יחידנו, בננו האהוב, הפתיע אותנו בבשורה שהוא רוצה להתחתן והוא הרי רק בן עשרים ושתיים. אני ובעלי לא התנגדנו; הרי גם אנחנו נישאנו בגיל צעיר מאוד. כשבעלי היה בן עשרים ושתיים, לי היו רק תשע עשרה אביבים. כנראה שזוהי דרכנו. והאמת, גם הכלה מאוד מצאה חן בעינינו נעמה, שלמדה עם בננו באותו החוג באוניברסיטה.
כשהבנו שהדבר סגור, התחלנו להתכונן לשמחה. החלטנו שמאחר ויונתן הוא בננו היחיד, מגיע לו חתונה כהילכתה.
כנהוג, נסענו אני ובעלי לבקר את הוריה של נעמה, שתהיה כלתנו. על נעמה ידענו מעט ראינו אותה כאן ושם עם בננו, ושמענו ממנה שהיא מתגוררת עם אמה במושב לא רחוק מהעיר שלנו. וכך, נסענו לבקש את ידה. כמובן, יידענו מראש את אם הכלה על בואנו.
בעלי קנה פרחים, אני אפיתי עוגה, ויצאנו להיפגש עם המשפחה החדשה שתתווסף לנו. כשהגענו, הדבר הראשון שקפץ לעין היה החצר המצוחצחת והמושקעת.
הבית עצמו אמנם ישן, אך מסודר לעילא ולעילא. קיבלה את פנינו כבר בפתח רחלה, אמה של נעמה. מיד אהבנו אותה אשה נעימה, נאה וחייכנית. רחלה הזמינה אותנו לשולחן, והאוכל היה טעים במיוחד וניכר שהיא התכוננה היטב. בילינו יפה ביחד, רחלה התגלתה כאשה נהדרת, אך על החתונה לא הספקנו לסכם דבר. כאן הפתיעה אותנו הרחלה וסיפרה שאין לה אפשרות כספית לתרום לחתונה. הבנו כמה נעמה נבוכה, וגם יונתן נראה מאוכזב. הרי החתונה הזאת הייתה בעיקר חלומה של נעמה.
אני ובעלי לא רצינו לוותר, והבטחנו לבן שלנו שאנו נפיק את החתונה על חשבוננו, ומה שיהיה יהיה.
הסברנו לרחלה שתזמין את האורחים שחשובים לה, וסומכים על המסורת: אורחים לא באים בידיים ריקות, ומה שיביאו במעטפות ישמש כיסוי הוצאות עבור מקומם בחתונה. רחלה התלבטה, אך הצלחנו לשכנע אותה לתמוך בילדים.
ביום רביעי, ממש לפני החתונה, נשמעה דפיקה בדלת. שם עמדה רחלה, מפתיעה אותנו. הזמנו אותה פנימה, הצענו לה תה. היא הוציאה מעטפה לבנה מתיקה, ותוך מבוכה מסרה אותה: הלכה לבנק, נטלה הלוואה וזו הסכום שהביאה. ביקשנו ממנה להחזיר את הכסף לבנק לא רצינו שתיכנס להלוואות, ראינו בעצמנו כמה היא ונעמה חיות בפשטות. אך רחלה עמדה על דעתה. החתונה התקיימה ברוב שמחה.
הילדים היו מאושרים. ברחלה ממש הופתענו לראות ביומה של החתונה היא פרחה ממש: תסרוקת, איפור, שמלה והייתה יפהפיה של ממש. לא רק אנחנו שמנו לב לכך, אלא גם כל האורחים ביניהם הצליח לשים לב גם אחי, עידו.
עידו כבר בן ארבעים ושש, גר בארץ מזה עשור לבד, גרוש, אך הפעם הגיע במיוחד לכבוד חתונת האחיין. במהלך כל החתונה הביט ברחלה, ובסופה אמר שיתעכב בארץ עוד קצת. לא היה קשה לנחש למה
וכך, שבוע לאחר מכן שוב נסענו למושב של רחלה, הפעם בשביל עידו לבקש את ידה. האהבה פרחה ואחרי זמן קצר התחתנו ונסעו יחד לביתם החדש. כך הרחלה, שהפכה לסבתא לילדי בני, נהייתה גם ממשפחתי הקרובה.
רחלה ראויה לכל אושר שבעולם והחיים גמלו לה בטוב.
