רוח סתיו קלה לחשה בין הסמטאות הריקות של יפו, מפזרת עלי שלכת זהובים על המדרכה כמו הבטחות שנשכחו בין העונות.
בתוך המאפיה, צחקו אנשים מעל קפה חם ובורקס טרי, עטופים באור רך של שגרה יומיומית.
בחוץ, עמדו שני אחים קטנים ורעדו ליד מכונית פדלים אדומה, דהויה מקילופי צבע. שלט קרטון מעשה ידיהם הושען על הדופן: **למכירה**.
האח הבכור, לא היה בן תשע אפילו, הזדקף באומץ, הכתפיים דרוכות והלסת קפוצה. אחיו הקטן נאחז בו חזק, עיניו פקוחות בפחד כאילו העולם כולו הפך לפתע לגדול וקר מדי, חסר אמא.
מכונית שחורה, מבריקה, האטה ונעמדה.
גבר בחליפה כהה מחויטת יצא ממנה, מחליק ביד על השרוולים. היה זה גבר מהסוג שסוגר עסקאות של מיליונים לפני בוקר. בכל זאת הסצינה הרחובית גרמה לו לעצור.
הוא ניגש, וכרע ברך, מביט בגובה העיניים של הילדים.
המכונית הזו באמת למכירה? שאל בקול רך.
הילד הבכור הנהן, בולע דמעות שנאבקו לא לצאת. כן, אדוני. אנחנו צריכים כסף בשביל תרופות. אמא מאוד חולה.
המבט של האיש התעדן, והוא שלף ארנק.
אתם לא חייבים למכור את המכונית שלכם, בני. בכמה אתם
הילד קטע אותו, קולו חלש אך איתן.
אמא אמרה, שנמצא את האיש שקנה לי את המכונית הזו ליום הולדת שנה. היא אמרה שהוא האבא שלנו.
האיש קפא בתנועה. שטר של מאה שקלים נפל מידו, מתנופף ארצה.
הוא בהה במכונית האדומה.
בצבע המתקלף.
בהגה הכסוף, המעוקם מעט.
ובשריטה הזעירה בגלגל הקדמי השמאליזו שהוא עשה בעצמו כשנסע לאחור ביום ההולדת השני של בנו והתחכך בטעות בשער הגינה.
נשימתו נעתקה בידו.
לא לחש.
הילד הקטן הביט בו, מבולבל ומפוחד מהשקט המוזר שנפל.
הבכור בלע רוק ולחש את המילים שחתכו עמוק:
היא אמרה שאם אתה עוד אוהב אותנו תעצור.
אותו גבריונתן ברקנשמט לברכיו על המדרכה הקרה, חליפתו מתלכלכת בכתמי אבק. ידו רעדה כששלח אצבע רועדת וליטף את מכסה המנוע הדהוי של המכונית שקנה בשמחה כה רבה לפני שנים.
עיניו התמלאו דמעות.
חשבתי שאמא שלכם עזבה אותי, אמר, קולו נשבר. היא נעלמה איתכם. חיפשתי שנים חיפשתי. חשבתי שאבדתם לי לעד.
שפתיו של הילד רעדו. היא חלתה. ופחדה שלא תרצה בנו יותר.
יונתן אסף את שני הבנים לזרועותיו, חובק אותם אל חזהו כאילו יוכל להגן עליהם מכל הצער שעברו. הקטן בכה ראשון. אחריו הגדול. ואז הגבר שלא ידע דמעה אפילו בישיבות הנהלה, בכה, בגלוי, על המדרכה ביפו.
—
**שלושה שבועות אחר כך**
בחדר בית חולים שטוף אור, מלא פרחים ובלוני ברכה ורחש הפעימות של מוניטור, ישב יונתן ליד מיטת גרושתו, מחזיק את ידה ברוך. הבנים שיחקו בשקט עם המכונית האדומה, שחנתה זקופה בפינת החדר בגאווה.
היא הייתה חיוורת, אך חייכה. סוף סוף זכתה לטיפול הרפואי הטוב ביותר שכל הכסף בעולם מסוגל לקנות.
מעולם לא הפסקתי לאהוב אותך, לחש יונתן. לא לרגע אחד.
דמעות ניגרו על לחייה בעוד היא מביטה בבניהםעטופים, חמים, לא לבד עוד.
פחדתי, הודתה. חשבתי שהרסתי לך את החיים.
הוא נשק למצחה.
הענקת לי את שני המתנות הגדולות שאי פעם קיבלתי. אין כאן כלום שדורש מחילה.
אותו חורף, הבית ברחוב הכרמל התמלא שוב בצחוק של ילדים במקום דממה. המכונית האדומה, ששופצה שוב, ניצבה מתחת לעץ אשוח גדול, עטופה באורות צבעוניים. הבנים שעטו אותה במרוצה במסדרונות הארוכים, כשאמא ואבא מחובקים צפו מן הספה.
המשפחה שפעם נשברה מפחד וחוסר הבנה, התאחדה מחדש.
וכל אימת שיונתן הביט במכונית האדומה, נזכר בשיעור הגדול שהעניק לו הגורל:
הדברים היקרים באמתלא מוכרים אותם.
מביאים אותם הביתה, בזכות שני ילדים אמיצים ברחוב קר של סתיו אחד.
