליי.
עמדתי בכניסה, נשענת אגביות על המשקוף, עוקבת מהצד אחרי ההצגה הזאת. מבפנים בערתיחצי פגועה, חצי מתפקעת מצחוק. בעלי, ילד בן שלושים, עמד באמצע הדירה שלי, עוד מלפני שהתחתנו! ומאיים עליי בהיעדרותו. בטח היה בטוח שבלעדיו הקירות יתפרקו, ואני אהפוך לסמל פלסטיק, כמו הסיגלית הישנה שנבלה על אדן החלון.
וכל זה התחיל, איך לא, אחרי עוד ביקור אצל גילה, אמא שלו. גילה אישה פלאית: מחמיאה כמו סכין, ונותנת עצות כאילו הייתה מפקדת בסיס טירונים.
רונן חזר “מוקרן” מאמא שלו זה היה ברור: שפתיים מהודקות, מבט חודר, נחיריים מתרחבים, כאילו מריח אבק.
מיכל, למה שוב המגבות באמבטיה לא תלויות לפי הצבעים? הוא התחיל ישר מהדלת, עוד לפני שהספיק לחלוץ נעליים. אמא אומרת שזה עושה רעש ויזואלי ומשבש את זרימת האור בבית.
נשמתי עמוק.
רונן, אמא שלך ראתה זרימות אנרגיה רק בערוץ אחד, בשנות התשעים. המגבות כאן תלויות לפי הנגישות, לא לפי קטלוג צבעים, אמרתי, בוחשת את התבשיל על הגז.
הוא קימט גבות, דידר אל המטבח ודחף אצבע אל המכסה של הסיר.
שוב ירקות גסים? אמא שלי טוענת שאישה טובה טוחנת הכול לפירה, זה בריא לגבר! את סתם עצלנית.
רונן, הנחתי את הכף. לאמא שלך אין שיניים מרוב שהיא קנתה עוד סט צלחות במקום ללכת לרופא. ואתה לך יש שיניים. תלעס.
הוא נהיה אדום, התכוון להביא עוד פנינה מחכמת-האימהות, אבל נעצר.
את… את סתם כפויי-טובה! נשף. אמא שלי, אגב, מועמדת לפרס המצוינות בסידור הבית!
רונן, כל חייה היא עבדה כפקידה במעונות. מועמדת רק בתעוזה שלה, כי היא אוהבת את הצליל, עניתי עם חיוך קפוא.
הוא נשאר קפוא, מנסה למצוא מילים, אבל כלום לא יצא. רונן רק מצמץ, חרק שיניים, וסובב יד כאילו הוא מגרש זבוב דמיוני.
היה לו מבט של פינגווין שקפא בלחות.
אז, בדיוק אז, החליט “לחנך” אותי.
זהו! נמאס לי מהגישות שלך! הכריז, רוכס את התיק. אני הולך לאמא שלי. לשבוע. אולי תחשבי על עצמך ותתנצלי. בכתב.
דלת הכניסה נסגרה. שקט מוזר התיישב בבית.
מצד אחד הרגשתי ריקנות, מצד שני הקלה מוזרה. כאילו, הלך מהבית כדי להעניש אותי בפינוק ובשקט? אסטרטג גאון.
אבל לגורל היו תוכניות קצת יותר ביזאריות.
בוקר יום שני: הבוס שלי קרא לי.
מיכל ברקת, יש צרה בסניף חיפה. את חייבת לטוס מחר שלושה חודשים. שכר כפול, בונוס שיכול לקנות לך רכב חדש. אין לי מי לשלוח חוץ ממך.
עמדתי אצלו ומאחורי מרחתי כנפיים. שלושה חודשים! בלי רונן, בלי גילה, על חוף הים עם משכורת מעולה.
אני בפנים, ירקתי.
יצאתי מהמשרד וחשבתי: הדירה ריקה שלושה חודשים, אבל החשבונות עולים. ואז התקשרה אליי חברה, תמר.
מיכל, הצילו! אחותי, בעלה ושלושה יַלְדֵי-פָּרָסִים באו מהצפון, להם אין איפה לישון, המלון יקר רצח. תני להם את הדירה הם רועשים, אבל משלמים יפה, מראש ומלא!
המוח שלי הבריק. הפאזל הסתדר.
תמר, תני להם מפתח. מחר. אשאיר אותו אצל השומר. רק תזהירי אם יבוא גבר ויצעק לעוף עליו.
אותו ערב ארזתי בגדים, העברתי את כל היקר לקופסה לאמא שלי, וניקיתי את הדירה. רונן לא ענה “מעניש”. בסדר, בהצלחה.
בבוקר טסתי, והדירה שלי הפכה למעונם של משפחת שטרית: אבישי, רוני ושלושת ילדיהם, כולל כלב ענק, שובב ונובח בשם גור.
שבוע חלף.
רונן, כפי ששמעתי, הצליח לסבול שבעה ימים גן עדן אצל גילה. התברר שגילה מדהימה מרחוק. ביומיום החיבוק שלה חונק.
רונהלה, לא עושים רעש עם הכפית בבוקר, תיקנה אותו בארוחת בוקר.
רונן, למה אתה מוריד פעמיים מים בשירותים? המונה רץ!
בני, שב זקוף תהיה כפוף כמו דודה צביה.
בסוף השבוע, רונן לא יכול יותר. היה בטוח שעברתי “כפרה” והבנתי מי המלך. הזמן לשוב כגיבור.
קנה שלושה חרציות עייפות (סמל סליחה כנראה) וטס הביתה.
כשבא לדלת היה בטוח שיפגוש בי בוכה ומתגעגעת. הכניס מפתח לא ניסוב. משך בידית נעול. צלצל בפעמון.
מאחורי הדלת נשמך טפיפות רגליים כמו עדר צבאים, ואז נביחה חייתית, חצי דלת רועדת.
מי זה? שאל קול עבה.
רונן נסוג.
זה אני… רונן, הבעל, פתחו!
הדלת נפתחה. על הסף עמד אבישי רחב כמו משקוף, גופיה בידו ושיפוד ביד, שדווקא טיגן נקניקיות על גריל חשמלי. גור הכלב רוקד לידו.
איזה בעל? התפלא אבישי. מיכל לא כאן, אנחנו פה. שכירות. הכל חוקי, שילמנו. אתה?
אני… אני בעל הדירה! כלומר, של אשתי… היינו גרים כאן!
תשמע, חבוב, אבישי טפח על כתפו ביד שמנונית מהשיפוד, משאיר כתם. מיכל אמרה בעל לא בשטח, גר אצל אמא שלו, הדירה פנויה. לך אל אמא, עזוב אותנו, סחטיין. רוני, תביאי את החריף!
הדלת נטרקה.
הטלפון שלי התפוצץ מצילצולים כעבור דקה. ישבתי במסעדה מעל מפרץ חיפה, מזמינה שרימפס ויין לבן.
הלו? עניתי בשלוות עייפות.
מה עשית?! צרח רונן כל כך בקולי קולות שהרחקתי את המכשיר. מי אלה האנשים בדירה שלנו?! למה הם לא פותחים לי?! חזרתי וזה קרקס!
רונן, אל תצעק, חתכתי בקרירות. אתה אמרת: “הלכתי”. שבוע, אולי תמיד, שתביני. הבנתי. לבד משעמם ויקר. הכנסתי דיירים לשלושה חודשים.
שלושה חודשים?! נפל לקול בכייני. איפה אגור?!
אצל אמא, יחד עם הקציצות שלה והמגבות המסודרות. תחיה, תיהנה. אני במשימה. לא חוזרת בקרוב.
אתגרש! אפנה למשטרה! רתח.
תפנה. הדירה שלי על שמי, חוזה השכירות מסודר, מיסים עליי, ואתה לא רשום שם. אתה אורח שאזל סבלנותו.
ניתקתי.
כעבור עשר דקות גילה התקשרה. עניתי רק למען השעשוע.
מיכל! זעקה, צליל קול כזגוגית נסדקת. איך את מעזה? גירשת את הילד, איזה לב את? לפי חוק המשפחה את חייבת לדאוג לבעל!
גילה, קטעה אותה, צוחקת פנימה. בחוק המשפחה כתוב שוויון, ובטאבו רשום רק שמי. בנך התיימר “לחנך” אותי? הגיע הזמן שגם המורה תבין את הלקח.
את… את אינטרסנטית! השתנקה. לגבר צריך פינה! את שוברת משפחה! אכתוב התראה לאיגוד!
תכתבי אפילו ל״מפעל הפיס״, צחקתי. אגב, תמיד אמרת שרונן “זהב”. קחי אותו, רק אל תשכחי לטחון קציצות, כי לעס הוא שכח.
היא נחנקה, ניסתה לשחרר קללה, ונעלמה כרעש פקס שהסתבך בדף.
שלושה חודשים חלפו כחולף ענן. חזרתי עם תספורת רעננה, כסף בארנק, ותובנה החיים הישנים שלי נגמרו.
הבית חיכה לי בוהק שטריתים היו אנשים מתוקים, ניקו־הכול והחליפו גומי בברז שהמתין שנה לרונן.
רונן? הופיע אחרי שעתיים. נראה עלוב. ירוד ופניו עפרוריים, חולצתו מקומטת. שלושה חודשים אצל אמא שלו הפכו אותו לקשיש.
מיכל, מלמל, עיניים ברצפה. נו, די. למדתי לקח. אמא גם… הגזימה. נתחיל מחדש? הבאתי חפצים….
ניסה להיכנס.
חסמתי אותו עם המזוודה.
רונן, אין מה להתחיל. רצית שאלמד להעריך גבר בבית? למדתי. אבישי סידר את הברז בחצי שעה. אתה שנה של תלונות.
אבל אני בעלך! התחנן, מבט של ילד מגורש מארגז החול.
היית בעל. הפכת למשא. חתכתי. החפצים אצל השומר, מפתחות בבקשה.
לא תעיזי! ריצה אחרונה של תוקפנות. אתבע חצי שיפוץ!
רונן, אבא שלי שיפץ הכל, כל הקבלות אצלי. אתה רק בהית בקיר. חייכתי ישר לעיניו. נגמרה ההצגה. הקהל עזב.
נותר עומד, מבולבל, מנסה להבין מתי התכנית “ללמד את האישה” הפכה לקרקעית החלום שלו.
סגרתי את הדלת. הנעילה הדהדה כמו יריית מאות במרוץ לחיים שלי.
עד היום, אומרים, רונן גר עם גילה. מכרים לוחשים שגילה לא רק שולטת באוכל שלו, אלא גם קובעת מתי ישן ולמי מותר להתקשר. והוא? כלוא בפיגמה, כפוף תמיד, עוקב אחרי הרוח, שמא ידרוך על מוקש במצב הרוח של אמא.
