אני קופאית בסופרמרקט ברחוב דיזנגוף בתל אביב כבר שבע עשרה שנה. אני מכירה כמעט את כל הקבועים בפרצוף, חלקם גם בשם. גברת רונית לוי הייתה מהסוג שאת שמחה בשקט כשרואה אותה בתור — תמיד עם חיוך, תמיד עם עגלה מלאה דברים לנכדים, לבנות, לחתנים. קנתה בכמויות: חמישה קילו קמח, גבינה בולגרית מהדוכן בשוק הכרמל, שתי בקבוקי יין "ירדן" לאירוע מיוחד.
ביום רביעי הזה היא הגיעה שונה. נוקשה יותר. עם סל אחד במקום עגלה. שילמה על בקבוק "קברנה" ועל חפיסת קפה, בלי להסתכל על התוויות, כאילו חטפה אותם במקרה. הוצאתי לה חשבונית, היא הודתה לי כמו תמיד, אבל הקול שלה לא נשמע כהרגלה.
ידעתי למה. אני עובדת עם חמותה — שושנה כהן — שנים באותה שכונה, ואנשים מדברים בתור יותר משהם חושבים. שושנה סיפרה לי ליד הקופה לפני חודש וחצי שהבן שלה, אבי, נפרד מהכלה שלה, רונית. "בשקט נפרדו, בלי צרחות, מכרו את הדירה, כל אחד קיבל את שלו", היא אמרה אז, בזמן שספרתי לה עודף על חפיסת שמרים וקופסת רסק עגבניות. ועכשיו אני רואה את רונית קונה יין לשניים.
אני לא מכניסה את האף לעניינים של אחרים. אבל אז, בזמן שאריזתי לה את הקניות בשקית, לא התאפקתי:
— מתכוננים לארוחת ערב עם מישהו, גברת לוי?
היא צחקה קצת חמוץ.
— חמותי הגיעה הערב. בלי התרעה. עם שתי שקיות שימורים ביתיים ודבש. היא חושבת שהבן שלה בנסיעת עבודה.
שתקתי והגשתי לה את השקית.
* * *
אני מספרת מכאן והלאה את מה שרונית עצמה שיתפה איתי שבוע אחר כך, כשעמדה שוב לפני בקופה, הפעם עם חיוך שכבר היה שלה, אמיתי.
באותו יום רביעי, שושנה כהן הופיעה בפתח הדירה ברחוב ארלוזורוב 14 עם הסל הקבוע שלה, מלא גבינה ביתית, צנצנת דבש מהכוורות של אחיה בגליל, גרביים שסרגה לחורף, וקופסת חריימה. רונית פתחה את הדלת עם מגבת מטבח ביד — בדיוק חתכה לחם לערב — ונעצרה במקום.
— שמחה לראות אותי? או שלא ציפית לי — שאלה שושנה, קצת נעלבת מהשתיקה.
רונית הזמינה אותה להיכנס, השליכה את המגבת על משענת הכיסא והתעסקה בצלחות כדי לקנות זמן. מהטלוויזיה בסלון שודדו החדשות בערוץ 12, בלי קול — היא הדליקה אותה מהרגל, בזמן שהכינה אוכל ביחידות הערב הקודם, ושכחה לכבות.
התיישבו ליד השולחן. רונית הכינה במהירות עוף עם אורז, פתחה את היין ששושנה הביאה. הכוסות היו מהסט שקיבלו במתנה לחתונה לפני אחת עשרה שנים — עם שפה מוזהבת, כבר קצת שחוקה ממדיח הכלים. החמות שיבחה את החמוצים שלה, סיפרה על החתול הגזעי החדש של השכנה, על תיקון הגג בבית בכרמיאל, שם היא חיה לבדה אחרי מות בעלה.
— ואבי התקשר אלייך? — שאלה לבסוף שושנה. — הוא אמר לי שהוא נוסע לעבודה דחופה לכמה ימים, אבל לא ציין לאן.
רונית חזקה את הכוס כך שכמעט שברה את הגבעול.
— שושנה — אמרה. — אני צריכה לספר לך משהו. אבי ואני התגרשנו. לפני חודש וחצי.
שתיקה, כזו שרונית לא חוותה מעולם — לא בפעם הראשונה שנפגשו, ולא כששושנה נתנה לה טבעת זהב ביום השנה לחתונה. החמות הניחה את המזלג, הביטה בצלחת העוף, כאילו שם נמצאת התשובה.
— הוא ידע שאני מגיעה? — שאלה בשקט.
— אני לא יודעת מה הוא ידע. הוא אמר לי שהוא יגיד לך בעצמו. כנראה לא מצא את האומץ — ועכשיו גם עם הנסיעת העבודה המזויפת הזאת הוא מתחמק משתינו.
שושנה קמה מהשולחן, הלכה לחלון, שממנו נראה החניון והעץ הישן שהעירייה שתלה לפני שלושים שנה — הירוק היחיד בכל החצר. עמדה כך עם הגב לרונית בערך דקה.
— את יודעת מה הכי כואב לי — אמרה לבסוף. — זה לא שנפרדתם. אנשים נפרדים. כואב לי שהבן שלי שיקר לי בעיניים בטלפון. ושאני שוב הגעתי הנה עם סל גבינות כמו טיפשה, בזמן שאתם מחלקים רכוש.
* * *
כאן נכנסת הסיבה עצמה לפרידה, שרונית הסבירה לי בקופה, בזמן שהוציאה מהארנק מטבעות לקניות הקטנות.
אבי, מסתבר, רשם את מוסך המכוניות שהשניים פתחו יחד לפני שמונה שנים ברחוב יפו, רק על שמו שלו — ממש אחרי החתונה, "לשם פשטות בירוקרטיה", הוא אמר לה אז. רונית השקיעה את החיסכון שלה — שמונים ושתיים אלף שקל, שלוותה מאביה — כדי לקנות ציוד ולשכור את שני המכונאים הראשונים. שמונה שנים אחר כך, למוסך היה קהל לקוחות קבוע, הסכם עם חברת ביטוח ומחזור, שמעריך בלתי תלוי יעריך בהמשך בכמעט ארבע מאות אלף שקל. כשהחליטו להיפרד, אבי הציע להחזיר לה רק ארבעים וחמשה אלף שקל, מה שנשאר מההשקעה הראשונית, "לפי השווי הישן של הציוד מלפני שמונה שנים" — כאילו העסק לא התפתח, ומבלי שתהיה שום מילה על חלקה בעליית הערך.
רונית לא ענתה לו אותו הערב לפני שושנה. היא פשוט קמה, הלכה לחדר השינה והוציאה תיקיה כחולה מהמגירה בארונית הלילה — הסכם שותפות בעסק, שגרמה לנוטריון לאשר לפני שמונה שנים, "ליתר ביטחון", כמו שהתבדחה אז. בו היה כתוב בבירור: יש לה זכות לחלק, השווה לתרומתה הראשונית ביחס לשווי הכולל של העסק בעת הפרידה. שושנה הביטה בה מפתח המטבח, עדיין עם כוס יין ביד.
— זה החלק שלי במוסך — אמרה רונית והניחה את התיקיה על השולחן, לצד הצלחת עם העוף. — לפי המסמך מגיע לי יותר מהשליש שאבי מציע לי. מחר יש לי פגישה עם עורך דין.
שושנה לקחה את התיקיה, דפדפה בה לאט, אף שלא הבינה כלום במונחים משפטיים. אחר כך עצמה את עיניה לרגע, פקחה אותן שוב ואמרה:
— תני לי את הטלפון שלו. עכשיו.
* * *
היא, כמובן, התקשרה. מה שקרה בהמשך שמעתי משושנה עצמה, שבועיים אחר כך, בזמן ששקלתי לה גבינה בולגרית בדוכן.
אבי הגיע ביום למחרת בערב, מופתע ולחוץ, כי אמו אמרה לו רק: "בוא לדירה של רונית, יש לנו משהו לדבר עליו, ואם לא תבוא, אני אבוא עם עורך דין מכרמיאל." מצא שם את שתי הנשים, יושבות לאותו שולחן שעוד לא מכבר אכל בו עם אשתו. התיקיה הכחולה הייתה פתוחה.
— אמא, זה לא העניין שלך — אמר בפתח, מבלי אפילו להוריד את הג'קט.
— זה הופך לעניין שלי בשנייה ששיקרת לי בטלפון על נסיעת עבודה כלשהי — ענתה שושנה. — רונית השקיעה את הכסף של אביה במוסך שלך לפני שמונה שנים ועבדה כתף לכתף איתך, עד שהוא התפתח. או שתשלם לה את החלק המגיע לה לפי ההסכם, שמוערך על ידי שמעריך בלתי תלוי, או שאני אישית אלך איתה לנוטריון ואחר כך אסביר לכל המשפחה למה הבן שלי משקר לאמא שלו בעצמה.
אבי שתק זמן רב. אחר כך התיישב, לקח את התיקיה, קרא אותה שוב, אף שכבר ידע אותה בעל פה.
לא הגיעו לצרחות, כפי שהבנתי. הגיעו לחתימה. השמעריך הבלתי תלוי קבע את חלקה של רונית לפי השווי האמיתי של המוסך — מאה ועשרים אלף שקל, במקום ארבעים וחמשה אלף שהוצעו — ואבי העביר את שאר העסק כולו לשמו, בלי שום טענה נוספת מצדה.
* * *
בפעם האחרונה שראיתי את רונית, היא קנתה תפוחי אדמה טריים וקופסת מעבר. היא אמרה לי שהיא קונה דירה קטנה בחולון בכסף מהמוסך — שלה, בלבד שלה, בלי שום שם אחר בטאבו.
— ושושנה? — שאלתי, בזמן שנתתי לה את הקבלה.
— מגיעה לקפה כל יום שני בשבוע — היא חייכה. — מביאה דבש. עדיין אותו הדבש.
היא לקחה את השקית, הטילה אותה על הכתף ויצאה לכיוון הכניסה, לצד העץ הישן בחניון, שכבר הצהיב לכבוד הסתיו.
