שלושים ואחת שנה הייתי אשתו של מוטי. לא "הייתי" בעבר, כאילו מתה — פשוט היה יום, יום שלישי בסוף ספטמבר, שבו המילה הזאת הפסיקה להתאים לי. ישבתי במרפסת עם כוס קפה שהתקרר, והוא יצא מהמטבח עם התיק הגדול שקנינו לקיץ בכרתים לפני שלוש שנים, ואמר שהוא חוזר לישון בדירה של אחיו ברמת גן, "עד שיתברר הכול".
לא היה שום "יתברר". היה שם שם — נועה, שלושים וארבע, מדריכת פילאטיס מהמתנ"ס שבו הוא התחיל ללכת אחרי שהרופא אמר לו להוריד כולסטרול. אני בת חמישים ושמונה. את החשבון הזה הוא לא עשה בקול, אבל הוא נשמע בכל מילה שהוא אמר לי בדלת: "רינה, את יודעת שאני אוהב אותך, אבל נמאס לי. נמאס לי מהעייפות שלך, מהגוף שהשתנה, מזה שאת כבר לא את מי שהייתי מתחתן איתה". הוא אפילו לא הביט בי כשאמר את זה. הוא הביט בתיק.
הכי כאב לי לא שהוא עוזב. הכי כאב לי שאחרי שלושים ואחת שנה הוא הצליח לתאר אותי במשפט אחד, ובמשפט הזה לא היה שום דבר ממה שעשיתי. לא היה שום דבר מהלילה שישבתי לידו בבילינסון כשהוציאו לו את התוספתן והוא פחד כמו ילד. לא היה שום דבר מהתקופה שהוא פוטר מהחברה בשנת 2009 ואני עבדתי שתי משרות — קופה בסופר ועוד ניקיון משרדים בערב — כדי שהבן שלנו, אבנר, יגמור את התיכון בלי שידע כמה דחוק היה בבית. לא היה שום דבר מהבוקר-בוקר שקמתי ב-6:15 כדי שיהיה לו סנדוויץ' עם הגבינה שהוא אוהב, לא זו שבמבצע. הוא הסתכל על הגוף שלי ועל הפנים שלי וקרא את זה כמו תעודת פדיון — זמן השימוש נגמר.
הוא ארז ויצא. אני נשארתי עם שתי כוסות קפה בכיור שאף פעם לא נגמרו בבת אחת, עם הכיסא שלו בראש השולחן שנשאר ריק, עם התמונות מהחתונה בגן אירועים ברחובות שהיום קשה לי להעביר בהן את העין.
אחרי חודש ראיתי את התמונה שלו בפייסבוק. הוא ונועה בחוף הים בהרצליה, הוא בלי חולצה מנסה להיראות כאילו הוא בן שלושים, היא רזה וחייכנית לידו. מתחת לתמונה הוא כתב: "פרק חדש". קראתי את זה שלוש פעמים. פרק חדש. ומה אני, הפרק שנגמר?
במשך שבועות התעוררתי בבוקר ולשתי שניות לא זכרתי שהוא לא בבית. אז הייתי רואה את הכרית הריקה, וזה היה חוזר אליי בבת אחת, כל פעם מההתחלה. בערבים השעון בסלון — מתנת חתונה מהדוד שלו — היה מתקתק חזק יותר ממה שזכרתי.
עד שבוקר אחד, כשסידרתי את המחסן הקטן במרפסת, מצאתי קופסת נעליים עם מחברות ישנות מהתואר שלי בעבודה סוציאלית, שלא סיימתי כי נכנסתי להריון עם אבנר. באחת המחברות, בכתב יד שהיה שלי לפני שלושים שנה, היה כתוב: "אני רוצה להיות אישה שהלב שלה לא מתקשה. אני רוצה בית שטוב לשתוק בו. אני רוצה שבעלי יחזור אליי מתוך תשוקה, לא מתוך הסכם". קראתי את זה וישבתי על הרצפה בין קרטונים ובכיתי בכי שלא בכיתי מאז הלוויה של אמא.
אחר כך קיפלתי את המחברת, החזרתי אותה לקופסת הנעליים, וסגרתי את הקופסה בשתי ידיים, כמו סוגרים משהו שאסור יותר לפתוח בכעס. במקומה הוצאתי מהמחסן אלבום תמונות ישן, ישבתי איתו על הרצפה ועברתי דף דף — אבנר בבריכה בגיל שלוש, אני ומוטי בחתונה של יואב, הדירה כשהייתה ריקה וחדשה. בכל תמונה הידיים שלי עשו משהו: אוחזות, מניקות, מגינות על מישהו מהשמש. שום תמונה לא הראתה אישה שאין בה דבר.
באותו היום קניתי לעצמי זר חלמוניות אצל הפרחים ברחוב סירקין, סתם, בלי אירוע. שמתי אותו על השולחן והבנתי לראשונה שהבית הזה יכול להיות יפה גם בלי האיש שהשפיל אותי בו.
חודשיים אחר כך הוא עמד מול הדלת. בלי התיק הגדול. "רינה," הוא אמר, "אני רוצה לחזור. עם נועה הכול יפה רק בתמונות. היא לא יודעת להיות לידי כשקשה. הבנתי שרק איתך היה לי בית ממש".
הסתכלתי עליו ולא הרגשתי שמחה ולא הרגשתי כעס. רק בהירות, כמו כשמנקים שמשה מאובקת.
"היה לך בית," אמרתי. "ואתה זה שיצאת ממנו וטרקת את הדלת."
"טעיתי."
"כן," אמרתי. "אבל הטעות שלך היא לא החובה שלי."
הוא הסתכל עליי כאילו ראה אותי בפעם הראשונה. לא במובן הרומנטי שהוא בטח קיווה לו — הסתכל כאילו פתאום תפס שהוא לא יודע מי האישה שעומדת מולו.
סגרתי את הדלת, לא בטריקה — בתנועה אחת, יציבה, כמו שסוגרים דף.
למחרת בבוקר התקשרתי לעורכת הדין שלנו, דנה כרמי, שליוותה אותנו כל ההליך של הגירושים. ישבתי אצלה במשרד ברחוב ז'בוטינסקי עם הקלסר שבו היו כל המסמכים — תעודת הבעלות על הדירה שלנו ברחוב הפלמ"ח, שרשומה חצי-חצי, חוזה החיסכון המשותף, הביטוח. אמרתי לדנה שאני רוצה למכור את חלקו בדירה לאחי שלי, יואב, בסכום שסוכם בין המשפחה — 680,000 שקל, פחות מהשווי בשוק, אבל זה היה ההסכם שהכרנו בינינו עוד לפני שהוא יצא. מוטי התקשר אליי באותו שבוע, אחרי שקיבל את המכתב מהעורכת דין. "רינה, למה את ממהרת? תני לנו עוד זמן". אמרתי לו: "נתתי לך שלושים ואחת שנה. את ה-680 אלף תעביר לחשבון שדנה שלחה לך".
חתמתי. לקחתי את העותק שלי, שמתי אותו בתיקיית ניילון כחולה שעדיין יש לי בארון המסמכים, ונסעתי לבנק בכיכר מסריק להעביר את החלק שלי בכספי החיסכון המשותף לחשבון חדש שפתחתי רק בשמי.
ובשנה שחלפה מאז, יואב, בתמורה לחלקו בדירה שעליו הסכמנו, התחייב לממן שיפוץ מטבח חדש — תנאי שהצבתי כחלק מהעסקה, כי המטבח הישן היה אותו מטבח שמוטי בחר לפני עשרים שנה בלי לשאול אותי אם הוא מוצא חן בעיני. חמש עשרה שנה חלמתי על מטבח משלי בדירה הזאת בפתח תקווה, הלוא היא העיר שבה גדלתי ושבה חזרתי להתגורר אחרי שהתחתנתי, ומעולם לא היה לי מספיק כסף משלי, או מספיק זכות בבית, כדי לשנות בו משהו בלי לבקש רשות.
היום, כשהעבודה הסתיימה, אני בת חמישים ותשע. גרה באותה דירה בפלמ"ח, רק שעכשיו היא כולה שלי, עם משטח עץ אלון חדש ודלתות לבנות שבחרתי בעצמי בחנות ברחוב ירושלים. קונה לעצמי פרחים כשאני מתחשק. מבשלת כשאני רוצה, לא כשמישהו מצפה. את הכיסא שבראש השולחן העברתי לפינת המטבח החדש, ועל המשטח, לצד הכיריים, סידרתי שלושה עציצי בזיליקום בשורה — כל אחד בעציץ אחר, בלי שום מישהו יגיד לי שהם לא תואמים.
