דנה סיימה להכין ריבת פלפלים, בדיוק כשאבנר, בן זוגה, חזר מהעבודה.
הגעתי הביתה, קרא אבנר, נכנס למטבח ופתאום נעצר. מה כל זה?
למה “מה”? הנה, ריבת פלפלים, מכינה כמו שביקשת, חייכה דנה.
אני מתכוון, מה כל הבלאגן? שאל אבנר, בתנועת ידו הרחבה.
מה הכוונה? תסביר התפלאה דנה.
את יודעת בדיוק למה אני מתכוון קולו עלה בטון מאוכזב.
היה נדמה שאפילו המטבח עצר מלכת לרגע. דנה הביטה עליו ולא הבינה למה הוא כל כך מתעצבן, הרי עוד מעט כל המטבח יהיה שוב מסודר.
דנה, חזרת? אני כל כך שמח לראות אותך, אמר אבנר בתחינה כשראה אותה נכנסת לדירה באותו ערב.
לא, באתי לקחת את מה שנשאר לי כאן. אמרתי לך כבר זה נגמר!
איך זה יכול להיות? הרי אני אוהב אותך. אני לא רוצה להיפרד היה לי כל כך קשה בלעדייך…
שבוע קודם פרצה ביניהם מריבה שלא הייתה אמורה לקרות בין בני זוג. זה התחיל מהמטבח דנה באמצע שימור ריבת פלפלים, צנצנות פתוחות, קערות, אחת עשרה ליטר סיר חצי מלוכלך, קעריות שיני שום ופלפלים על השיש, והר צלחות על שולחן האוכל.
הם הכירו כשהיו בני ארבעים פלוס. לדנה כבר הייתה בת גדולה, עצמאית. לאבנר היה בן בן עשר מנישואים קודמים, אך כמעט ולא ראה אותו כי גר עם אמא שלו בנתניה.
ברגע שדנה עברה לגור איתו ברמת השרון, היא האמינה שמצאה בן זוג שאיתו סוף סוף תוכל להרגיש שייכת ואהובה. היא השקיעה, כיבדה, ניסתה לתת יותר מכל מה שידעה, קיוותה שאולי תחגוג איתו את השנה הבאה וזקנתה.
החודשים הראשונים היו מלאים באהבה. היא בישלה לו מטעמים, אפילו כשהייתה עייפה. זה בוודאי היה בזכות אהבה, היא חשבה.
עם הזמן, אבנר השתנה. חזר מהעבודה רגוז, מתלונן על שטויות למה הכוס עוד במתלה, למה הרצפה לא מבריקה, למה הסדינים לא בדיוק כמו שהוא אוהב.
הרי הבית היה מצוחצח, ארוחת ערב חמה על השולחן, וכל זה אחרי שגם דנה herself חזרה מהעבודה.
תחילה היא לא העירה, קיוותה שטובתו תחזור, אבל זה התעצם. היא הסתירה את תחושותיה. את השימורים הייתה משתדלת לסיים עד שאבנר מגיע, אבל הפעם לא הספיקה. הוא חזר באמצע וחזה ב”בלאגן”.
אבנר, עוד חצי שעה הכול מסודר!
כן, בטח, מי כמוני מכיר. את מסיימת וכול הצנצנות נשארות! התפרץ.
היית פעם רואה אותי משאירה מטבח עקום? למה אתה כזה שלילי?
חם לי, כל הדירה מסריחה!
אז כנס לפינת האוכל, תראה חדשות, תתפנק… ניסתה להרגיע.
לא רוצה. אני רעב. מה הכנת? שוב פסטה עם קציצות? שלישי ברצף…
לא הספקתי הכול. אתמול נשבעת שחשוב לך שאכין ריבה. מתה מעייפות נכנסתי פעמיים למכולת, סחבתי הביתה סלים כבדים. גם לי קשה!
אל תצעקי עלי! הביע תרעומת.
זה אתה שמציק לי. אני מנסה להרגיע…
הכעס יצא מגבולותיו.
מה מפריע לך? שאתה חוזר לבית שמסודר? שאף מילה רעה לא שומע ממני? או שמע אני זאת שמפריעה בבית שלך? דבר ברור!
כן, את מפריעה! לא רוצה כלום לא ארוחות, לא כביסה, לא ריבת פלפלים!
גם אני סיימתי! כל היום נשמעים טענות שלך. אתה פסימי, שוחק! הבלאגן שאתה עושה, נשאר. תוריד אותי לשוק ירקות לא הסכמת רק חבר שלך חשוב…
אבנר לא אהב את הביקורת, ועשה משהו שדנה לא סבלה. היא ארזה במהירות, שתי מזוודות בגדיה, שמה ג’ינס ויצאה.
גם כשהבחין בדמעותיה, לא טרח לעצור אותה. באותו לילה ישנה אצל רותי, חברת הילדות שלה. למחרת מצאה דירת חדר בפתח תקווה, שילמה 4,500 שקל והצטיידה במה שהיה דרוש.
לא עלה על דעתה לשוב לאבנר בשלושת הימים הראשונים. אבל אז הכאב התגנב ללב. לא הייתה שיחה, לא התנצלות, רק הודעה:
מה עושים עם ריבת פלפלים?
תעשה מה שתרצה! לא מעניין! השיבה.
היה חבל לה על הריבה, על כל המאמץ שהשקיעה, אבל עם אבנר נגמר.
גדל בליבה חלום שאבנר יתעורר, יתקשר, יבוא עם פרחים. זה לא קרה.
אחרי שבוע החליטה תלך, תיקח מה שנשאר ותחזיר מפתח. הגיעה כשהוא בבית, כדי לראות אותו שוב. הוא פתח לה בדלת, נבוך.
כל התנצלויותיו לא פעלו עליה יותר.
אבנר, תן לי להיות כנה: אילו באמת אהבת, היית מוכן לעשות יותר מ’לא לעשות כלום’.
מצטער, באמת… אני לא יודע מה עבר עליי. גמגם.
תישאר עם זה. אני לוקחת את הדברים שלי.
הכניסה לאמבטיה, לקחה שמפו חדש, סגרה בתיק את עלי התה שאבנר כלל לא שתה, את ספל הוורוד שבתה נתנה לה, שמיכת הצמר שאחותה קנתה לה יום הולדת.
וידאה שכל מה שנשאר לה בידיים. הזמינה מונית, כשאבנר עוד ניסה לשכנעה להישאר.
בלעדייך לא יהיה לי כלום…
אבל איתך אני מאבדת את עצמי, השיבה בשקט, והדפה את הדלת.
דנה ירדה למונית. בחוץ סתיו, ועל ליבה התחיל להאיר אור חדש. שוב נזכרה עוד מעט יום הולדת. עונות מתחלפות, גם לב מרפא.
הכול יהיה טוב, לחשה לעצמה וחייכה. כי לפעמים, צריך לקום וללכת, כדי לזכור שוב מי את באמת.
