אני עוזב, שתביני סוף-סוף את מי את מאבדת! תחיי שבוע לבד, תיללי לירח בלי גבר בביתאולי ככה תלמדי להעריך מה זה דאגה! צרח איתי, ובעט בזעם בזוג תיק הספורט שלו, כמעט מפיל את הטרמיל הכי יקר לליבי מהמדף.
עמדתי דוממת, נשענת על המשקוף, וצפיתי בטקס הדרמטי. בפנים הכל בער מתסכול וצחוק היסטרי סמוי. איתי, הגבר בן השלושים־ומשהו שלי, עומד באמצע הדירה שליזו שרכשתי במו ידיי לפני שהתחתנו ומאיים לעזוב אותי עם מבט נעלב. הוא כנראה באמת חשב שבלעדיו הקירות יקרסו, ושאני אתייבש כמו בעציץ שנשכח בקיץ.
והכול התחיל, כרגיל, אחרי שבת אצל מירה. אמו של איתי הייתה תופעה ידעה ללטף מחמאות שחותכות בבשר החי, ונותנת “עצות” בטון של רס”ר סדיר בצבא.
איתי חזר מהביקור “טעון”. רואים עליו ישר: שפתיים קפוצות, מבט בוחן, נחיריים מרחרחים אבק.
נעם, למה שוב המגבות בחדר האמבטיה לא תלויות בצבעים תואמים? נבח בפתח, אפילו לא טרח להוריד נעליים. אמא אומרת שזה עושה רעש בעיניים, הורס את השקט של הבית.
נשמתי עמוק.
איתי, אמא שלך ראתה שקט ושלווה רק בערוץ 33, המגבות תלויות כדי שאוכל לייבש את הידיים, עניתי בשלווה, בוחשת קדרה על הגז.
איתי קימט פרצוף, נכנס למטבח ודקר במכסה הסיר.
שוב ירקות חתוכים? אמא אומרת שצריכים לטחון הכל, אחרת זה לא בריא לגבר. את פשוט מתעצלת.
איתי, הנחתי כף. אמא שלך בלי שיניים כי החליטה לחסוך על רופא שיניים וקנתה עוד ויטרינה. לך יש שיניים, תלעס.
הוא הסמיק, התפיח חזה, התכונן לעוד משנת “חכמת אימו”, ואז איבד דרייב.
את פשוט כפויה טובה! נשנק. אמא מועמדת דוקטורט בניהול משק בית, אגב!
איתי, אמא שלך עבדה כל החיים בכניסה במעונות, ו’מועמדת’ היא רק לעצמה פשוט אוהבת איך שזה מצלצל, עניתי, מחייכת בקרירות.
הוא עמד, פה פתוח, מחפש תשובה. גימגם משהו ואז נופף ביד, כמו גרש זבוב. הוא היה פתטי ומגוחך כמו פינגווין בחוף אכזיב.
באותו רגע החליט “ללמד אותי לקח”.
זהו, נמאס לי מהחוצפה שלך! הכריז בזמן שמשך את הרוכסן. אני אצל אמא שבוע. תישארי פה, תחשבי על איך את מתנהגת. כשאחזור רוצה לראות דירה בסדר מופתי ומכתב התנצלות!
הדלת נטרקה. השקט שנשאר הציף ריח של חירות. נגעני, אבל גם הקלה משונה. הוא עזב את הבית שלי… כדי להעניש אותי ב… שקט ושלווה? גאון!
אבל ליקום היו תוכניות טובות יותר מהדרמות של איתי.
בבוקר יום שני קרא לי הבוס.
נעם, פרויקט בוער בסניף באילת צריך מישהו טוב, טיסה מחר, שלושה חודשים. תקבלי פעמיים דמי שליחות, ובונוס שיספיק לך לרכב חדש. הצילי אותנו, אין אף אחד אחר.
קפצו לי כנפיים בגב. שלושה חודשים! בלי איתי, בלי טלפונים מאמא שלו, על ים סוף (אם כי יהיה חם), ושכר נאה.
אני בפנים, נפלט לי מהפה.
ביציאה מהמשרד חשבתי: שלושה חודשים, דירה תעמוד ריקה, ארנונה והשכירות טסים. ואז קיבלתי שיחה מיובלהחברה הכי טובה שלי:
נועם, הצילו! אחותי עם בעלה ושלושת הילדים הגיעו לירושלים, ההורים בפינוי בינוי, אין דירה. הם רועשים, אבל משלמים מעולה ו-במזומן מראש לכל התקופה!
מלח צחוק שטני במוחי. הפאזל הסתדר.
יובלי, שיכנסו מחר. אשאיר מפתח אצל השומר בלובי. ותני להם הנחיהאם איזה גבר יגיע ויעשה שרירים לסלק אותו מיד.
באותו ערב ארזתי את כולי, סגרתי את הדברים היקרים בארגז ולקחתי להורים. הדירה יועדה לאורחים. איתי לא ענה”חינך”. שיחנך…
בבוקר טסתי, ובדירה שלי התמקמה משפחת דודיאן העליזה: אבא גבריאל, אמא רחלי, שלושה קטנים צוחקים, ולברדור ענק בשם גפן טוב לב ורועש.
עברה שבוע.
איתי, גיליתי מאוחר יותר, שרד אצילות של שבעה ימי “גן עדן” אצל מירה. התברר שמירה הכי טובה מרחוק. בבית היא חונקת אהבה.
איתי’לה, לא לאכול בפה פתוח, מתקנת אותו לאורז.
איתי, למה אתה שוטף פעמיים? המים יקרים!
איתי, אתה יושב לא נכון. עמוד השדרה יעבור! תהיה כמו דודי מוני, עקום…
לקראת סוף השבוע, איתי פקעה סבלנותו. החליט שענשתי, בטח מתבכיינת מתגעגעת, הגיע זמן לקאמבק הירואי.
קנה שלוש כלניות מסכנות (סימן למחילה?), וטס הביתה.
נעמד מול הדלת, בעודו מפנטז את הפחד והשמחה שלי, סובב את המפתח… והוא לא הסתובב. איתי התקדר, ניסה שוב. סגור. דפק בפעמון.
מאחורי הדלת נשמעו צעדים של עדר ביזונים ונביחה עוצמתית שכמעט הפילה את הדלת.
מי זה? קול גברי באקצנט נעמד.
איתי התקפל.
אה… זה איתי. הבעל. תפתחו!
הדלת נפתחה בבת אחת. גבריאל עמד שם, גבר ברוחב הדלת, גופיה ביד ושיפוד בשר ביד (עשו “על האש” על הגריל החשמלי). לצידו גפן הלברדור, לשונו בחוץ.
איזה בעל? גבריאל נדהם. נעם לא פה. הלכה. אנחנו גרים. שכירות. חוזה, שילמנו. מי אתה?
אני… אני בעל הבית! צרח איתי, מאבד קור רוח. זה הדירה שלי! של אשתי… שלנ ו!
חביב, חייך גבריאל והניח שיפוד שמנוני על כתפו של איתי, נעם אמרה: אין בעל. בעל גר אצל אמא. דירה ריקה. תמשיך לאמא שלך, טוב? אל תפריע לאנשים ליהנות. רחלי, תביאי חריף!
הדלת נטרקה בפניו.
הטלפון שלי כמעט התפוצץ תוך דקה. אני ישבתי במסעדה מול הים, טועמת צדפות ויין לבן.
כן, עניתי בקור, מתענגת.
את השתגעת?! צעק איתי כל כך חזק שנאלצתי להרחיק את הנייד. מי האנשים האלו בבית שלנו?! למה הם לא נותנים לי להיכנס?! חזרתי וזה נראה כמו אוהל בדואים!
איתי, בלי צעקות, חתכתי בשקט. הרי עזבת, עמוק בלב שלך, אולי לתמיד, כדי שאני אבין. הבנתי. יקר לי לבד, אז הכנסתי דיירים. שלושה חודשים.
שלושה חודשים?! צרח בקול דק. ואיפה אני אגור?!
אתה אצל אמא. שם יש אוכל טחון, מגבות לפי ההוראות של פנג שווי. תתענג. אני בשליחות. לא אחזור בקרוב.
את לא מתביישת! את לא יכולה ככה! אני אקרא למשטרה! השתמש בכל התחמושת.
תזמין. הדירה שלי, אני בעלת הנכס. החוזה רשום, מסים משולמים. אתה רשום פה? לא. אתה רק אורח שביזה את האירוח.
ניתקתי.
כעבור רבע שעה מירה עלתה לשיחה, רק בשביל הדרמה.
נעם! קולה צורם. מה את חושבת לעצמך? גרשת לבן שלי מהבית! זה לא אנושי! לפי החוק, אשה צריכה לדאוג לגבר! ארוחה חמה! אהבה!
מירה, קטעתיה, נהנית מהשליטה. החוק אומר שוויון. בטאבו רשום רק שמי. בנך רצה “לחנך” אותי בעזיבה? שיעור מצוין. הוא תלמיד טוב.
את — את אינטרסנטית! נחנקה. לגבר צריך מרחב! את הורסת הכל! אני פונה להסתדרות!
תפני גם לתכנית “חידון התנ”ך”, חייכתי, ואם כבר, אל תשכחי לטחון לו את האוכל, נראה ששכח ללעוס.
שמעה חנוקה. היא סגרה בקול של פקס תקול.
שלושה חודשים טסו. חזרתי הביתה חדשה, עם תספורת, חשבון מלא שקלים, ולא נשאר בי זכר לחיים שהיו.
הדירה ברקה. גבריאל ורחלי ניקו הכל, אפילו תיקנו ברז נוזל שאיתי התלונן עליו שנה שלמה.
איתי הופיע שעתיים אחרי שחזרתי. רזה, גוון אפור, חולצה מקומטת שלושה חודשים אצל אמא הפכו אותו לזקן מגושדן.
נועם, מלמל, עיניו ברצפה. אולי נתחיל מחדש? אמא קצת הפריזה, גם אני… הבאתי דברים.
ניסה להיכנס. חסמתי אותו עם המזוודה.
איתי, אין מה להתחיל. למדתי להעריך גבר בבית גבריאל תיקן את הברז בחצי שעה. אתה התלוננת שנה.
אבל אני בעלך! צרח, מבועת.
היית, עכשיו אתה משא. הדברים שלך אצל השומר. תחזיר מפתח.
את לא מעזה! אני אתבע!
איתי, שיפוץ עשה אבא שלי הכל עם קבלות. אתה רק התלוננת. ההצגה נגמרה.
עמד, לא יודע מתי הפך הכול אל מול עיניו.
סגרתי דלת. טריקת המנעול נשמעה כמו יריית פתיחה לחיים חדשים.
מספרים שאיתי גר אצל אמא. מירה שולטת בכל: מה אוכל, מתי הולך לישון, ומי חבריו. הוא הולך שפוף, תמיד חושש לדרוך על פצצה במצב הרוח שלה.
