פעם אחת וסנדוויץ סוד בן חמש־עשרה שנה
יש רגעים שבהם נדמה לך שאתה עושה מעשה חסד קטן ותמים. אך לפעמים, דווקא אותו מעשה מתברר כמפתח לעברך שלך.
היום, כשאני מביט לאחור, אני רוצה לספר את סיפורו של דביר שיעור לכולנו: לעולם אל תעמוד אדיש מול כאב של אדם אחר.
**תמונה 1: מבחן אנושיות**
היו אלה ימים אחרים, דביר ורותם, חברתו, ישבו יחד בגינה הציבורית בירושלים. שמש זהובה הציפה את הדשא, ריח הבייגלה והשוקו באוויר, שלווה מושלמת לפתע, ניגש אליהם ילד קטן ונראה עזוב, עם מכונית עץ שבורה בידיו.
רותם נרתעה ומיהרה לומר, בלי להביט בו אפילו:
“תתרחק, בקושי אפשר לנשום פה!” קראה בתקיפות, בפניה ניכרה דחייה.
**תמונה 2: חסד קטן**
אבל דביר לא הצליח להתעלם מהמבט המתחנן בעיניו של הילד. תוך התעלמות מתגובתה של רותם, הוציא את שקית הסנדוויץ שהביא מהבית והגיש לילד.
“קח, זה שלך. תאכל הכול,” אמר לו ברוך.
הילד לקח את האוכל בידיים רועדות. להפתעת דביר, הוא לא התחיל לאכול. הוא הסתובב ורץ משם במהירות.
**תמונה 3: מקלט נסתר**
תחושת סקרנות או שמא תחושת בטן חזקה גרמה לדביר ללכת בעקבות הילד אל סמטה מאחורי סופרמרקט ישן. בתוך ערימת שמיכות בלויה שכבה אישה זקנה, רזה ומותשת. הילד פתח בעדינות את הסנדוויץ שהביא ודאג להאכיל אותה חתיכה אחר חתיכה. דביר עמד בצד, לבו נכמר.
**תמונה 4: תליון הגורל**
הזקנה חייכה חיוך עייף, הסירה בעדינות תליון כסף ישן מצווארה והניחה ביד הילד. דביר התקרב, ואז, לפתע, כל עולמו עמד מלכת. בחסות פנס הרחוב נראה בבירור התליון:
אותו תליון בדיוק, בעיטור שושן, שהיה על צוואר אמו ביום ההוא היום שבו נעלמה, לפני חמש־עשרה שנה.
**סוף הסיפור:**
דביר רעד. הוא יצא מהצללים וקולו נישבר:
“מאיפה מאיפה התליון הזה?” שאל, מצביע בידי רועדת.
הזקנה הרימה אליו מבטה הערפילי. כמה רגעים בחנה אותו, ולפתע התמלאו עיניה בדמעות.
“דביר… בני, זה אתה?” לחשה בקול כמעט בלתי נשמע.
התברר כי לאחר התאונה ההיא, איבדה אמא של דביר את זיכרונה. היא לא ידעה מיהי, לאן ללכת. את כל אותן שנים שרדה ברחובות ירושלים, נתמכת בחום האיש הקטן שמצאה בדרך, אותו טיפלה בו כאילו הוא בנה שלה ממש. התליון ההוא היה כל עולמה התקווה האחרונה שמישהו איתרה יביא אותה חזרה הביתה.
דביר נפל על ברכיו בחול וחיבק אותה חזק, כאילו העולם סביבו חדל להתקיים. אז הבין אילו היה שומע בקול רותם ומגרש את הילד, לעולם לא היה מוצא את אמו, אותה חיפש חצי חיים.
**מוסר השכל:**
הלב שלנו רואה הרבה יותר ממה שהעיניים שלנו מסוגלות לראות. לעולם אל תחסכו חסד מאדם זר כי לפעמים, דווקא האדם ההוא אוחז בידיו את המפתח אל גורלכם.
