Life Lessons
אמא ואבא שלי אמא שלי הייתה תמיד היפה בנשים. “בהייתה” – כי לפני חצי שנה הלכה לעולמה, כששבועיים לפני כן כבר נפרדנו מאבא. אף על פי ששניהם עברו כבר את גיל השמונים, יש בי תחושה שלא הספיקו לחיות די. כי בכל זאת – הם הרי אמא ואבא שלי. אז ככה… אמא שלי הייתה יפהפייה – זה אני ראיתי בעצמי, כי גם אם אני הבן, בכל זאת גבר אני. וגם אבא לא הפסיק להזכיר לי את זה כל החיים. וגם כשאמא כעסה עליי בגלל ציונים או שטויות אחרות, היה אבא נכנס אליי לחדר, מתיישב לצידי, נאנח ומצמיד ידיים בין הברכיים, ומסיים בשקט: – אל תכעס על אמא שלנו, בן שלי… נו, עשתה לך רעש, נו, נזפה – גם אנחנו לא תמיד מתנהגים יפה, והיא בכל זאת… ילדה. ואנחנו צריכים אותה, כמונו כצורך באוויר לנשימה. כדאי שתלך לבקש ממנה סליחה. ואני? הייתי אוגר אוויר בחזה, מוכן להתפוצץ, מביט בו בעיניים זועמות. הוא תמיד הקדים אותי, מושיט יד כאילו לסתום לי את הפה, ואומר בתקיפות אך באהבה: – אפילו לא תעז לומר מילה רעה על אשתי! והייתי מניח לדבר, כי אהבתי אותו. ואהבתי גם את אמא, מאוד. כי ידעתי איך הפכו להיות זוג. אבא סיפר לי בסוד, וגם אמא – כל אחד מאחורי גבו של השני. אמא למדה אז באוניברסיטה, בשנה הראשונה, והתכוננה להתחתן עם איזה אדיר. יום אחד הגיע אדיר לדייט והביא איתו את חברו בוריס – שלא הכיר עדיין את העיר הגדולה. בוריס, כפי שאתם מנחשים, היה לימים אבא שלי. הם שלושתם הסתובבו בעיר, במקום לשלם כרטיסים טיפסו על גג ביתן וצפו משם בסרט מצחיק באוויר הפתוח. אבא חזק, סחב את אמא לגג (אדיר בחיים לא היה חושב על זה!). אדיר דיבר, קרא שירים, תכנן חיים משותפים, ואילו אבא שתק והקשיב. בסוף הערב, אוחז ביד חמימה של אמא שלי, לחש: – ויקה, הוא לא בשבילך. תתחתני איתי. אמא נבהלה מהפתאומיות ושאלה: – מתי? – מחר!, אמר בקול נחוש והוסיף – יהיה לנו בן, ונאהב אותו כל כך חזק – שזה יגרום לנו לאהוב זה את זו פי כמה. נקרא לו איגור, כמו נסיך ישן… – בסדר, – הסכימה מיד, הם נישאו. אדיר אפילו היה שושבין בחתונה. ואחרי סיום האוניברסיטה עקרו אמא ואבא לצפון, לגולן, כגאולוגים צעירים וקיבלו את הדירה הראשונה שלהם – מחסן שהפך לדירתם. וכך, אחרי זמן מה, נולד איגור – אני. ואהבתם אותי “סופר-חזק”, כמו שהבטיח אבא. מזל שהשיג אבא סוסה זקנה ממשק, כדי לקחת את אמא ואתי מבית החולים. כשניגשנו לדירה, חיכה לנו אדיר עם גיגית חדשה, וככה היה מקום לרחוץ אותי ולישון בו. אמא הניחה כרית עבה, פרי נדוניה מסבתא שלי, וחיתלה אותי שם. כשצריך היה, רצתה אותי, היו מוציאים את הכרית, ואני התרחצתי. אבא תמיד רץ מהעבודה כדי לא לפספס את רחצת הבן (“הנסיך” – אבא קרא לי). לנסיך לא הפכתי, אבל לפחות נהיה עוד גאולוג במשפחה. והכי מעניין – שגם אשתי גאולוגית. הכרנו בעבודה, אחרי האוניברסיטה. אמא מיד התחברה אליה, וגם אבא. כשהיו באים לביקור, ואבא ואני יוצאים לעשן במרפסת, היה נאנח: – אה… נדמה לי שהיה לי מזל פעמיים: פעם כשפגשתי את אמא שלך, והשנייה כשאתה התחתנת עם טניה. תשמור עליה – היא ילדה, כמו אמא שלנו… אבא שלי נפטר פתאום בלילה, ואמא מיד הרגישה שהוא איננו – לא הצליחה עוד לישון. מאז מותו הזדקנה במהירות, ושכחה דברים רבים. אפילו ששכחה שאבא איננו, ישבה ליד החלון, מחכה לו שיחזור מהעבודה, ועד יומה האחרון הכינה את הקציצות המפורסמות שלה, “כמו שבוריס’קה אוהב”…
09
הורי היקרים אמא שלי הייתה אישה יפהפייה. אני אומר “הייתה”, כי לפני חצי שנה הלכה לעולמה, אחרי שנשארה עוד שבועיים לבדה מאז שאבא נפטר.
Life Lessons
החיים מזמנים הכול: סיפורי קרדיולוג ילדים שלנו – ד”ר אדוארד יפים, הקיץ ההוא בפולין קיץ, לילה אחרון של מחנה ילדים בשנות ה-80, המאבק הלאומי בשתייה, בקבוק שכמעט עלה בעבודה ובחיים, ריצה עם נעליים על קצות האצבעות בדירה קומונלית ברחוב הרצל 84, השכנות הרכלניות, פני חמותי האהובים, טלפון שמפיל, חופשה בקישינב, חשד מתמיד וצחוק בלתי נשלט – על מקריות גורלית, מבוכה גדולה ואירוניה יהודית של החיים
079
בחיים קורה הכול עבד אצלנו במרפאת הילדים קרדיולוג דוד אלקנה (כל השמות אמיתיים). כמו כל הרופאים של אז, הוא היה יוצא בקיץ חודש-חודשיים להיות רופא בקייטנת
Life Lessons
לא, אמא, עכשיו בטוח לא צריך לבוא. תחשבי לבד, הדרך ארוכה, לילה שלם ברכבת, ואת כבר לא צעירה. למה לך כל ההתעסקות הזאת? וחוץ מזה, עכשיו אביב, בטח יש לך הרבה עבודה בגינה – אומר לי הבן שלי. – בני, למה לא? לא התראינו כל כך הרבה זמן. ואני מאוד רוצה להכיר את אשתך, להכיר את הכלה שלי מקרוב – אני אומרת לו בכנות. – אז בואי נעשה ככה: תחכי עד סוף החודש, ואז נבוא כולנו אלייך, בדיוק בפסח יש הרבה חגים – מרגיע אותי בני. האמת שכבר התכוננתי לנסיעה, אבל האמנתי לו, הסכמתי לא לנסוע ולחכות להם בבית. אבל אף אחד לא הגיע אליי. התקשרתי לבני כמה פעמים, והוא ניתק. אחר כך הוא חזר אליי ואמר שהוא מאוד עסוק ושלא כדאי לי לחכות לו. הייתי מאוד עצובה. התכוננתי כל כך לבואו של בני עם הכלה. הוא התחתן כבר לפני חצי שנה, ועדיין לא ראיתי את הכלה שלי אף פעם. את בני, אלכסיי, ילדתי לעצמי. כשהייתי כבר בת 30, ולא התחתנתי. אז החלטתי לפחות להביא ילד לעצמי. אולי זה חטא, אבל אף פעם לא הצטערתי על הצעד הזה, למרות שלא היה לי קל, מבחינת כסף חיים לא היו, אלא הישרדות. עבדתי תמיד בכמה עבודות, רק שלבני לא יחסר כלום. הבן גדל ועבר ללמוד בירושלים. כדי לעזור לו בהתחלה, נסעתי לעבוד בפולין ושלחתי לו כסף ללימודים ולמחיה. הלב האימהי שלי היה גאה שאני עוזרת לילד שלי. אלכסיי התחיל לעבוד כבר בשנה ג’ וחי לבד. אחרי שסיים את הלימודים, מצא עבודה ודאג לעצמו. הוא היה בא הביתה, אבל לעיתים רחוקות, בערך פעם בשנה. ואני, לירושלים, אפילו פעם אחת לא נסעתי. חשבתי שכשהוא יתחתן, אסע. אפילו התחלתי לשים כסף בצד – 60,000 שקל חסכתי. לפני חצי שנה התקשר אליי והביא את החדשות: הוא מתחתן. – אמא, אבל אל תבואי, כי עכשיו רק נתחתן ברבנות, ואת החתונה נעשה אחר כך – הזהיר אותי בני. נעלבתי, אבל מה לעשות. אלכסיי הכיר לי את הכלה דרך וידאו. נראית בחורה טובה, מאוד יפה, עשירה. החותן שלי איש עשיר מאוד. נשאר לי רק לשמוח שטוב לו. והנה חלף הזמן, והבן לא נוסע אליי, לא מזמין אותי. כל כך רציתי לראות את הכלה ולחבק את הבן, אז החלטתי – קניתי כרטיס לרכבת, הכנתי אוכל ביתי, אפילו אפיתי לחם ולקחתי קצת שימורים – ונסעתי. התקשרתי אליו רגע לפני שעליתי לרכבת. – אמא, מה עשית? למה? אני בעבודה, לא אוכל לקבל אותך. טוב, הנה הכתובת, תקחי מונית – אמר אלכסיי. הגעתי לירושלים בבוקר, לקחתי מונית והופתעתי מהמחיר. אבל הבוקר הירושלמי כל כך יפה, אז לפחות נהניתי מהמראות. את הדלת פתחה לי הכלה. לא חייכה, לא חיבקה, רק הציעה לי להיכנס למטבח. הבן כבר לא היה, יצא מוקדם לעבודה. התחלתי להוציא את האוכל שהבאתי: תפוחי אדמה, סלק, ביצים, תפוחים מיובשים, פטריות כבושות, מלפפונים, עגבניות, ריבות. הכלה הסתכלה בשקט ואז אמרה שחבל שהבאתי, כי הם לא אוכלים כאלה דברים, והיא בכלל לא מבשלת בבית. – ומה אתם אוכלים? – הופתעתי. – מביאים לנו אוכל במשלוח כל יום. אני לא אוהבת לבשל – אומרת אילונה. לא הספקתי להירגע, ופתאום נכנס ילד קטן, בן 3 או 3 וחצי. – תכירי, זה הבן שלי. דניאל – אומרת הכלה. – דניאל? – שאלתי. – לא, דָּנִיאֵל, לא דניאל. לא אוהבת שמעוותים שמות. – טוב, איך שתגידי, אילונה. – ואני לא אילונקה, אני אילונה. בעיר לא משנים שמות, אבל איך תדעי… כאב לי לבכות. ולא בגלל שלבני יש אישה עם ילד, אלא בגלל שהוא לא סיפר לי על זה. אבל החוויות לא נגמרו. ראיתי על הקיר תמונת חתונה גדולה. – טוב שאתם לפחות צילמתם תמונות יפות – אמרתי. – מה זאת אומרת? הייתה חתונה, 200 איש. רק את לא היית. אלכסיי אמר שהיית חולה. אולי טוב שככה יצא – המדדה אותי הכלה. – תרצי לאכול? – כן… אילונה נתנה לי כוס תה וכמה חתיכות גבינה יקרה. זה, מבחינתה, ארוחת בוקר. אני רגילה לאכול טוב בבוקר, ועוד אחרי נסיעה. החלטתי להכין ביצה ולחם שהבאתי, אבל הכלה אסרה עלי – “הבישול משאיר ריח במטבח.” היא לא רצתה לאכול מהלחם, אמרה שהם בתזונה בריאה. לא רציתי כבר לאכול. כבר כאב לי על כך שהבן התבייש להזמין אותי לחתונה, שחיכיתי לה כל כך הרבה, שחסכתי כסף – והכול לשווא. ישבתי לשתות תה. הכלה שותקת, אווירה מתוחה ועוד הילד רץ אליי חיבק אותי. רציתי לחבק אותו, ואילונה מיד עשתה תנועות עם הידיים ואמרה שלא כדאי, מי יודע עם מה הגעתי. לא הבאתי ממתקים לילד, אז הצעתי לו צנצנת ריבת פטל – שיהיה לו משהו מתוק. הכלה חטפה לי את הצנצנת מהיד: “כמה פעמים צריך להסביר לך? אנחנו לא אוכלים סוכר!” עמדתי לבכות. לא סיימתי את התה שלי, הלכתי לרחוב, וישבתי על ספסל ובכיתי. אף פעם לא הרגשתי כל כך רע. אחרי זמן מה ראיתי את הכלה יוצאת עם הילד וכל השימורים שהבאתי – וזורקת אותם לפח. כשהיא הלכה, אספתי הכול וחזרתי לתחנה המרכזית. היה לי מזל ומצאתי כרטיס לאותו ערב. ליד התחנה נכנסתי למסעדה, קניתי מרק, בשר, תפוחי אדמה עם סלט. שילמתי הרבה, אבל מגיע לי לאכול משהו טעים, לא? הנחתי את השקיות בשמירת חפצים, והסתובבתי בירושלים. העיר מאוד מצאה חן בעיניי – אפילו שכחתי לרגע. ברכבת לא ישנתי. רק בכיתי. היה לי קשה, בני אפילו לא התקשר לברר איפה אני. יותר מחורף בלא שלג לא האמנתי שזה מה שיקרה. בני, יחידי, כל התקוות תלויות בו – ויצא שאני לא חשובה לו. עכשיו אני מתלבטת מה לעשות עם אותם 60,000 שקל שחסכתי לו לחתונה: לתת לו, שידע שאמא שלו תמיד דאגה לו? או לא לתת, כי לא הגיע לו?
01.3k.
לא, אמא, אל תבואי עכשיו. תחשבי, הדרך ארוכה, לילה שלם באוטובוס, ואת כבר לא צעירה. בשביל מה לך כל המאמץ הזה? חוץ מזה, עכשיו אביב, בטח יש לך הרבה עבודה בגינה
Life Lessons
את הרי לא באמת אהבת אותי… התחתנת איתי בלי אהבה – עכשיו כשתעזבי אותי בגלל מחלה? — אני לא אעזוב אותך! – אמרה מרינה וחיבקה את איגור. – אתה הגבר הכי טוב, אני בחיים לא אעזוב אותך… איגור התקשה להאמין שזה קורה באמת… מצב הרוח שלו היה ירוד… מרינה חיה בנישואין עשרים וחמש שנה, וכל השנים האלו המשיכה למשוך גברים. גם בצעירותה הייתה הבחורה הכי נחשקת בשכבה. ולא רק בצעירותה! גם כשהייתה תלמידה, רוב הבנים רדפו אחרי מרינה. למרות זאת, היא לא נחשבה ליופי נדיר. ולמרות זאת, מרינה נשארה עם בעלה ודים עד יומו האחרון. גידלו יחד את בתם, השיאו אותה. החתן הצעיר לקח את דריה לאיטליה, עכשיו הם שולחים תמונות יפות ומזמינים את מרינה לבוא. היא עדיין לא נסעה… ודים כבר איננו. בעלה, ודים, נהרג בתאונת דרכים. חדל להיות… אפילו אמרו למרינה בדיעבד שכנראה היה לו התקף לב מאחורי ההגה. הלב בגד בו, התבלבל, לא שלט ברכב. — אולי התעלף? — שאלה מרינה. — לא נדע לעולם. — נאנחה חברתה הרופאה. — סיבת המוות: חבלות קשות שאינן תואמות חיים. מרינה הייתה בשוק. חברתה הטובה, הלנה, עזרה לארגן הכל. דריה באה להיפרד מאביה. דיברה עם אמה על למכור את הבית הגדול, לקנות דירה ואפשרות שמרינה תעבור אליהם. — אין מצב! — התעצבנה מרינה. — לא בניתי את הבית הזה בשביל למכור ולברוח לאיטליה שלכם. כבר ראיתי את איטליה הזאת… — אמא! — איזה תמימה את, דרינקו שלי! — חייכה מרינה בדמעות. — אני סתם מתבדחת… — אם זו בדיחה, כנראה שעדיין לא נורא כל כך… הכל היה מורכב ולא פשוט. כמו שדים עצמו היה לא פשוט. מצד אחד, היה בעל דואג ואוהב — מצד אחר, איש עם מצבי רוח, שלפעמים שיגע את מרינה עד הקצה, ואחר כך התנצל והיא סלחה בקלות. כך חיו יחד — עשרים וחמש שנה. והשיגעון נמשך… דריה ביקרה כמה ימים ונסעה חזרה לאיטליה, להבעיר מחדש את האש בבית. מרינה נשארה לבד… אך היא ידעה שזה לא יישאר כך זמן רב – היא הכירה את עצמה. וכך באמת היה. חצי שנה התאבלה, ואחר כך מצאה את עצמה מוקפת שוב בחיזורים. אפילו אמא של מרינה תהתה פעם: — מה כל הגברים מוצאים בך? לא יפיפייה את, והם פשוט משתגים עלייך! יש לך איזה קסם… — זה סוד, אמא. — חייכה מרינה, כשמרחה שפתון. — יופי זה סתם רעש. אישה צריכה להיות עם כריזמה, עם שיק, עם אור פנימי. — יאללה לכי, שהחתן לא יתעייף מההמתנה… — צחקה האם. — אם ילך, יבוא אחר… — משכה מרינה בכתפיה בביטול. שלושים שנה עברו מאז, ודבר לא השתנה. נשים מתלוננות שאין גברים פנויים, שמעל גיל ארבעים כבר אין בשביל מי להתחתן… למרינה לא הייתה הבעיה הזו – גם בגיל ארבעים ושש היו לה כבר שני חתנים מוצלחים. הלב נמשך לדימה – גבר מרשים, חכם, נעים שיחה ומעניין לבלות איתו. אבל מרינה ידעה — יש דברים שאי אפשר לבנות רק על מלים יפות וסיפורים. בשביל בית אמיתי צריך בן זוג שיודע גם לעבוד. המחזר השני, איגור, היה גבר פשוט עם ידיים זהב ולב של זהב. אחד כזה שבשבילה היה מזיז הרים, ועם זאת רך ועדין בבית — אבל אם צריך, הופך לאריה. הוא לא ידע ממש לדבר רומנטית, היה שקט, אבל בכל מה שקשור לעשייה – היה גדול מהחיים. זאת הסיבה שמרינה בחרה בו, למרות שיש שאמרו שהיא “משוגעת”. דימה נעלב והלך. מרינה התחתנה עם איגור — והוא היה בעננים. בחתונה שתה, שר ורקד עד פנות בוקר. — כל הכבוד לך, — צחקה הלנה. — רק שנה אחרי מותו של ודים ואת כבר מתחתנת? נשים מחפשות גבר עם פנס ולא מוצאות, ואת רק יוצאת מהבית וכבר יש לך תור… — תעזבי, לא יופי ולא נעליים. מה שיש — זה פשוט קסם, — גיחכה מרינה. אחרי החתונה, איגור הפך את הבית לארמון. סידר גינה, בנה פרגולה, עשה הכל שיראה וירגיש בית באמת. וגם עבד והרוויח. מרינה השוותה בין החיים עם ודים לבין החיים עם איגור — והצטערה בלב שלם שלא פגשה אותו קודם. “גבר זהב!” כל ערב בקיץ, ארוחות בגינה, דיבורים אל תוך הלילה, אושר פשוט. ואז, אחרי ארבע שנות חלום, בריאותו של איגור החלה להידרדר. עייפות, ירידה במשקל, כל לגימת אלכוהול גרמה להרגשה רעה מאוד. — איגור, חייבים לרופא! — דאגה מרינה. — מה אתה מחכה? אבל הוא חשש מהאמת — ובעיקר פחד שמרינה תעזוב אותו אם יתברר שהוא חולה. היא כמובן לא עשתה זאת. בסופו של דבר, התגלתה גידול בכבד, אך למרבה המזל היה שפיר. איגור התקשה להשתקם, חש שאין לו כוח, היה מתוסכל ועצוב. אמו באה לבקר, ניסתה לעודד אותו. — מרינה לא תעזוב אותך, אמרה האם. — אחרת היא טיפשה! — אני כבר חסר תועלת, מי צריכה אותי ככה? מרינה נכנסה לחדר, חייכה ואמרה: — מי פה נכה? תן זמן לכבד שלך, הוא יתאושש… אחרי השחרור, איגור הבין שהשיקום איטי, חסר כוח ומצוברח. יום אחד התפרץ: — מרינה… מה יהיה איתנו עכשיו? את הרי תעזבי, נכון? תגידי עדיף עכשיו… — עזבי אותך, — הרגיעה אותו. — לא עוזבת ולא כלום. איתך לי טוב, לא משנה מה. קח את הזמן — נתגבר על הכל יחד. — את באמת אוהבת אותי? — באמת באמת. והיא לא עזבה. איגור לאט לאט חזר לעצמו. ביום ההולדת החמישים, ערכה לו מסיבה קטנה עם חברים, בלי שתיה חזקה, רק משחקים בצימר הקטן שבנו בחצר. בליל המסיבה, ישבו יחד על הדק בכניסה, הביטו בכוכבים. שניהם מאושרים. — איגור, מה יש? — הכל טוב! — חייך אליו. — סוף סוף, — נשקה לו מרינה על הלחי. היו מאושרים באמת. 💬 חברים, רוצה לקרוא עוד סיפורים שלנו? כתבו לנו בתגובות ואל תשכחו לייק — זה נותן לנו השראה להמשיך לכתוב!
092
את הרי לא באמת אהבת אותי. התחתנת איתי בלי אהבה. עכשיו, כשלי קשה, בטוח תעזבי אני לא אעזוב! אמרה עינב וחיבקה את איתן. אתה האיש הכי טוב בעולם!
Life Lessons
— סבתא אלה! — קרא מתתיהו. — מי הרשה לך להחזיק זאב בתוך המושב?
026
יומן אישי כניסות ויציאות של מזלי היום שוב צעק עליי מתן “סבתא אלונה! מי בכלל הרשה לך לגדל זאב ביישוב?” ישבתי בחצר, בוכה חרישית כשראיתי את הגדר נפולה.
Life Lessons
ריטה הלכה לדירת חברתה הקרובה פולינה כדי להשקות את הפרחים ולהאכיל את הצב שלה, בזמן שפולינה ובעלה נסעו לנופש. כשפתחה את הדלת עם המפתח שהשאירה לה פולינה, נכנסה למסדרון ונדהמה: בכל הבית דלקו אורות, עץ האשוח היה מקושט בנורות צבעוניות, הטלוויזיה רעשה, ומן המקלחת נשמעו קולות. ריטה פתחה את דלת המקלחת ומרוב הפתעה מחאה כפיים – כך התחיל לה חג ראש השנה, בודדה ועצובה, רגע אחרי שמיקי, בן זוגה בשנתיים האחרונות, עזב אותה לטובת אישה אחרת בהריון. מה שפגש אותה מאחורי הדלת היה הפתעת השנה: גבר זר, שגילתה שהוא בן דוד של פולינה, שחזר הביתה במיוחד לכבוד תחילת השנה החדשה. המפגש הלא צפוי הפך ללילה קסום ולהתחלה רומנטית חדשה, שבשנה הבאה כבר חגגו יחד עם בתם הקטנה
0322
רינה הלכה לדירת חברתה טובה, נעמה, להשקות את הצמחים ולהאכיל את צבת המים. נעמה ובעלה נסעו לנפוש בצפון. רינה פותחת את הדלת באמצעות המפתח שהשאירה לה נעמה
Life Lessons
וירה ממהרת הביתה עם שקיות כבדות מהסופר, טרודה במחשבות על ארוחת ערב לילדים ושיעורים עם הצעיר. מרחוק היא מבחינה באמבולנס בכניסה לבניין – ומהר מגלה שלא מדובר בבעלה החולני, אלא בשכנה המבוגרת, נינה אלכסנדרובנה. כשהיא מסייעת לפנות אותה, נינה מפקידה אצלה את מפתח הדירה ודואגת לחתול שלה, וגם מבקשת: אם לא אשוב, תתקשרי לבתי, סבטלנה, שאיתה לא דיברה שנים. לאחר התלבטות, וירה מתקשרת לסבטלנה ונתקלת בסירוב וכעס. נוגעת מהשיחה, היא שח ות לה כמה בודד לחיות בלי אמא. זמן קצר לפני ראש השנה, כשוירה חוזרת הביתה לקראת החג, היא מופתעת לראות את נינה וסבטלנה עומדות בכניסה, מחייכות ומאוחדות. סבטלנה מודה לוירה על שהעירה אותה בזמן, ובמפגש מרגש עם עוגה וחיוכים, המשפחה מתאחדת – ולוירה מזכירה לבעלה: “אל תשכח לאמא שלך להתקשר, כי בסוף, לכולנו יש רק אם אחת…”
012
דנה מיהרה הביתה, ידיה כואבות מסלים מלאים מצרכים שהתנדנדו בתנועות מוזרות, כאילו כל עגבנייה מנסה לברוח מהשוק אל רחובות תל אביב. מחשבותיה התרוצצו כמו דגים בים;
Life Lessons
איגור, תא המטען! תא המטען נפתח – תעצור את האוטו! – מרינה צעקה, אבל כבר הבינה בעצמה שהכול אבוד… הדברים עפו מתא המטען על הכביש, והמכוניות שמאחור כנראה לא שמו לב. מתנות ומעדנים ששמרו חודשיים: קופסה של איקרה אדומה, סלמון מעושן, בשר מובחר ומה לא – הכול שיועד לחגים אצל סבתא של איגור בכפר. בכביש פקקים, כולם נוסעים לחג. אי אפשר לעצור מיד, ומה שנפל – כנראה הלך לאיבוד! הילדים במושב האחורי התחילו לדאוג ולבכות. מרינה הרגיעה אותם, איגור עצר בצד, והם הלכו לבדוק אם אפשר להציל משהו. אבל הכול כבר נעלם. “די, אל תחשבי על זה – נקנה חדש, ואם לא, נסתדר,” ניסה איגור להרגיע. “העיקר שכולנו בריאים. יאללה, נחזור לאוטו – תראי איך השלג מתחיל, מתחשך, והדרך קשה.” כל הדרך מרינה שתקה. לכעוס על איגור? האוטו ישן, המנעול נפתח, מה לעשות. כל החיסכון ירד לטמיון… וגם הפוך החם שקנתה לסבתא של איגור, היה שם. סתם כואב הלב. כשהגיעו לכפר בלילה, חשבו שסבתא מריה כבר נרדמה. אבל הפנס דלק, והיא ובת השכנה זינה מחכות בדלת. נשיקות, חיבוקים, דאגה שמוחלפת בהקלה: “ברוך השם שהגעתם בשלום!” סבתא סיפרה איך ראתה בחלום את רכבם עף מהכביש, איך התפללו כל הערב וישבו מול התמונות והנרות, התנחמו שכולם הגיעו בשלום: “אולי הקורבנות וההפסד הזה הציל אתכם בצרה גדולה יותר…” בחג ישבו כולן יחד סביב שולחן עמוס תפודים, חמוצים, דגים, ועוגות שמרים חמות. הילדים חיכו למתנות מתחת לעץ, הבית היה מלא בשמחה – והעיקר, כולם ביחד. ובאותו לילה, בכפר נשכח בקצה הארץ, ישבו שתי סבתות – נדיה ווירה, עם השכן וסילי. בודדים אך ביחד. וסילי חזר מהיער עם עצים למדורה – ועל הדרך מצא תיק של מישהו, מלא בכל טוב: איקרה אדומה, דגים, בשר, ופה – שמיכה עבה ולבנה כמו שלג. הדליק את התנור, פרס את השמיכה, כולם התחלקו באוכל. “לא האמנתי שעוד אזכה לטעום כאלה מטעמים,” אמרה וירה. “זה מן השמיים,” השיב וסילי. “כנראה אלוהים שלח לנו מתנה – אם זה לא שלנו, אז לפחות עשה טוב לאחרים.” לפעמים, כשמאבדים משהו – זה בא לחפות על צרה גדולה יותר. אין צורך להצטער, כי אולי זכינו במשהו יקר פי כמה.
07
נועם, תא המטען! נפתח תא המטען, תעצור את האוטו עדי צעקה, אבל כבר הבינה בעצמה שהדברים הלכו לאיבוד. הדברים עפו מתא המטען בכביש המהיר, וכל המכוניות שמאחוריהם
Life Lessons
—Mamá, ya tengo diez años, ¿verdad? —preguntó de repente Miki al volver del cole. —¿Y qué pasa? —contestó la madre, mirándole sorprendida. —¿Cómo que “qué pasa”? ¿Te has olvidado de lo que me prometisteis papá y tú cuando cumpliera los diez? —¿Prometimos dejarte hacer algo? ¿El qué era? —¡Dejarme tener un perro! —¡Ni pensarlo! —exclamó la madre asustada—. Cualquier cosa menos eso. ¿Prefieres que te compremos un patinete eléctrico, el más caro? Pero con la condición de que no vuelvas a mencionar lo del perro. —Así que así sois… —resopló Miki, ofendido—. Me decís que siempre hay que cumplir la palabra dada, pero vosotros ni os acordáis… Bueno, bueno… Miki se encerró en su cuarto y no salió hasta que papá regresó del trabajo. —Papá, ¿te acuerdas lo que me prometisteis mamá y tú…? —empezó de nuevo, pero su padre le interrumpió. —Ya me ha llamado mamá y sé lo que quieres. ¡Pero no entiendo para qué te hará falta eso! —¡Papá, llevo soñando con un perro desde hace mucho! ¡Vosotros lo sabéis! —Ya, ¡ya! Has leído demasiados cuentos de Manolito Gafotas y ya te crees un niño pequeño. ¿Y sabes lo caras que son las razas de perros? —Pero no quiero un perro de raza —replicó enseguida Miki—. Me vale cualquiera. Hasta uno abandonado. He leído por Internet que hay muchísimos y están muy tristes… —¡De eso nada! —interrumpió el padre—. ¡Nada de perros callejeros! Son feos. Así que, Miki, lo dejamos en esto: acepto que recojamos a un perro abandonado, pero sólo si es de raza y joven. —¿De verdad tiene que ser así? —se lamentó Miki. —¡Sí! —dijo el padre guiñando un ojo a la madre—. Tendrás que educarlo, llevarlo a concursos… Y un perro viejo ya no se puede adiestrar bien. Así que si encuentras en la ciudad a un perro joven, bonito y de raza, quizá lo aceptemos. —Está bien… —suspiró el niño, sabiendo que nunca había visto un perro así por la calle. Pero la esperanza es lo último que se pierde y decidió intentarlo. El domingo Miki llamó a su amigo Vico y, después de comer, se pusieron a buscar. Patearon medio Madrid hasta el anochecer, pero ni rastro de un perro de raza abandonado. Había muchos perros bonitos, sí, pero todos paseando con sus dueños y sujetos a la correa. —Nada, —dijo Miki rendido—, ya sabía yo que no íbamos a encontrar ninguno… —¿Y si el domingo que viene vamos a una protectora? —propuso Vico—. Allí también hay perros de raza, lo he leído. Sólo tenemos que buscarnos la dirección. Pero por hoy, yo necesito sentarme un poco. Se sentaron en un banco vacío y empezaron a soñar con el perro guapísimo que irían a buscar para adiestrar juntos. Después de un rato, se pusieron de camino a casa. De repente, Vico tiró de la manga de Miki y señaló con el dedo: —Miki, mira. Miki vio un cachorrillo blanco mugriento, caminando torpemente por la acera. —Un chucho, —afirmó Vico y silbó. El cachorro se giró y, contento, fue hacia ellos, pero a un par de metros se detuvo. —No se fía de la gente, —dijo Vico—. Seguro que lo asustaron mucho. Miki también silbó bajito y le ofreció la mano. El perrito se acercó, y cuando Miki ya lo tenía cerca, en vez de huir, agitó el rabito con miedo. —Vámonos, Miki —le urgió Vico—. Ese perro no te sirve. Tú buscas uno de raza. A uno bonito se le pone un buen nombre, pero a éste sólo le pega llamarlo Botón. —Vico dio media vuelta y se fue deprisa. Miki acarició un poco más al cachorro y, triste, siguió al amigo. La verdad es que sí adoptaría encantado a ese perrito. De repente, el cachorro dejó escapar un aullido. Miki se quedó clavado y el perro gimoteó. —Miki, ¡ven, no mires atrás! —susurró Vico—. El perro te mira como si fueras su dueño, y le abandonarás… Vámonos. Vico echó a correr pero Miki no conseguía moverse. Cuando por fin decidió marcharse, notó cómo algo le tiraba suavemente del bajo del pantalón. Miró hacia abajo y vio dos ojitos negros mirándole con atención. Y en ese momento Miki, olvidando cualquier cosa del mundo, lo recogió en brazos. Ya lo había decidido: si sus padres no aceptaban al perro, esa misma noche se escaparía de casa con él. Pero resulta que los padres también tenían un corazón bueno… Así que, al día siguiente, al volver del cole, no solo le esperaban mamá y papá… sino también una blanquísima y alegre Botón.
03
Mamá, ya tengo diez años, ¿verdad? pregunta de repente Iñigo al volver del colegio. Sí, ¿y qué? su madre le mira sorprendida. ¿Cómo que y qué?
Life Lessons
סבטלנה סוגרת את המחשב, מתכוננת ללכת – ואז נכנסת אישה אל המשרד: “שלום, שמי קריסטינה, ויש לי הצעה בשבילך.” “אנחנו לא מכירות…” “אבל אני מכירה היטב את בעלך, קוסטיה. אני בהריון ממנו – ואם את רוצה שהוא יישאר איתך, תצטרכי לשלם לי שלושה מיליון רובל.” סבטלנה, מבולבלת והמומה, מתייעצת עם קוסטיה, שמכחיש הכול. קריסטינה מספקת הוכחות, ומציעה: “אם ישלמו לי, אלד את הילד ואמסור אותו לכם.” סבטלנה, שחשוכת ילדים בגלל פציעה טראגית מהעבר, מתלבטת – האם גורלם טמן בפניהם דווקא מתנה מופלאה בעטיפה מפתיעה? הסיפור שמטלטל את חייה של סבטלנה: סחיטה, בגידה, הצעת אימוץ יוצאת דופן, ונבואה של זקנה בפתח בית הכנסת – האם הדרך לאימהות עוברת בשערורייה בלתי אפשרית?
0608
נועה כיבתה את המחשב והתכוננה לצאת מהמשרד. נועה בן־דוד, יש כאן מישהי שמבקשת להיכנס אלייך. אומרת שזה בעניין אישי. תכניסי אותה, שתיכנס. לתוך החדר נכנסה בחורה
© 2026 VesperUm